בקר טוב ושלום לכוווווולם....חדש בפורום המכובד
מקבלים פה חדשים ועוד מחיל הים??

אז כמו שנכתב למעלה.....כך התחילה מבחינתי מלחמת יום הכיפורים

http://www.tapuz.co.il/forums/main/...msgid=105831422

ברוך הבא שקדי.
בטח שמקבלים פה חדשים, גם מחיל הים.

מכיוון שסיפורך קצת מפוזר קיבצתי אותו להודעה אחת:

מלחמת יוה''כ בשארם א שייך
מאת: שקדיו 21/09/07 | 13:16

הגעתי לשארם כעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה כמפקד פלגת צוללים, מייד הרגשתי שהגעתי לגן עדן בלב המדבר.....וממש אין מילים שיתארו את העונג.
לא רחוק מאיתנו היה בסיס האזנות והבנות המשרתות בו היו מבאות ביתנו כבר כשבוע לפני המלחמה הן אמרו לנו שהולכת מלחמה כמובן שאמרנו להם שיביטו סביבן ויפסיקו לעורר פאניקה בנווה המדבר.
שלושה ימים לפני המלחמה הן באו ונשבעו שהלילה עמדנו שניה לפני פרוץ מלחמה . ביום ששי בצהרים האוטובוסים הסיעו את היוצאים הביתה לשדה התעופה אופירה . כרגיל, בשתים עשרה הגיעה הודעה לעצור את הטיסה וכולם חזרו לבסיס....הוכרזה כוננות על.
בערב אסף מפקד הזירה את כל החילים באמפי המקומי וסיפר שיש ידיעות על אפשרות למלחמה שלא נראות לו סבירות אבל אולי המצרים ינסו לעשות מחטף ושארם זה מקום אטרקטיבי אז כדאי להיזהר.
התפזרנו למגורים בהנחה שאין מצב ועלינו לאחר קומזיץ הדגים הרגיל על יצועינו. בבוקר שבת התבקשנובמסגרת הכוננות לצלול ולגרד את הזקן מהדבורים דבר המוסיף להם קצת מהירות....מה שבטוח בטוח.
כל כלי השיט במעגן היו בכוננות מידית כולל תותחנים עם אצבע על הדק התותחים באחת וארבעים בא מפקד הדבורים וביקש ממני לסיים את הצלילה כי הוא רוצה לצאת לניסויי שיט בסביבה.
נתתי הוראה לחבר'ה לצלול אל החוף ולעלות לבנין המגורים, לפתע הגיע אחד מחילי ואמר לי: הגיע מברק שבחמש תתחיל מלחמה. טוב אמרתי לו נשארו לנו כמה שעות לישון ולהתכונן. אגב שאלתי....מה אלו המטוסים שטסים מעלינו??
אהההה...דני שאחיו בחיל האויר אומר שאלו מטוסים שלנו
אהההה....כך אני...אז למה הם צוללים על שד''ת אופירה וזורקים פצצות??

לפתע השמים התמלאו מטוסי מיג וסוחוי מצרייםכמובן שהבנתי מייד מה חיוני לעשות במצב כזה, רצתי במהירות למגורים והבאתי את מצלמת הקוניקה שלי הטעונה בשיקופיות. עשיתי הערכת מצב מהירה על איזו ספינה המיגים יצללו בתחילה כיוונתי היטב פוקוס מהירות וצמצם יצבתי את עמידתי ותכננתי את המיסגור הנכון בדמיוני כבר ראיתי את התמונות בנוסח פרל הארבור שיופיעו למחרת בכל עיתוני העולם.
עשרות תותחי הנ.מ. שעל הספינות פתחו באש מהסרטים וגן העדן הפך באחת לגיהינום. מי שקלקלו לי את החגיגה התקשורתית היו שני מטוסי פאנטום חצופים, שבניגוד להוראה מפורשת של מגדל הפיקוח, המריאו והתחילו לזנב במיגים התוקפים.
בכל מקום שהסתכלת נפל לו מיג או סוחוי ונאלצתי לשים את ידי מעל ראשי כהגנה מפני מיג שיפול ויהרוס לי את הפרזורה הבלונדינית וכל זה נוכח פני האויב.
הסתכלתי סביבי והסתבר לי שאני עומד ליד מצבור של חביות בנזין, ואם חלילה הן תיפגענה אחוריי עלולים להיחרך קלות אבל עדיין ציפיתי לתמונה המנצחת.
אחרי כמה דקות נגמר הכל ושקט מתוח ירד על מפרץ השלווה.......מלחמת יום הכיפורים החלה.

