ערב פתיחת שנת הלימודים תשס"ח הוא רגע מתאים לומר בו תודה לכל אלו שעזרו לי להעמיד את החינוך בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל.



יחד יצאנו לדרך חדשה שתיתן את אותותיה בשנים הבאות. הבאנו לחינוך בשורה של אמון, של התחדשות ושל תקווה.



יכולתי לספר על "אופק חדש", על תוכניות לימוד חדשניות, על חיזוק לימודי האזרחות, על המאבק באלימות על מה שמקובל ומוערך על ידי הציבור כולו, אך בחרתי להתמקד בדיון העקרוני שמדינת ישראל מנהלת בימים אלו על מקומה של תוכנית הליבה במערכת החינוך הישראלית. דיון שמעורר עניין וגם מחלוקת.



הדיון אודות ליבת החינוך לא החל היום, הוא חלק בלתי נפרד מהיסטוריה של החינוך, ומלווה אותה מאות בשנים. התמונה הראשונה מקורה ביוון העתיקה, לא רחוק מהמקום העולה עתה בלהבות. היא נחרטת בקלות בזיכרון; העבד הולך בראש, ידו אוחזת ביד הילד והם פוסעים בדרך לבית הספר. הילד פוסע לאט, העבד ממהר, הילד מנסה לגנוב עוד רגע של משחק, העבד מחזיר אותו לשביל ומאיץ בו לחזור למסלול ההליכה הקבוע.

התיאור הזה הוא המקור העתיק למושג פדגוגיה, המתאר את הרגע בו הילדPaidos מובל (אגו) על ידי העבד לבית הספר.



ביוון העתיקה היה המסלול ידוע היטב, הפדגוגיה שרטטה לא רק מסלול הליכה קבוע מהבית אל בית הספר אלא גם מסלול ידע מוכר היטב שהוביל את הלומד מהאפלולית של המערה אל בוהק השמש בחוץ, ולימד כל אדם צעיר את ערכו של המסע מעולם הצללים אל עולם הדמויות הבהירות שיש להן ממשות.



מי מוביל את התלמידים שלנו אל בית הספר? מה קורה להם בדרך ומי קובע את מסלול התפתחותם? במדינה המודרנית רבים אוחזים בזכות לחינוך וכל אחד מהם תובע כי תינתן לו הזכות לחנך בשם הצדק, השוויון, הדת, הלאום או הקולקטיב. מנגד עומד הילד, זה המובל אל החינוך בגיל שעדיין אין לו יכולת לעמוד על דעתו לבחור את אורח חייו. למי מהם ניתן את הבכורה?



במקרים של התנגשות בין זכויות נהוג לומר "יחלוקו", איש לא יממש את מלוא זכותו ובלבד שיותיר לאחר מנה ראויה של חרות. ואכן אנו נוהגים לחפש את שביל הזהב שההורה והילד יוכלו לפסוע בו: קודם האחד מוביל והשני מובל, אחר כך יחדיו, ובסופו של דבר היפוך תפקידים מוחלט, הראשון רץ קדימה, השני צועד בעקבותיו.



אל הפשרה הזו שבין ההורה לילד נכנסה המדינה המודרנית בכל עוצמתה. היא דרשה שהילד יהיה שלה, לא פחות משל הוריו, ושהיא, המדינה, תקנה לו את הכלים החינוכיים והאזרחיים שהיא רואה כראויים.



כך החל הויכוח על ליבת החינוך המודרני. ויכוח על כוחה של המדינה ליצור לה דור המשך שיש לו שפה משותפת, ערכים משותפים, זיכרונות משותפים. המדינה המודרנית האמינה כי בכך היא תבטל את הניגודים ותלכד את השורות. היו לתפיסת העולם הזו שנים רבות של עדנה. אבל היא מתפוגגת בישראל כמו בכל מקום אחר בעולם. המדינה לומדת שאין די בלימוד. בית הספר המשותף חשוב, אבל אין די בו כדי ליצור תשתית מלוכדת עליה תתבסס חברת העתיד.



