22-06-2007, 13:17
|
|
|
חבר מתאריך: 29.05.07
הודעות: 316
|
|
עלמה
הסבר קצרצר: פזית הכותבת קוראת ליומנה עלמה
עלמה שלי
כמו אתמול וכמו שלשום אני כאן
כותבת לך
כותבת לי
באמת שאלה, למי אני כותבת?
אולי לאמא, שהביאה לנו את היומנים האלה?
אולי הכלל לי? כדי שכשאני יהיה גדולה אני לא אשכח את מה שעבר עלי.
כל מה שעובר עלי.
כל ערב אני בוכה.את הרי יודעת את זה, דמעותיי ספוגות בך כמו כל חיי.
חיי הכול כך לא משמעותיים. בשביל מי אני חיה? בשביל מה?
לא עובר שבוע, יום שעה שאני לא חושבת על זה. כמה מילים כתובות בך עלמה שלי על הנושא הזה.אינספור.
אני נזכרת עכשיו על כשהייתי קטנה, מצחיק אבל ממש לא מזמן. כל הזמן תהיתי מתי המשפחה שלי תהפוך להיות המשפחה נורמאלית, מושלמת, כזאת מהסרטים אבל עכשיו כבר הפסקתי לחקות, לקוות כי עכשיו אני כבר לא קטנה כבר לא....תמימה. מוזר שאני עצובה על זה, אבל זה מתאים לי. להצטער על מה שאין ובעצם גם על מה שיש.אבל מה באמת יש? כלום! כל יום לסבול את המריבות את הצעקות ובלילות את הבכי.
איך אמא יכלה לעשות דבר כזה? היה לה צורך בזה? אולי היא קצת הרגישה כמוני.
חסרת אהבה. חסרת תשומת לב. אבל למה היא לא יכלה לחשוב עלינו? על אבא, על יגאל אבל הכי הכי עלי, אני "פזיתי שלה. היא לא חשבה עלי. היא תמיד אומרת לי שהיא אוהבת אותי אבל גם לאבא היא אמרה את זה פעם.
אני יודעת שהיא שם כנראה, במטבח. מעשנת את הסיגריות המסריחות שלה, הסיגריות ההורגות שלה אבל אחרי הכול החרטה באמת יכולה להרוג בנאדם.
אשמח לתגובות, הערות והארות :]
|