אתמול הייתי יחד עם אשתי ובן הזקונים (להלן- בנ"ז) בקניון בכפר סבא.
צפיפות של יום שישי של עוד אינספור משפחות במיצוי עד תום של יום המנוחה והסידורים, וסביב דוכנים ארעיים לממכר מזון ביתי. מהסוג הטעים...

העמסתי את הבנ"ז (לבקשתו. אני חייב להתגונן...) על המכונית שמוצבת שם, ושבעבור שתי שקלים מנענעת אותו למשך דקה ונותנת לו תחושה שהוא נהג מרוץ בפרארי, לשמחתו הרבה אני חייב לציין.
ורק אז שמתי לב למהומה שמתרחשת במרחק מטר בודד מאיתנו-
ישבה על הארץ אמא צעירה, בוכה כולה, חצי מעולפת, צנצנת פלסטיק מאולתרת מלאה במים שמישהו שם לה ביד בכדי שתשתה ותתאושש, ואז גם שמתי לב שיושבת על רגליה ילדה קטנה, יפיפיה, בת שלוש לכל היותר, שגם לה מישהו דחף ליד צנצנת פלסטיק מלאה במים. שתשתה. למרות שהיא לא נראתה צמאה.

שתיהן ישבו על הרצפה. האמא שמנסה להחניק ללא הצלחה את הבכי, הילדה שלא מבינה על מה המהומה, וסביבן מספר אנשים שרוצים לעזור. עם כל הלב.
הייתי עסוק עם הבנ"ז במרוץ עם הפרארי, וניסיתי להבין מה קורה שם על הרצפה- ואז הגיע אשתי הסבירה לי במשפט קצר (הן תמיד קולטות מהר יותר מצבים של טלנובלות...)-
"תראה איך אנחנו קשורים לילדים שלנו. הילדה הלכה לה לאיבוד, ואחרי שהיא מצאה אותה היא התמוטטה".
הסתבר שלפני שהגענו האמא חיפשה בטרוף את הילדה שהלכה לה לאיבוד בסבך הדוכנים, ורק אחרי שהיא מצאה אותה, בעזרת האנשים הטובים שיש לנו במדינה המיוזעת הזו (ולא יעזור לכם כלום- אנחנו מדינה של אנשים טובים. בסופו של דבר), היא הרשתה לעצמה להתמוטט, כאשר אותם אנשים טובים ממשיכים לעזור לה גם בשלב הזה.

תראו כמה אנחנו קשורים לילדים שלנו. מסתבר שלפעמים הרבה יותר מכמה שהם תלויים בנו.

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

איבוד ילד במקום ציבורי זה לא נדיר. הורה שמתעלף בגלל זה זה סיפור אחר. גם אותי, כמו בשיר של אלון אולארציק, שכחו בחוף הים כשהייתי קטנה. רדפתי אחרי עפיפון צבעוני ולא שמתי לב שמחפשים אותי.

הרגשתי שכל הגוף רועד לי לא הפסקתי לבכות והנשימה יצאה ממני . אני חושבת שלא נשמתי עד שראיתי אותו.

באיזה גיל הוא היה?

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.