22-09-2007, 22:00
|
|
|
חבר מתאריך: 29.05.07
הודעות: 316
|
|
מיקה
מיקה, הנה אנחנו שוב נפרדות בפעם השנייה.
אני חושבת שגם הפעם האחרונה.
כי הפעם זה שונה,
הפעם אני היא זו שהולכת, מקדימה אותך ביום או יומיים.
כי הרי את מיקה, תמיד זו שהולכת, אל תבכי! את זאת שאומרת שאני לא שווה את הדמעות שלך,
ואת לא התחרטת כמו שאת אומרת תמיד.
את לא התחרטת את רק משכנעת את עצמך שטעית.
את זוכרת בהתחלה כשהיית שירה?
אמרת לי ששתינו יודעות שאני לא אצליח לאהוב אותך, צדקת מיקה, את לא יודעת כמה צדקת.
כמו שאני מכירה אותך את תטוסי לאמריקה כמו שתמיד רצית... ועוד איך תטוסי.
מיקה שלי, כמה אתגעגע אלייך.
זוכרת את הערב ההוא שישבנו במרפסת שבבית של אמא שלך ועישנו? את זוכרת שאמרת לי שאם תמותי החיים ימשיכו?
את בטוח זוכרת, את הרי עדין חושבת ככה.
אני, שלא כמוך מיקה, לא יכולה פשוט לקום ולעזוב,
אני נקשרת לדברים חזק מידי ואז אני לא מצליחה להרפות.
את... אצלך הצורך לעזוב זורם בדם.
מה שפסיכולוגים קוראים לו גורל זו סך הכול גנטיקה דפוקה. שתינו יודעות את זה.
ועכשיו אני פה במרפסת יושבת לבד, מעשנת לבד, בוכה לבד, בלעדייך.
בלי שבתכי איתי, בלי שתהיי איתי. את כבר לא מחבקת לא מנשקת.
ואני הולכת,
בעיקר בשבילך יפה שלי. הרי את לא יכולה לחיות איתי.
אני מקווה שיהיה לך טוב באמריקה, ובחיים בכלל, אפילו שאני לא בטוחה שאת רוצה את זה.
ממי שאף פעם לא תאהב אותך מספיק,
מיטל
תגובות יתקבלו בברכה.=]
|