תרשה לי להמליץ לך, ברשותך, על הספר "ארמגדון - הקרב על גרמניה 1944 - 1945", שנכתב בידי ההיסטוריון הבריטי מקס הסטינגס, הוצל"א דביר / משרד הבטחון.
בהקדמה לספר הוא כותב:
ציטוט:
בספרי (הקודם) "אוברלורד" טענתי שצבאו של היטלר היה הכוח הלוחם המצטיין ביותר במלחמת העולם השנייה. מאז התעוררה תנועה רוויזיוניסטית החולקת על גישה זו. כמה סופרים, במיוחד בארצות הברית, כתבו כי סופרים כמוני מפריזים בערך הישגיהם של הגרמנים. אחדים מהרוויזיוניסטים הללו אי אפשר לפטור ממידה של הגזמה לאומנית. היסטוריון צבאי אמריקאי אחד ממכריי העיר, בצדק ובלי קנאה, כי אחד מעמיתינו שכתב רב מכר "נוטה להקמת אנדרטאות במקום לכתיבת היסטוריה", על ידי פרסום סדרת ספרים רווי הוקרה ללוחמים האמריקאים.
אחד מוותיקי המערכה בצפון-מערב אירופה שיבח את חיבורו של סטיבן אמברוז (מחבר "אחים לנשק" - גיא), באומרו "הם גורמים לי ולשכמותי להרגיש טוב ביחס לעצמנו". אין כל פגם ביצירת תיעוד רומנטי של החוויה הצבאית המחמם את לבותיהם של קוראים רבים, כל עוד מבינים את מגבלותיו ככתיבה היסטורית. גם ספר זה מנסה להפיח רוח חיים בחוויות של הלוחמים, אך מטרתו העיקרית היא ניתוח אובייקטיבי. בהגנה על גרמניה, כנגד כל הסיכויים, באו לידי ביטוי כישורים צבאיים שעלו פי כמה על אלה שגילו התוקפים, בייחוד בהתחשב בכך שכל מבצעיו של הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר. ואולם, מאז שכתבתי את "אוברלורד" חל שינוי בתפיסתי - לא ביחס ליכולות של הלוחמים בשדרה הקרב, אלא באשר למשמעותן. כאן עומדות על הפרק סוגיות מוסריות וחברתיות, והן עולות פי כמה על השיפוט הצבאי
|
ממליץ על הספר בחום.
ציטוט מעניין נוסף, נוגע לפשעי מלחמה שביצעו לוחמי בעלות הברית במהלך המלחמה, ולא זכו לאותו יחס מצד הקהילה הבין לאומית כפי שזכו אותם פשעים בדיוק בידי לוחמים מהצבא הגרמני.
אם דילגתם על הציטוט הקודם אני ממליץ לקרוא את הבא:
ציטוט:
אני שותף לדעתם של היסטוריונים גרמנים, כיירג פרידריך, שמן הדין היה שהבריטים והאמריקאים יגלו יתר כנות בהתמודדות עם מעשים חריגים שעשו בלי ספק, בהם חמורים ביותר. כך למשל, לא מעט גרמנים הוצאו להורג בתלייה בשנת 1945 בעוון הרג שבויים. מעשים כאלה (הריגת שבויים) היו די מקובלים בקרב בעלות הברית, ולעיתים נדירות, אם בכלל, הם גררו צעדים משפטיים. ביוני 1942 רצחו חיילים מניו זילנד צוותי רפואה ופצועים בתחנת עזרה ראשונה גרמנית בצפון-אפריקה. איש לא נדרש מעולם לתת את הדין על המעשים הללו, אף כי האירוע תועד היטב. בשנת 1941 נהג מפקד צוללת בריטי, "סקיפ" מיירס, לחסל במקלעים באופן שיטתי ניצולים גרמנים לאחר שהטביע את אוניותיהם בים התיכון. כל מפקד צוללת נאצי שנפל בשבי היה מוצא להורג בשנת 1945 על מעשה שכזה. מיירס, לעומתם, זכה בעיטור צלב ויקטוריה ובדרגת אדמירל.
|
בשורה התחתונה, אני מנסה להגיד, שכשמנתחים דפ"א, קרב, מערכה, מלחמה כלשהי בצורה אובייקטיבית ובהתייחסות ללוחמים במאורעות האלו כאנשים, ולא מכונות מלחמה, ניתן להגדיר מה הוא מעשה שדורש גבורה ואומץ בצורה יותר טובה.
כשמערבים רגשות, גם באופן לגיטמי וטבעי לגמרי, אירועים כאלה מקבלים כינויים של פחדנות, עוולה וכו'.
אני יודע טוב מאוד באיזה צד אני נמצא, ועדיין חושב שניתן ללמוד מההיסטוריה יותר כשמסתכלים עליה כפי שהיא.
איך תגדיר למשל את החילוץ של מוסלני בידי צנחנים גרמנים? טמטום? טיפשות? פחדנות?
ואני לגמרי לא מסכים עם הקביעה
ציטוט:
מי שמתנתק מרגש גם בהקשרים כאלה, מתנתק מרגש גם במקומות אחרים
|
לפעמים אנשים שניתקו רגש במצבים מסובכים ומורכבים כמו שנתקלים בהן במלחמה, הם אלו שמרגישים יותר מכל אדם אחר. חלקם גם כותבים כאן בפורום.
_____________________________________
נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים.
נערך לאחרונה ע"י fritz2 בתאריך 18-06-2009 בשעה 22:34.
|