כמו כל מדינה, מדינת ישראל שאפה ליצור לעצמה תשתית חברתית, חינוכית משותפת. ההצלחה הייתה מהותית: חידוש השפה העברית, קליטת עלייה, יצירת תרבות עשירה, והרחבת מערכת החינוך לכל. אבל שמיכת הזהות הישראלית המחודשת הייתה קצרה: משכנו לכאן או לשם, תמיד נחשפה זרוע או כתף קרה. הרגליים שהתארכו נותרו בחוץ ולא הפסיקו לבעוט.



מדי פעם התחדש הדיון על הליבה. נשמעו בו שני קולות, האחד שאף להרחיב את השמיכה כך שתכסה על כולם, השני שאף לכווץ את כולנו יחד כך שהשמיכה תקיף את הוויה הישראלית כולה.



בשתי המשימות לא הצלחנו באורח מלא. השמיכה הורחבה מעט, הפערים צומצמו, אך רבים נותרו בחוץ. יש הטוענים היום בשם הדמוקרטיה כי צריך לאכוף את הליבה על כולם: חרדים וחילוניים, ערבים ויהודים, מיעוט ורוב.



הטיעון לכאורה מושלם, המציאות קצת שונה. האם יש מחנך המאמין כי אם נכפה לימודי ליבה על העולם החרדי יסגרו בתי הספר החרדים וילדיהם יבואו ללמוד בבתי הספר הממלכתיים, יעמידו את הציונות בראש שמחתם ויתנו קדימות לחזון תקומת המדינה על פני חזון יחזקאל? האם יש מחנך החושב שאם נכפה את לימודי היהדות והציונות על אזרחי ישראל הערבים הם ישלבו יד ביד וישתלבו במעגלי הרוקדים ביום העצמאות? האם יש בכוחה של כפייה להביא קבוצה, או אדם, להפוך לחסיד נלהב של המדינה או למזער לחסיד שוטה?



מטרתה הברורה של מדינת ישראל בכלל ושל משרד החינוך בפרט היא לקרב את ילדי ישראל כולם לזהות אזרחית משותפת. כיצד יכולה המדינה להשיג יעד ניכסף זה? כיצד יכולה המדינה להבטיח כי כל אדם צעיר יזכה "למנת חינוך" ראויה המכשירה אותו לחיים בוגרים?



בתשובה שכתבתי בימים אלו לבג"צ הליבה אמרתי כך: "בין זכות ההורה לשמר את אורחות חייו וזכותו של הילד להשכלה והכשרה יש לעיתים התנגשות הנובעת מבחירתם של ההורים שלא להפנות את ילדיהם למסלול לימודים המכשיר אותם לחיים של עבודה וליציאה מהמסגרת הקהילתית כל זאת מתוך רצון לשמר מסורת, עולמות ידע, או מסגרת חיים סגורה.



בשעה שהיא ניצבת מול התנגשות זכויות אמורה המדינה לנסות למזער את המתח בין זכויות אלו במטרה להעניק לכל אחד מהצדדים את מירב הזכויות ולהמעיט את הנזק הנגרם לכל אחד מהם עקב מימוש זכויות אלו.



במצב עניינים זה ראוי לבחון גישה שונה מזו שהייתה נקוטה עד היום לשאלת זכותו של הילד לחינוך. עד כה הכירה מדינת ישראל בזכותו של כל ילד לשתיים עשרה שנות לימוד ברצף מכיתה א' ועד יב' במימון המדינה. בתשובתה כאן מציעה המדינה לראות זכות זו כזכות הנתונה לילד, ומאוחר יותר לאדם הצעיר, לזכות במימון שווה ערך למימון מלא לשתיים עשרה שנות לימוד. במידה ולא ונוצלה זכות זו במלואה יקבל האדם הצעיר זכות להשלמת לימודים במימון המדינה.



יוצא שלא ימצא במדינת ישראל אדם צעיר שלא קיבל מהמדינה את האפשרות לממש את זכותו לשתיים עשרה שנות לימוד מלאות. בחר אדם שלא לממש זכות זו עד גיל שלושים פקעה הזכות ולא יוכל לשוב ולדרוש את מימושה.



גישה זו יש בה מענה לזכויות ההורים מחד ולתפיסת החרות של האדם הבוגר מאידך. מהיום יוכל כל אדם, אם יבחר בכך, לשנות או להתנער כליל, מההחלטות שקיבלו עבורו הוריו."



