 |
04-10-2007, 20:27
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 10.06.06
הודעות: 2,076
|
|
|
מתוך - NRG: צוער ערבי
בה"ד וואחד
בין 73 הצוערים מהפלוגה הדתית שפיזזו בהתלהבות בתום סעודת השבת היה גם הישאם אבו ריא מסכנין, ערבי שמאמין שאין דבר יותר טבעי מזה. נעים להכיר
ספק רב אם על זה בדיוק חלם הישאם אבו-ריא כשהחליט להתגייס לצבא. לא שמעשה ההצטרפות הוולנטרי עצמו אינו כה מופרך, ולא שעניין פשוט הוא ללבוש את מדי צה"ל או לשאת נשק בכל פעם שהוא יוצא ובא מבית הוריו שבסכנין. גם ההחלטה לצאת לקורס קצינים אינה ממש חיזיון נפוץ. אלא שסך כל הפרטים הללו מתנקז ממש בימים אלה לאירוע נדיר אף יותר, כמעט גרוטסקי: בשכונת אחיה, בואכה רחוב עדי עד בהתנחלות שבות רחל, מהדהדות קצובות מהלומות פטיש נמרץ במיוחד. שעות ספורות עד כניסתו של החג פנימה אל תוך המרחב הצלול של היישוב השקט, מישהו עוד משלים איזה דופן בסוכה, והתנועה היחידה שנרשמת בשטח היא של החיילים שנמצאים בפרק האבט"ש (אבטחת יישובים) בסאגת קורס הקצינים שלהם. לא ברור עד כמה מעודכנים התושבים בפרסונות המגינות עליהם מפגיעתם של שכנים עוינים, אך אפשר להניח בוודאות כי הם אינם מעלים בדעתם שאחד הצוערים – ג'ינג'י תכול עיניים – הוא ערבי כשר למהדרין.
תגיד, הישאם, מה אתה עושה כאן?
"מגן על היישוב מכל מיני אנשים. לאו דווקא ערבים, בעיקר אויבים. ממלא את התפקיד שלי כמו כל אזרח מדינת ישראל שלא רק נהנה מזכויות, אלא גם ממלא את החובות."
בוא לא ניתמם. ה"אויבים" שאתה מדבר עליהם הם ערבים. כמוך בדיוק.
"אויב זה אויב. כל מי שבא להרוג אותי הוא אויב. זה לא רלוונטי אם הוא ערבי או לא".
למקרה שפספסת משהו: העניין כאן הוא יהודים נגד ערבים, במיוחד בשטחים שמעבר לקו הירוק, לדוגמה: שבות רחל. כמה ערבים אתה מכיר שמגינים על התנחלות מהסוג הזה?"
"נכון, אבל אני לא נכנס לזה, אני לא פוליטיקאי. את שואלת אותי באיזה צד אני? זה מאוד פשוט, אני בצד של המדינה."
הקונפליקט הזה לא מערער אותך? אתה יוצא דופן.
"נכון, אני יוצא דופן. התגייסתי לצבא כי אני מאמין שזאת צריכה להיות הדרך של כל אזרח במדינה הזאת, להגן ולשמור עליה. מעולם, גם לפני השירות הצבאי, לא הרגשתי שקיפחו אותי במשהו, ששללו ממני איזו זכות. אני מרגיש שהצבא פתח את הידיים שלו הכי רחב כדי לחבק אותי".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
"אהבה לשפה"
הסיכוי להוציא מהאיש אמירה, שתפוגג מעט את מעטה הפטריוטיזם, הוא נמוך עד לא קיים כלל. כמעט נוצר הרושם, שקשייה ומכאוביה של האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל הם שמועה לא מבוססת עבור הישאם, שגזענות ואפליה הן תופעה אנתרופולוגית רחוקה, ושתסכול של מיעוטים הוא מחלה אקזוטית. הישאם קורן ואופטימי, ונדמה כי כזה היה תמיד, גם כשהחליט לפני ארבע שנים – כאשר רק סיים את התיכון – ללמוד באוניברסיטה לשון עברית לקראת תואר ראשון.
לשון עברית!?
"אהבה לשפה, פשוט מאוד. עשיתי בתיכון חמש יחידות לימוד וקיבלתי ,86 נראה לי טבעי ללכת ללמוד את זה באוניברסיטה".
טבעי, טבעי, אבל כמה סטודנטים ערביים היו בחוג שלך?
"הייתי היחיד". הוא מספר שבאוניברסיטה למד כל מיני דברים על היהודים: "למדתי שהם אנשים שאוהבים להצליח, להציב לעצמם מטרות ולהשיג אותן, למדתי מהם ערכים שקשורים לכבוד האדם". כך ממש גם החליט להתגייס לצבא, כשהגיע לכסייפה כמורה ממלא מקום בבית הספר היסודי במסגרת העבודה המעשית בלימודי ההוראה: "העבודה שם היתה מדהימה. נחשפתי למנטליות אחרת לגמרי והכרתי אנשים חדשים. אחד מהם היה ד"ר מוחמד אבו רביע. הוא הבעל של אחותי, אבל עד אז לא הזדמן לי לשוחח איתו הרבה בגלל המרחק. הוא איש חינוך, וניהלנו המון שיחות שבהן שכנע אותי שכדאי לי להתגייס".
אז מה אתה אומר על אלה שמשתמטים?
