הוא כל יום היה עוצר ליד דוכן ה"לוטו" של העיר למלא עוד טופס, הוא עשה את זה כבר שנים, הוא היה מכור לזה, לא היה יכול להתחיל את יום העבודה שלו בלי זה, אולי הוא יזכה פעם אחת? הוא חייב להאמין במזל, העבודה שלו היתה בנויה על מזל. מאז ומתמיד הוא הסתמך על זה, כשהוא קנה את הרכב והתחיל להתקשר לספקים. אחר-כך הוא היה צריך דאוג למקררים בשביל הגלידות ולצופר שיקרא לילדים כשהוא עובר שם. כן, הוא היה האוטו-גלידה של השכונה. הוא הכיר את כל הילדים בשכונה. טוב, לפחות את הילדים של פעם, כי היום הוא אולי מוכר ארטיק וחצי ביום, ואולי גם חפיסת קלפים שהשד-יודע-מה הילדים עושים איתן. אבל הוא האמין שהמזל ינחת עליו יום אחד והוא יזכה באיזה פרס גדול שיסדר אותו לכל החיים, או לפחות איזה שנה-שנתיים.
בוקר אחד הוא קם יותר מידי מאוחר. מנומנם-משהו הוא הציץ בשעון וראה שהוא מאחר. הוא התלבש מהר והתארגן לקראת היציאה, ארגן את המכונית ויצא מהר. הוא התחיל את המסלול הרגיל שלו. הוא נסע מול תחנת ה"לוטו" וחב שאין לו זמן למלא טופס באותו רגע, שיחזור אליו במהלך היום. הוא המשיך לסוע לתחנה הראשונה שלו ולהפתעתו הוא מצא שורה גדולה של ילדים מחכה לו. הוא התחיל בעבודה, מכר ארטיק וגלידה וחפיסת קלפים, ועוד גלידה. הילדים היו חמודים, כל אחד מהם חייך כשנתן לו את הגלידה, שילם ואמר "תודה" אבל הוא, עם כל גלידה נלחץ יותר שלא יספיק לתחנת ה"לוטו" שלו. כשהוא סיים עם כל הילדים בתחנה הראשונה הוא נסע מהר לתחנה השניה כדי להספיק ולעמוד בלוח הזמנים. בדרך, רשם לעצמו את המספרים שליהם יהמר היום.
כשהגיע לתחנה השניה הוא הופתע לראות שיש גם שם הרבה ילדים מחכים לגלידה. ככה היה גם בתחנה השלישית והרביעית ובכל שאר התחנות שהוא עצר.
בסוף היום, לאחר שמכר את הארטיק האחרון שנשאר במקררים הוא נסע כמה שיותר מהר לתחנת ה"לוטו" אך כשהגיע לשם ראה שהיא סגורה. ממורמר-משהו הוא חזר לביתו. כשבגיע, התישב על הקורסא ופתח את הטלויזיה בקטנה שבקושי הצליח לקנות עם הכסף שחסך. הוא העביר לערוץ הראשון כדי לצפות בהגרלה. הוא עקב אחרי המספרים אחד אחד עם מה שהוא רשם לעצמו. הוא לא האמין לרוע-המזל שלו. כל המספרים שניחש היו נכונים! הוא כל-כך כעס שלא הצליח לשלוט בכעס שלו וכמעט שבר את הטלויזיה.
למחרת, הוא קם, התלבש, ועלה למכונית. אפילו לא טרח לעבור בתחנת ה"לוטו" למלא טופס. הוא עצר בכל תחנה כמו ביום שלפני, וביומיים שלפני, ובכמה-שנים שלפני. אבל אף ילד לא בא. הוא השמיע את הפעמון שלו, אבל עדיין, שום ילד לא הגיע.
בסוף, הוא נרדם בתוך המכונית שלו מתוך יאוש או מתוך אובדן האמונה במזל.
בבוקר כשקם, חיכה לו תור ענק של ילדים שמחכים לגלידה. הוא התפלא, מה גרם לשינוי הזה? אבל הוא החל לעבוד ולמכור כמו כל יום. הילדים חייכו ואמרו "תודה" כשקיבלו את הארטיק והלכו. עם סוף היום, הוא סיים את כל הארטיקים שהיו לו במקרר שוב. הוא בעצם נהנה היום מאוד למכור ארטיקים. הוא הסתכל שוב על המספרים הרשומים בחופזה שרשם לעצמו, וזרק אותם מהחלון. מהיום, הוא לא צריך הגרלות "לוטו" בשביל להרגיש בר מזל.

תגובות? =)

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

שלום לך,

אני אוהבת את הכתיבה שלך,
והרעיונות הפשוטים והיפים שאתה מביא.

ההתייחסות לעניין המזל והמוכר - מקסים.
הסוף לא התחבר לי, הרגשתי שיכולת לכתוב את אותה התובנה רק בצורה עמוקה יותר.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

הו, תגובה סופסוף. תודה! ^^
לא כתבתי הרבה זמן, לא יודע למה... צריך לחזור לזה... ידעתי שהסוף קצת "קשה" או אפילו טיפה מאולץ, אבל... זה צריך לחזור...
תודה על התגובה =)

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

נורא אהבתי את הרעיון...מסכימה עם אסניה שהסוף טיפה מאולץ אבל אם אתה מודע לזה אז זה אומר שאתה בדרך הנכונה=]

בהצלחה!