 |
17-06-2007, 10:48
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,850
|
|
|
עוד סיפור שלי
זה הפרק הראשון, הסיפור הוא על ה"אחד" הראשון (מהמטריקס).
Unchained
"ריימונד? אתה תאחר את הראיון שלך"
לאט קמתי מהשולחן שלי. העפתי מבט עייף על פני הכיתה הריקה כמעט, והתכופפתי לארוז את חפצי. את מעט המחברות שעוד נשארו בבית הספר הכנסתי לתיק השחור שלי, ואת כלי הכתיבה השלכתי לפח. אמרתי תודה לאחד שהעיר אותי, ולא טרחתי כלל לברר מי זה היה.
אין ספק שיום הבחירה היה צריך להיות מרגש בהרבה.
טוב, אני מניח שיום זה היה צריך להגיע מתישהו. כל תלמיד, בסוף שנות לימודיו הארבע עשרה, עתיד לבחור את המשך התמחותו, באחת מעשרות בתי הספר הגבוהים הקיימים במדינה. המדינה תתחשב ברצונך האישי, אבל תפעל בעיקר לפי יכולותיך השכליות ולפי צרכיה. תלמידים מוכשרים בספורט עשויים להיבחר כתלמידי הנדסה ומתמטיקאים עשויים להפוך למורי שחייה. דברים כאלה קורים. אדם פשוט צריך לקבל את שנועד לו.
בתור תלמיד מוכשר למדי במדעים המדויקים, הנחתי כי עתיד הכשרתי פונה לכיוון מדעים אלו. לא שזה היה חשוב לי. היה דבר חולני בבחירה של העתיד. קטיעה של רצף החיים על מנת להשתעבד לתחום אחד. לא הייתי מסוגל לעשות דבר כזה בעצמי. הייתה טעות בכל זה. יש כאן עבדות.
אבל מה זה חשוב?
יצאתי מתוך הכיתה והלכתי לכיוון המשרד הראשי, שם חיכה לי איש המחלקה לחינוך והתמחות של הממשלה. המסדרונות היו ריקים ושקטים אחרי שרוב התלמידים כבר קיבלו את ההודעה בדבר עתידם. רובם כבר היו מן הסתם בבית, חוגגים או סובלים לפי רצונם. היו כאלה שהיו נלהבים לקראת ההודעה. היו כאלה שניסו לנחש מה יהיה כיוון הכשרתם, בעוד אחרים ניסו לבודד את הפקטורים הגורמים למדינה לבחור לאדם מסוים מקצוע מסוים. אני רק רציתי כבר לגמור עם זה. אין שום מקצוע ספציפי שרציתי להתמחות בו, ולכן לא צפויה שום אכזבה או התרגשות. לא היה שום הבדל עבורי אם הייתי נשלח להיות מפנה אשפה או שוטר. העיקר שיגידו לי מה הם רוצים שאהיה ונגמור עם זה. ארוחת הערב המחכה לי בבית הייתה גורם משמעותי בהרבה.
אחרי צעידה של מספר דקות ברחבי מסדרונות בית הספר, הגעתי למשרד הראשי. לא היה שום הבדל, בעצם, בינו לבין כיתה רגילה, מלבד השלט הכחול שמוסמר ליד הדלת, קובע שזהו המשרד הראשי. המועמדים היו צריכים לחכות בשקט בחוץ עד שנקראו פנימה, אז היו צריכים להיכנס עם הבעה חגיגית ומצפה.
ולכן נכנסתי מיד פנימה עם אותה הבעה זועפת שהייתה על פני כבר בכיתה.
בחדר היו כמה שולחנות וכסאות בערבוביה, עדים שהמינהל כבר ראה את הליך יום הבחירה כגמור. ליד שולחן אחד ישב איש חנוט בחליפה עם מחשב נייד שחור פתוח. על השולחן היה שלט קטן- "אנחנו כאן כדי לעזור לך! הממשלה תקשיב לכל מה שתאמר על מנת להוציא את התוצאה הטובה ביותר"- שעמד בסתירה לפניו של איש הממשל שהיו עייפות ורגוזות. אני מניח שכך אדם יראה אחרי שיום שלם נאלץ להקשיב ליללתם של עשרות תלמידים מאוכזבים ולסבול את צרחות וחיבוקי השמחה של המאושרים. טוב, ממני הוא לא יצטרך לסבול שום חיבוק או יללה. גררתי ברעש את אחד הכיסאות מהצד עד שהיה צמוד לשולחן. התיישבתי עליו.