"יותר מרגיזים אותי הערבים שלא מתגייסים." הישאם הודיע להוריו, וגם ל-13 אחיו, על החלטתו להתגייס. הם נתנו את ברכתם.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
"חושבים שאני דרוזי"
ואם זה לא מספיק. הישאם שובץ בפלוגת "בן טל." זו פלוגה בבה"ד ,1 בית הספר הצהל"י לקצינים, שכולה על טהרת המין הגברי חובש הכיפה. תסריטאי מהזן הפרוע ביותר לא היה מצליח לכתוב את הסצינה הבאה. פנים: חדר אוכל בבסיס כלשהו, אי שם. הזמן: שישי בערב. תיאור: אל חדר האוכל נכנסים בריקודים חיילי הפלוגה התורנית שאחראים על קבלת השבת. הם שרים "זכרני נא, זכרני נא" (שיר קודש שחביב על חיילי הבסיס,( ומלווים את שירתם במחיאות כפיים נמרצות. רק אחד מבין 73 החיילים אינו חובש כיפה כמו חבריו. הוא בולט בשערו הג'ינג'י, אך רוקד ושר בדבקות. המצלמה מתקרבת אליו לאט, הסאונד שלו מתגבר: "זכרני נא, וחזקני נא"... (במבטא ערבי בולט.( נעים להכיר, הישאם.
מי לימד אותך את השיר?
"החבר'ה מהפלוגה, הם כתבו על דף את המילים של השיר, וככה למדתי. הם לימדו אותי כל מיני דברים שמותר ואסור לעשות בשבת. אתמול אפילו בניתי סוכה בבסיס".
רק אל תגיד עכשיו שגם שם הכול היה נהדר ומקסים מההתחלה.
"האמת היא שהיה די קשה בהתחלה. כשהגעתי לכינוס הראשון וראיתי שכולם מסביבי חובשי כיפות, הרגשתי שמשהו פה קצת משונה. ניגשתי למפקד הצוות שלי, אמיר. אמרתי לו שאני רוצה לעבור מהפלוגה הזאת, ושהסיפור הזה לא מתאים לי בכלל. מצא חן בעיניי שהוא אמר לי: 'אני לא מוותר עליך. תישאר כאן, ותראה שתהיה מבסוט'. בשבוע הראשון הרגשתי מבודד. לא מצאתי את עצמי. כולם היו קמים מוקדם ואחרי ההשכמה, הולכים להתפלל".
איך הם התייחסו אליך?
"הם בכלל לא ידעו שאני ערבי. חשבו שאני דרוזי, לא תיארו לעצמם שאני מוסלמי. בשבוע הראשון כמעט ולא היתה בינינו תקשורת, ואני מודה שזה גרם לי לחרטה מסוימת. שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן, ורציתי שזה ייגמר. לא הבנתי איך אמיר הבטיח לי שאצליח ליהנות ממה שקורה כאן"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
"את הלב שלי אתן רק למוסלמית"
באילו רגעים אתה מרגיש שונה מהשאר?
"בעיקר בשבתות. מצד אחד אני אוהב לרקוד ולשיר איתם. הם חברים שלי, אני חלק בלתי נפרד מהצוות. אבל עדיין, אני אחר."
אין בך רצון להכניס לצוות גם משהו משלך?
"בוודאי. ביקשתי מהמפקד רשות לדבר על משהו שקשור לתרבות שלי ובאמת העברתי הרצאה שלמה על האיסלאם. הראיתי להם תמונות של הכעבה במכה, של העלייה לרגל והתפילות שם. הם הקשיבו בעניין גדול, ואמרו לי בסוף ההרצאה שלמדו ממני המון".
נשמע כאילו כל דבר שקשור ליהדות מוצא חן בעיניך, מתקבל אצלך על הדעת. מה יקרה אם תתאהב בבחורה יהודייה?
"במשפחה שלי לא יקבלו את זה, אבל גם אני לא רואה את זה קורה. אני לא מדמיין את עצמי עם מישהי שהיא לא מוסלמית. היו לי כמה הזדמנויות להיות עם בחורות יהודיות, אבל מעולם לא מימשתי אף אחת מההזדמנויות האלו. את הלב שלי אתן רק למוסלמית". שעת צהריים של סוף הקיץ, המדים הכבדים והשיחה הארוכה מציירים כתמים אדומים בפניו של הישאם. אני דוחקת בו שילגום מעט מים מהבקבוק שלי, אבל הוא מסרב. תשתה, נורא חם ואתה עלול להתייבש. מכאן אתה הולך לעמדת השמירה, תשתה גם אם אתה לא צמא. "לא תודה, זה בסדר", הוא מסרב שוב בנימוס.
אבל למה? נורא חם, תראה אותך, כולך מזיע.
"כן", הוא מסכים בעדינות, "אבל אני לא יכול".
למה?
"רק בערב אשתה. זה צום הרמדאן".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
מקור: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/642/635.html
ולשאלות:
זכור לי מקרה או שניים של ערבים נוצרים שהתגייסו, אך לא מוסלמים (פרט לבדואים כמובן).
האם זה מהווה תקדים כלשהו?
עד כמה נפוצה התופעה של גיוס/התגייסות ערבים לצה"ל? (בכך איני מתכוון לבדואים או לדרוזים)
האם יש עמדה מדינית רשמית בנושא גיוס ערבים לצה"ל?
_____________________________________
"אין זו סבלנות לשאת את שאתה יכול לשאת בסבלנות. סבלנות היא לשאת את שאינך יכול לשאת."
|
|
ראשי
צ'אט
.
מצב כלאיים
