שונרא מאי 1992-מרץ 2006.
R . I . P

עד כמה שידוע לי: נחש ארסי מכיש נחש לא ארסי, נושך..

הנחשים מחולקים לארבעה קבוצות לפי מערכת השיניים
1.חסרי שיניים מרזביות, שהם נחשים לא ארסיים,
וברוב המקרים אינם מסוכנים לאנשים.
הם נושכים

2. בעלי שיניים מרזביות אחוריות
כמו הזעמן, שהוא תת-ארסי, והוא נושך,
ומחדיר את הארס לטרף כשהשיניים ננעצות עמוק.

3.בעלי שיני ארס שאינן נעות
חלקן מרזביות, חלקן חלולות.
הארס של נחשים האלה חזק ביותר.
כמו הפתניים, ופתני-הים.
השניים מחוברות לבלוטת הארס,
ונזרק דרך המרזב ברגע של ההכשה

4.בעלי שיני ארס חלולות כמחט של מזרק,
ובנות תנועה, בתקיפה הן נשלפות.
הם מכישים, כמו למשל הצפעוניים.
מסוכנים ביותר, כי עקב זה שהם מסוגלים לנוע
הם יכולים להכיש כל יצור אפילו גדול מאוד.

כיוון שהתת ארסיים הם נושכים, מי שמגדל נחשים יודע, שכאשר הוא מפשל,
והנחש תופש אותו,אסור למשוך את היד ולהוציא בכוח מהפה של הנחש.
ראשית זה יכול לשבור לו את השיניים, שנית כיוון שהן חדות ביותר יכול להשאיר סימנים
כאילו חתכו את היד עם סכין גילוח.

קרה לי מקרה שזעמן שחור רגזן שגידלתי אותו,התנפל על היד שלי.
אין לי מושג, איך נשארתי רגועה, ולא הוצאתי את היד,
ותאמינו או לא, נשארו לי רק כמה סימנים של נקודות קטנות..
אולי לא הגבתי אחרת כי זה היה בנוכחות ילדים,
והייתי צשיכה להפגין קור רוח.

ברור שמדובר רק זעמנים, שהם תת ארסיים,
ולא מזיק לבן אדם.
לי גם קרה אותו דבר, עם פיתון בורמזי,
שהוא שייך לחנקים,
נתתי לו לאכול, וראיתי שהוא בעמדה שיכול לתפוש אותי,
אבל לפני שהמוח שלי עצר אותי,היד נשלחה עם האוכל,
והוא תפש אותה עם המזון ביחד.
כיוון שהארגז שלו היה קצת יותר נמוך, נשארתי כפופה
בתנוחה מאוד לא נוחה, וכל פעם שרציתי לשפר את מצבי,
הוא נכרך על היד יותר חזק.
בדיעבד נפל לי האסימון, שעד שאני זזה הוא רק ירצה יותר "לחנוק"
אותה, ז.א את היד שלי.
כיוון שנמאס לי, וגם הגב כבר התחיל לכאוב לי,
הוצאתי את ה"בהמה" כבר היה קרוב לשני מטר באורך,
התישבתי, והוא על הברכיים שלי,
וניסיתי להסביר לו שכדאי שישחרר את ידי,
כי בכל מקרה אני אתרע לו בגרון.
איני יודעת עם נימת קולי הרגיע אותו,
או פשוט לא יכול כבר לנשום,
אבל כשהוא פתח את הלוע אני מיהרתי להוציא את ידי,
ושוב רק כמה נקודות נשארו לסימן השניים.

אני מתה על נחשים.

אווה גם אני מת על נחשים ואני מגדל כרכן תירס בן שנה וחצי היה לי גם בירית אבל היא מתה..
הכרכן תירס שלי אף פעם לא נשך אותי..
אווה כניראה שהזעמן שחור נשך אותך כי נגעת בעכבר/אוגר/מכרסם/ריח של טרף של נחש, אז הוא חשב שזה אוכל..
פיתון בורמזי ביכלל מאוד מסוכן הם לא מרפים ואם אין לידך מישהו בסביבה עדיף שלא ליגוע בו בדרך כלל הם ניראים רגועים אבל פתאות תוקפים ללא סיבה ואז צריך שמישהו יעזור לך לפתוח לו את הפ כדי לחלץ את היד במיקרה הטוב.. ואם הוא גדול אז ממש קשה לשחרר אותם.
ואם זה פיתון בורמיזי בוגר עדיף שלא להרים אותו בכלל אחרת הוא עלול לחנוק את הבנאדם ולהרוג אותו לא חסר הרבה מיקרים כאלה שזה בכלל לא נדיר ומסוכן.

ועוד משהו בדרך כלל שנחש נושך אם הוא ארסי אז הוא יכול לשלוט באם להזריק ארס או רק לתת ביס בלי ארס..
ושנחש קטן כחיית מחמד שנושך לא כדאי להתנגד מסיבה אחת כדי לא לשבור לו את השיניים וכדי לא לגרות אותו להמשיך בנשיכה...
ועוד משהו כל הסוגים של הנשחשים נושכים אם הם חושבים שזה טרף או להגנה עצמית.
גם אני מת על נחשים כבר הרבה זמן!

כמה זמן נמשך שהבורמזי החזיק לי את היד?
עד שהוא נרגע, ושאני התישבתי, ולא זזתי,
רק הפה שלי קשקש שטויות,
אז הוא חשב שכבר חנק אותי, אז פתח את הפה.
כל הסיפור היה כחצי שעה בערך.
תאמין לי לא היה לי ראש לבדוק על השעון.

יקיר ברור כשהבורמזי היה כבר גדול,
לא הרשתי לילדים לקחת אותו על הצוואר,
כמו שהיינו עושים איתו כשהיה קטן וצעיר.
כמו כן הייתה להם הוראה שאם אני לא לידם
אסור לפתוח את כלובי הנחשים.
למרות שלא החזקנו אף נחש ארסי.
ובאמת לא היו לנו שום תקלות בכל מקרה לילדים.
את כל הפשלות עשיתי לבד, אבל תמיד הכל נגמר טוב.

אפילו המקרה הזה שהבורמזי הגדול ברח יום אחד מהארגז,
ומצאתי אותו שוכב, מרוח על הקורה למעלה,בגובה משהו כמו 3 מטר, של הגידול האישי.
זה היה בית איפה שגידלו הילדים את החיות האישיות שלהם.
כרגיל הייתי לבד, לא זוכרת אם זה היה שבת, או יום שישי אחרי הצהריים
(דרך אגב חוק מרפי שכל הניסים ונפלאות,
פשלות והצלות קורות יום שישי אחרי הצהריים שכבר אף אחד לא נמצא בחצר,
אין מי שיעזור)
אז אחרי שגיליתי את הנמלט, לקחתי סולם,
טיפסתי למעלה, וניסיתי להורים אותו ממרומים.
אשרי המאמין.הוא פשוט נדבק בכוח לבטון ולא יכולתי להזיז אותו.
כיוון שאני עקשנית מאוד, וגם רציתי כבר ללכת הביתה,
לא וויתרתי, ובהפעלת הרבה כוח הצלחתי להרים אותו.
ומה קיבלתי בתמורה
חירבון של בורמזי מרוגז, בכמות של טונה,
מהראש עד לרגליים.
בסוף הצלחתי להחזירו למקום,
ואני שבוע ימים קרצפתי את עצמי,
כי הסירחון נשאר, ולא עזב אותי.
דבר מגעיל כזה שפשוט קשה לתאר.