"שלום?" אמרתי בשקט. איש הממשל עוד לא הרים אלי את מבטו. כחכחתי בגרוני כדי להסב את תשומת לבו. "אה, סליחה" אמר איש הממשל והתמתח. האם הוא נרדם? כנראה שההליך מתיש יותר משחשבתי. "שם מלא ותעודת זהות בבקשה" אמר איש הממשל. "ריימונד סאלנט, 44758093-2" אמרתי. קדימה, נגמור עם זה. "טוב, עכשיו אני אבדוק את ההודעה שלך על פי מאגרי הנתונים של המדינה. אתה בוודאי נרגש! אני נרגש בשבילך" אמר איש הממשלה בניסיון עלוב להישמע שמח ונרגש, במיוחד בהתחשב בעובדה שעד לפני רגע ישן שינה עמוקה. "כן בוודאי שאני נרגש" שיקרתי. איש הממשל שתק רגע ואני שמעתי את רעש המעבד של המחשב שכבר חרץ את גורלותיהם של אלפי אנשים. לבסוף, איש הממשלה הביט מבט אחרון במסך המחשב ואמר "הנה, התוצאות הגיעו! אתה ביקשת פיזקה או מתמטיקה נכון?", "נכון" הפטרתי. "אתה יודע, גם אני ביקשתי בזמנו מדעים מדויקים. כימיה, נראה לי. אני כבר לא זוכר" אמר האיש בחיוך אווילי והקיש על ראשו, כאילו זיכרונותיו ולא שכלו היו בורחים ממנו ברגע זה ממש. כנראה אין מזל לאלו המבקשים מדעים מדויקים. תקווה החלה לפעם בי. אני ממש מקווה לא להיות בעמדה כמו זאת בעוד עשר שנים, עושה פרצופים ומזייף חיוכים עבור תלמידים חכמים ממני. "אתה בוודאי רוצה לשמוע כבר את ההודעה שלך!" אמר איש המדינה. אבחנה חדה להפליא. "כן" אמרתי, וניסיתי לא להישמע חצוף מידי. "אז בסדר! בחור צעיר, המדינה כבר קבעה מקצוע התמחות בשבילך. זכור, מקצוע זה נבחר בקפידה, תוך התחשבות מרבית בכישרונותיך, רצונך והשיגך. אנא קבל את ההודעה בהבנה ועשה ככל שביכולתך להצליח במסלול המקצוע שנבחר עבורך" דקלם איש הממשלה בקול מונוטוני. אנשים כמוהו, הרהרתי, גורמים לי לחשוב שחלק מההכשרה של הפקידים והבירוקרטים כוללת תכנות מערכות מקיף. איך הם כולם אומרים בדיוק את אותם משפטים ובדיוק באותה נעימה?
"אהם" השתעל קלות איש המדינה כדי להחזיר אותי מהרהורי. "המקצוע שלך הוא מקצוע מכובד וראוי. אל תתייחס לאלו האומרים שמקצועך מכובד פחות או מכניס פחות ממקצועות אחרים. זהו שקר. כל מקצוע מכבד את בעליו, וכל מקצוע נחוץ. אנא שמור דברים אלו בדעתך" סיים איש הממשלה והושיט לי סוף-סוף את הפתקה של ההודעה. זה נגמר!
יצאתי מיד מהכיתה, בלי לומר דבר אל איש הממשלה, בניגוד לכל כללי הנימוס הראויים. לעזאזל הכללים! נמאסו עלי ההליכים הבירוקרטים וגינוני הנימוס. קדימה הביתה!
רק באמצע הדרך נזכרתי שלא הסתכלתי בהודעה שנתנו לי. נו טוב, אני מניח שאצטרך לדעת לאן ייעדו אותי בסופו של דבר. העפתי מבט משועמם בפתקה הקטנה שקיבלתי, ומעט הרגשות שהייתי אמור להראות ולחוש במהלך היום מיד עלו על פני השטח:
שם: ריימונד סאלנט
מספר תעודת זהות: 44758093-2
גיל: 20
מקום מגורים: ניו יורק
הרביע: אטלנטי
ברכות לך! היום אתה מתחיל מסלול חדש. אחרי שיקול מעמיק ורחב, התקבלת לאוניברסיטת ניו יורק לצורך לימודי: פילוסופיה.
בהצלחה לך בדרכך החדשה
טד גרייהאונד
איש ממשל
מספר אישי: 990756
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time
נערך לאחרונה ע"י yishain11 בתאריך 17-06-2007 בשעה 10:51.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