לעת ערב התכנסנו במקלט הגדול במרכז הבסיס המהומה היתה גדולה ובעיקר חוסר הידע. מישהו ניסה לפזר את הערפל בעזרת רדיו מקרטע שלא קלט כלום. לפתע בעשר נשמע פיצוץ אדיר שזיעזע את כל הבסיס....יצאנו החוצה, על פסגת ההר מצידו הדרומי של המפרץ במקום שם היה בסיס מכ''מים כלשהו השתוללה אש. הסתבר שמטוס טופולב מצרי שיגר שני טילי קלט מונחי חום והם פגעו בול ושיתקו את הבסיס, אנשי הבסיס שלא היה להם מושג מה קרה הודיעו שקומנדו פשט על הבסיס. שני טנקים ישראליים טיפסו בחשיכה למעלה כשהם יורים לכיוון הבסיס כדי לטהרו, אחד מאנשי הבסיס בחירוף נפש נפנף בגופיה לבנה ומנע אסון נוסף.


למחרת, זמן קצר אחרי החשיכה, פשטו שמועות שסירות גומי עם אנשי קומנדו נחתו לא רחוק מהבסיס. נקראתי בדחיפות עם אנשי לאבטח את הבור (העל קרקעי) של מפקדת הזירה. המתח היה רב נפרשנו בחשיכה סביב המפקדה....נשק טעון ולא נצור והמתנו, לאט לאט התברר שהשמועות היו שמועות שווא והמתח התפוגג בהדרגה...

כך פספסתי את הזדמנות חיי להתעשר. עברו כמה וכמה ימים קשים על כוחותינו, צה''ל התאושש התארגן על עצמו ועבר למתקפה. חיל הים יצא במשט מרהיב של דבורים ונחתות לעברו השני של מפרץ סואץ.
התלוויתי עם אנשי בספינות השונות לכוחות במגמה לנחות באזור עתקה ונמל עדביה. עד שהגענו השריון הקדים אותנו והאזור נכבש ושוחרר. נחתנו בעירה עדביה שהיתה מפקדת הזירה של הצי המצרי.
לפתע נקראתי לבנין המפקדה המצרית למשימת חבלה, נמצאה כספת גדולה של חיל הים המצרי ורצו לפתוח אותה כדי להוציא מסמכים חיוניים. מישהו נזכר בכישורי החבלה שלי והתבקשתי לפרוץ את הכספת.
נזכרתי בסרטי הגנגסטרים שראיתי בבחרותי והתחלתי לחפש חומרי חבלה. באחד הבנינים מצאתי חומר נפץ פלסטי נפץ חשמלי חוט חשמל צבאי ארוך ומצבר קטן. הצמדתי את חומר הנפץ למנגנון הנפץ בפנים חוט החשמל רחוק מהבנין. חיברתי את חוט החשמל לקטבי המצבר ופיצוץ עז נשמע.
התחילה ריצה של כוחותינו לכיוון הכספת שהזכירה את הריצה לכותל אחרי ''הר הבית בידינו''. דלת הכספת נסובה על צירה ובפנים התגלה מצבור אדיר של כסף מצרי. התחילה חלוקה מהירה של הכסף בין הסובבים....כמובן שכקיבוצניק טמבל לא הבנתי על מה המהומה. דווקא ניסו לשכנע לקחת את חלקי בשלל אבל לנגד עיני עמד עכן התנ''כי שלקח מהשלל וסירבתי. וככה נשארתי עד היום צדיק כפרי קשה יום המשתכר אל צרור נקוב.....

הגענו לשארם לחפש את המוקשים הימיים שנאצר אמר שהוא שם במיצרים חיפשנו טוב טוב וזה סיפור מרתק בפני עצמו וכמובן שלא היו בסוף התפנינו בסד''ג ישן שאנשי קומנדו מצריים ניסו לברוח איתו משארם ונתפסו שגם זאת הפלגת הרפתקאות מדהימה בפני עצמה.
אגב, בשארם לא היו אז דבורים אלא ספינות טורפדו.

אנא הוסף פרטים נוספים: על השרות הצבאי שלך לפני שארם, על פעילותכם בעדביה ובמיצרים ועוד. אם תוכל לספר גם על עצמך.
חשוב מאד שתצרף תמונות.
תודה על השיתוף.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