למדינת ישראל יש אינטרס ברור – מדיני ומוסרי -- לאמץ מדיניות של הידברות עם קהלים בעלי אורחות חיים ייחודים על מנת להגיע עמם להסכמה כוללת על אופי החיים המשותפים במדינת ישראל. העמדה המוצעת כאן מניחה כי אם תנקוט מדינת ישראל מדינות של הדברות ולא של כפייה יש לה סיכוי רב יותר להצליח להשיג את יעדיה.



בכנס החינוך בחולון השבוע, הצעתי לנשיא פרס שבשנת השישים למדינת ישראל יש לנסות ולעודד הדברות על מהות הישראליות המשותפת. אם יראה בית הנשיא לנכון, ממקומו הרם והנישא, לקדם הדברות זו אהיה אני ומשרדי הראשונים לשתף פעולה בשיח אמיץ על גבולות היחד כמו גם על ייחוד כל קבוצה וקבוצה. על המותר וגם על האסור. דווקא ממקומי כשרת חינוך אני חשה חובה לומר כי אין להותיר את שאלת הזהות הישראלית להכרעה על תוכנית ליבה. יש צורך במהלך מקיף ורחב יותר שהחינוך הוא חלק ממנו אך לא המכלול כולו. בויכוח על הליבה איש אינו צודק, או שמא כולם צודקים, כך או כך הוא מותיר אותנו ללא מענה ברור.



מדינות, מטבע הדברים, רוצות כי כל אזרחיהם יתלכדו יחד במעגל אזרחי רחב. הן חשות תסכול אם יש מי שבוחר לרקוד לבד, או לעמוד בצד בזמן שכולם רוקדים. תסכול הוא סיבה טובה להדברות וסיבה רעה לכפייה.



יש כמובן תפיסות עולם נקיות יותר, חסרות ניגודים ומתחים פנימיים על פיהם הרוב שולט, הרוב צודק, קובע ואוכף את דרכו. הדיאלוג בתפיסת עולם זו נובע מחובת הנימוס, נשאלת השאלה לפני מתן התשובה שהוגדרה מראש. אחרים שואלים על מנת לשמוע, יודעים שאין להם תשובה חד משמעית ומכוח הכרתם את מגבלות כוחם האישי וכוחה של המדינה יוצאים אל המסע הארוך והמתסכל של ההדברות.



אין כל ביטחון שההידברות תצליח. יתכן שתיכשל. הכפייה אין ספק שתיכשל. מוטל עלינו לבחור בין כישלון ודאי לכישלון אפשרי. אני כמובן בוחרת בשני.



מורי ורבי פרופ' ישעיהו ברלין כתב פעם את הדברים הבאים שהם נר לרגלי: "הפתרון חייב אפוא להימצא בפשרה כלשהי, משובשת- היגיון, גמישה, ואפילו דו משמעית. כל מצב מחייב מדיניות מיוחדת משלו, שכן מן העץ המעוקל של האנושות, כפי שהתבטא פעם קנט, מעולם לא הוקצע משהו ישר."



יהודה עמיחי אמר זאת באורח מרגש לא פחות:



"מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

המקום בו אנו צודקים

הוא רמוס וקשה

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב".





אני מצרפת למכתב זה את המצגת שהראיתי ביום א' בישיבת הממשלה. לעיונכם.



http://cms.education.gov.il/Educati...getReforma2.htm





שתהייה לנו שנת ספקות ואהבות. שנה טובה.

יולי תמיר

www.meirtv.co.il

מסתבר שהדבר נועד כדי לאפשר את ביטול תכנית הליבה לערבים. מעתה תדע כל אם ומשלמת מס
עבריה, שכספי המסים שלה מאפשרים ללמד השד-יודע-מה בבתי ספר ממלכתיים ערביים. מי שנלחץ
מזה שלמדו שם שיריםפ של מחמוד דרויש, יכול להירגע - דרוויש מתון להפליא לעומת כתביו של
השיח' יוסף קרדאוי היושב בקטאר, שהפלג הצפוני מעריץ אותו עד מאוד...