|
23-07-2013, 10:39
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
עצוב. יהי זכרו ברוך
עצוב. יהי זכרו ברוך
מלח הארץ שאיננה\ מאת עפר שלח
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3354111,00.html
עפר שלח מאמין שאיבדנו לא רק את רותם שני, אלא גם את הרוח שיצרה גברים כמוהו
לא פגשתי את רותם שני בחייו. בשנים האחרונות, טיפין־טיפין, אני שומע עליו בשיטוטי ברחבי צה"ל. אני מכיר כמה אנשים שהכירו אותו. את הפרטים אתם יכולים לקרוא בכתבה. כמו בכל סיפור כזה, הפרטים לא ממש חשובים. "אגדה", קורא לו חברו אבירם ברקאי, בטקסט היפה והעצוב שכתב על רותם באתר האינטרנט שלו. אגדות צה"ליות הן עניין מסוכן: בדרך כלל המפגש האישי איתן לא עושה לך ולהן טוב. זאת מילה שבצה"ל, כמו בכל צבא ואולי יותר, משתמשים בה בקלות רבה מדי ביחס לתכונות מעטות מדי של החיה האנושית — ובמיוחד ביחס ליכולת להרוג, לא בדיוק תכונה שאפשר לשפוט ממנה הרבה על איכותו של מישהו. אחר כך אתה פוגש אדם, והוא מורכב הרבה יותר, ובהרבה מקרים של לוחמים בצבא הרבה פחות. שלא לדבר על כל אלה שעוד חיים את האגדה של עצמם, הרבה אחרי שהחיים כבר לקחו אותם ואותנו למקום אחר. אבל הסיפור של רותם שני הוא לא רק אגדה צה"לית, אלא משהו עמוק ושורשי בהרבה — האגדה על בן הארץ. פעם, כשעוד לא הכירו את המילה "נראטיב", האגדה הזאת היתה הסיפור הציוני בה"א הידיעה. בשביל זה, סיפרו לנו כשהיינו קטנים, באו לכאן יהודים מכל הארצות שבהן היו בנים דחויים: כדי שתהיה להם ארץ שאת שביליה הם מכירים כאת כף ידם, כדי שיעברו אותה ברכב וברגל ובלילה וביום, כדי ששום מחסום פיזי או אחר לא יעמוד בדרכם. כדי שיגדלו להם ילדים יחפים ופרועי שיער, העוברים את המדבר בסערה ויודעים דרך נשר בשמיים ודרך נחש עלי צור ובזים לפחד, אותה תכונה שכשאני הייתי ילד קראו לה "גלותית" וגם "סבונית", כי אז עוד לא נולדו הפוליטיקלי־קורקט ותעשיית הזיכרון של השואה. האגדות של ילדי כבר לא מורכבות מחומרים כאלה. זה לא עושה אותם טובים פחות ממני, אולי להפך. הזמנים השתנו, הרוב לטובה. הרבה מהדברים שגדלנו עליהם לא היו חומרים מזינים במיוחד. השאלה היא מה צימחנו לנו במקום. מיתוסים הם אבני יסוד של חברה, ואיזה אבן שמנו לנו לראש פינה אחרי שבן הארץ זז הצידה, זאת שאלה גדולה. נדמה לי שהיום אין שם אבן בכלל. רותם היה ולא היה איש צבא. בדברי ימי צה"ל יש אנשים כאלה, שריחפו כפרפר ועקצו כדבורה במקביל למערכות הממוסדות. המערכות הגדולות הן שעושות את המלחמה, אבל היכולת לקחת מה שיש לאנשים האלה לתת ולא לדחות אותם היא המאפיין של צבא מיליציוני במובן הטוב של המילה. צה"ל, הרבה מאוד שנים, היה צבא כזה. לא מעט יחידות ויכולות של הצבא נולדו מרוחם ומתכונותיהם של יחידים. כך יסד אברהם ארנן את סיירת מטכ"ל ומוקי בצר הקים את שלדג, שלא לדבר על מסגרות קטנות ואזוטריות בהרבה. יותר מהכל, יותר מהכישלון הפיקודי והתוכניות המגומגמות, מלחמת לבנון השנייה לימדה אותנו כמה איבד הצבא — המחפש לעצמו דרך בעולם חדש ולא תמיד מופלא של מלחמות אחרות וחברה אחרת — את רוח המיליציה הזאת. היא אינה פשוטה היום כמו שהיתה פעם. קשה מאוד ליישב אותה עם צבא טכנולוגי, מתמקצע, שמוטלות עליו משימות שכבר אינן היעד ההיסטורי של מיליציה: לקום ולהגן על הבית. אבל אפשר וצריך היה לעשות את זה טוב יותר. זאת העצם הרגשית התקועה היום בגרונם של קציני סדיר ומילואים רבים כל כך, ושום דבר עוד לא נעשה כדי לחלץ אותה. יותר מהכל, כשהם מסתכלים למעלה ולצדדים, הם מבקשים שם את הסיפור הפשוט, הפשטני אולי, על בן הארץ. זה שהיה ואיננו. ("בלייזר", 18.01.2007)
בנובמבר 1987 התגייס רותם לצה"ל והחל את שירותו כלוחם בסיירת "גבעתי". גם במסגרת הצבא היה למושא הערצה, מודל לחיקוי ובלט בכישרונות נדירים. מפקדיו גילו חייל מוכשר, בעל כישורי שטח, כושר מנהיגות ונוכחות שאין להתעלם ממנה, ובשנת 1988 כבר היה לסמל וגשש במשל"ט בהר חריף. שנה לאחר-מכן הקים יחס"ר בעוצבת סיני בגבול מצרים ופיקד עליו. בשנת 1991 עבר ליחידת "מגלן" כקצין סדרות ג'יפים לצנחנים. טל רוסו מספר: "רותם, פקודי וחברי הטוב. נפגשנו לפני 10 שנים, כשהוטל עלי להקים את 'מגלן' כיחידה ייחודית ושונה. חיפשתי מי שישנה את יכולת הנהיגה המבצעית ותפישת השטח. קיבלתי שתי חוות-דעת עליך, הראשונה ממפקדך בעבר, תא"ל אורי אגמון, שאמר בהערצה מוחלטת שאתה מתאים לתפקיד כמו כפפה ליד, והשנייה מתא"ל אחר שאמר עליך שאתה קרימינל מטורף. מיד ידעתי שאתה האיש שאני מחפש! מאז אני 'מחובר' אליך בצבא ומחוץ לצבא. תכונותיך המדהימות הפכו אותך למושא הערצה של פקודיך, מפקדיך וחבריך, וכל זאת בזכות הכנות, הפשטות, החברות, רוחב הלב וכמובן הידע המקצועי. במהלך התקופה הכירו אותך כמומחה מספר אחת בצבא לכל תחום הנהיגה המבצעית, ברכב ובשטח. יזמת ופעלת רבות לקידום התחום וכולם פנו אליך לעצה טובה, הדרכה ופעילות מבצעית יזומה ולכולם אמרת 'אני כבר מגיע'."
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 23-07-2013 בשעה 10:46.
|
|