!!! Welcome to the club

A friend in need - is a friend indeed

יום רביעי וחמישי , 3 ו- 4 באוקטובר הפלגנו מזרחה לכוון ישראל לאחר שהיה בת יומיים בנמל חיל הים האיטלקי בסיציליה. היינו שם במסגרת פעילות אימונים לשהיות ארוכות בים והיבנות הצוות לקראת מבצע "צלופח", העברת הספינה שלנו אח"י קשת (סטי"ל מדגם סער 4) ביחד עם אח"י רשף שהושקה בתחילת 1973, בהפלגה סביב יבשת אפריקה לבסיס חיל הים שבשארם אל שייך. בלילה לקראת הגעתנו חזרה לארץ השתלבנו בתרגיל גדול של כל שייטת 3 בשילוב חיל אוויר. תפקידנו עם סטי"ל נוסף היה לביים כניסת אויב אל חופי הארץ. הגענו כשתי ספינות אויב המנסות לחדור לכיוון בתי הזיקוק של אשדוד. התגלנו!!!! מגלי המכ"ם שלנו צרצרו והתריעו על כך שמערכות הנשק של הסטיל"ים נעלו עלינו, מטוסים חלפו והנירו את השמים מעליו. אנחנו תרגלנו גם כן ובצענו קרבות סימולציה במערכת בקרת האש, תרגולות קרב שונות ובקרת נזקים לאורך כל הלילה. בקשר הייתה פעילות רבה שלנו ושל כל הכוחות האחרים, המי"ק רחש פעילות. לפנות בוקר של יום שישי, ערב יום כיפור 1973 נכנסנו לנמל חיפה ונקשרנו לרציף בב"ח (בסיס חיפה). התחלנו בפעילות הנהוגה לאחר הפלגה, פעילות המכונה "חיסול ספינה". כאיש מחלקת נשק פירקנו כל שניתן לפירוק מהנשק והורדנו בחלקים לרציף לניקוי, שימון, הרכבה חזרה וגירוז. את הסיפונים שטפנו במים מתוקים ואחר כך במים וסבון תוך קרצוף במטאטא קוקוס ("שוזי"). התייחסנו בדבקות לעבודת חיסול הספינה והיו לכך כמה סיבות; ברור היה שהמלח הרב שדבק בספינה במהלך ההפלגה מנתזים של מי ים חייב להישטף, רצוננו לסיים מהר את העבודה ולהשלים את חוסר השינה שצרב בעיניים, וגם כי היינו ספינה חדשה (רק חודש וחצי במים) וחיילים ממושמעים ומלאי מוטיבציה. לאחר סיכומים ותדרוכים של קציני המחלקות התפננו לשינה במדורים, בחרטום ובירכתיים. בבוקר, לאחר כמה שעות שינה חטופות התעוררנו ונערכנו ליציאה הביתה, לקראת הצהריים לאחר כמה שבועות ללא יציאה. זה יום שישי, ערב יום כיפור , 5 באוקטובר 1973. עמדתי בשורש הרציף עם שקית הפלסטיק והתקליטים שקניתי בחו"ל ביחד עם עוד אנשי צוות, בבגדי א', ממתינים לאביזמר רס"ר הספינה שלנו כדי לחלק לנו "פאסים" ולצאת. התנועה ביום כיפור מתחילה להיות דלילה לקראת אחר הצהריים וצריך להספיק להגיע הביתה. מהתנועה הרבה בב"ח ומדיבורים עם חברים הבנו שיש פעילות מעבר לניתוח ימי הקרב שהסתיימו הלילה. קצינים התרוצצו בין הספינות למשרדי הפלגות, משאיות הביאו ציוד ועוד ועוד. אנחנו הצוות והספינה היינו אורחים בבסיס חיפה שכן נמל הבית שלנו היה נמל הקישון, במספנות ישראל שם נבנתה הספינה. אביזמר הגיע והודיע לנו: "אין יציאות! יש כוננות! יש לחזור לספינה!". חזרנו לספינה וכמו כולם נשארתי בבגדי א', אופטימי וממתין לשינוי ההודעה וליציאה הביתה. לקראת ערב עדכנו אותנו על הגברת הכוננות בספינה ובחיל הים כולו . למחרת ב 14:30 היינו כבר בהפלגה לכיוון דרום מערב, לזירת מיצרים.
פרטים: www.inskeshet.org תקופות/מלחמה-ההקפה/פירסומים ויומנים ומפות ותמונות

בערב עוד הייתה מסיבה של כמה חבר'ה מהכיתה. שקט. תכננו לצום למחרת.
בבוקר חלפו מטוסי פנטום עמוסי פצצות בגובה נמוך כל כך שגירד את עצי האורן והברוש בשכונתנו. ידעתי מייד. הבנתי כי קראתי וידעתי מה המשמעות על אף גילי הצעיר.
הערתי את הוריי.
אבי קם הרים טלפון ויצא צפונה להצטרף אל רפול. מאז ועד סיום הקרבות לא שמענו ממנו דבר.
נשארנו לבד.
בבית הספר הייתה שלווה רגועה מוזרה.
מדי פעם יצאה המנהלת המיתולוגית ופנתה לאחד הילדים עם אנשים זרים. הילדים או החווירו או בכו או שתקו בעיניים פעורות ונעלמו הביתה. לא הייתה כל קינאה מצידי כלפיהם.
יום רדף יום והמציאות חבטה בפנינו ואיך חבטה. חבטות מקיזות דם.
מיכה ז"ל נהרג, יגאל ז"ל נהרג, אילן ז"ל נהרג, צביקה איבד יד [היום לצערנו גם הוא ז"ל כתוצאה מתאונה שנים אחרי], אורי איבד עין, אנשים נעלמו, נתי ניצל בנס מתל-א-סאקי, טייסים לא חזרו.
אי אפשר לתאר את ההרגשה בכלל. שכונה מוכה שבכל בית שני שכול פציעות והרס התא המשפחתי.
לא אשכח את המלחמה הזו שמסמלת הכל בשבילי - ומאז אין צום . לא צריך. נתנו מספיק.
השכונה שנתנה הכל.
ולא כדי לקבל משהו בתמורה.