הילד פיתה אותי למין



התופעה המזעזעת הזו מוכרת היטב במשטרה ובארגוני הסיוע לילדים. שוב ושוב מאשימים פדופילים ואנסים את הילדים שהיו קורבנותיהם בפשע שביצעו. הטיעונים: "הילד רצה את זה", "הוא פיתה אותי" ועוד. כשזה קורה בתוך המשפחה, פעמים רבות בוחרים בני המשפחה להאמין לגרסת המבוגר ולא לזו של הילד, שהופך לנאשם ב"הרס המשפחה". כתבה רביעית בסדרה
ורד לוביץ'


זה הילד, לא אני. חוקרי המשטרה אפילו לא מרימים גבה כשהם שומעים שוב ושוב את המשפטים האלה: "הילדה פיתתה אותי", "הילד הזה רצה את זה", ועוד כמותם.





בשפה פשוטה, אנסים, פדופילים ועברייני מין לא מעטים מאשימים את קורבנותיהם בכך שהם שפיתו אותם לדבר עבירה. כשמדובר בילדים, זה חמור במיוחד - שכן אז נמצא הילד, הקורבן, בעמדה של התגוננות מול מבוגר מתוחכם ממנו.



במשטרה ובבתי המשפט כבר יודעים מזמן כי תגובות כאלו רק מוכיחות על פי רוב את אשמתו של האנס, שלמעשה בדרך זו מודה באופן עקיף בביצוע המעשים ומנסה "להעביר אחריות", מכיוון שהוא יודע שמדובר במעשים חמורים.





למה זה קורה? עורך הדין משה מרוז, שמייצג עקב תפקידו עברייני מין רבים, מספר ל-ynet כי לא פעם נתקל בנאשם שמספר כי הילדה שאנס פיתתה אותו.

הכתבה הקודמת בסדרהמי מדווח על התעללות? / ורד לוביץ'רוב הישראלים לא יודעים כלל שחובתם לדווח מיידית למשטרה אם הם יודעים על חשד להתעללות בילד. יש אפילו חוק, שמופעל מאז שנת 1989, שמטיל עונש של 3 חודשים מאסר למי שיודע ולא מדווח. אבל במצב שבו הרוב המכריע של ההתעללויות כלל לא מדווחות - למה המדינה כמעט ולא מפעילה את החוק? קצין משטרה: החוק לא מיושם, ואם כן - העונש מגוחך

לכתבה המלאה

מרוז: "כשאני שומע את זה, אני מפריד בין מה שאני חושב על זה לבין העובדה שאני איש מקצוע. בדרך כלל הם אומרים את זה כי הם לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שהם עשו את זה. אדם יכול להודות שהוא ביצע שוד ואפילו רצח, אבל עבירות מין בילדים זה נושא שנורא קשה לקחת עליו אחריות. הם מדחיקים את זה ומעדיפים להכחיש. זו הדרך היחידה שלהם לנסות ולהראות שהם לא ממש אשמים".



האם זה עוזר בבית המשפט? מרוז נחרץ: "מבחינה משפטית זה כמובן שטויות וחסר חשיבות, ואף עלול להזיק להם להשמיע טענה כזו בבית משפט".





הפסיכיאטרים מסבירים זאת כך: כפי שעברייני המין מסרבים פעמים רבות "לקחת אחריות" על יצריהם, כך הם נמנעים מלקבל אחריות גם לביצוע המעשה עצמו. ברוב המקרים, מדובר בעבריינים היודעים היטב כי מה שהם עושים אסור מבחינה חוקית ומוסרית כאחד, אולם הם משכנעים את עצמם בדרכים שונות, כמו "הפיתוי" מצד הילד - שזה מותר.



באגודה להגנת הילד רגילים לשמוע סיפורים שבהם הילד המאשים הופך למואשם. חניתה צימרין, מנכ"ל אלי, מספרת: "בדרך כלל אנחנו מדברים במקרים כאלה על עבירות מין בתוך המשפחה, מצד אבא,סבא, אח גדול, או מצד מי שהיה אחראי על הילד (בייביסיטר או קרוב משפחה). היה לנו מקרה של אב שביצע מעשי סדום בבתו בת ה-5. במשטרה הוא סיפר שהיא פיתתה אותו כאשר נכנסה לחדר האמבטיה, בזמן שהוא התקלח. יש מקרים שבהם האנס אומר משפטים כמו: 'לא קרה כלום, מה את עושה מזה רעש?' או 'זה קרה, אבל זה יעבור' או 'ממי את רוצה שהיא תדע על סקס' ואפילו - 'גם היא נהנתה מזה'".







"חייבים להכניס את זה לראש", אומרת צימרין, "ילדה יכולה להיות אטרקטיבית, אבל 'סקסי' ו'ילדה' הם שני מושגים שאינם מתיישבים יחד. יש מיניות ילדותית,


שהיא מיניות של ילדים. אין בה אלמנט אירוטי והיא הולמת את גילה". פעמים רבות, היא מוסיפה, על פי ראיית העולם של ההורה הפוגע, הילד הוא מכשיר לסיפוק הצרכים שלו, יצור מיני לגיטימי - רק בגלל שהוא מאמין שהוא "רכושו".





כיצד מגיבים הילדים שמואשמים בפיתוי? פעמים רבות, אומרת צימרין, במיוחד כשמדובר בילדים צעירים, הם אינם מבינים כלל את ההאשמות נגדם. "הילדים הרבה פעמים נכנסים למעין מגננה ואומרים: 'אבל לא עשיתי שום דבר'. אין להם מושג מה רוצים מהם. ואז נוספת פגיעה נוספת בילד, שחושב שהוא אשם. במקרים כאלה, הטיפול שלנו מכוון להעביר לילד או הילדה מסר שהאחריות נמצאת תמיד אצל הפוגע".





אבל ההאשמות לא מגיעות רק מכיוון הפוגע, במיוחד כשמדובר במקרים של גילוי עריות. פעמים רבות בני משפחה נוספים מאמינים למבוגר - ותוקפים את הילד. פעמים רבות מדובר באם הבוחרת להאמין לגרסתו של בעלה, ולא לילד. צימרין: "אני שמעתי אמא אומרת לבת שלה: 'שלא תעיזי לעשות את עוד הפעם'. יש אימהות שרואות בזה בגידה של האב ומתייחסות לילדה כאילו היא המאהבת שלו. האם למעשה לא מסוגלת להתמודד על מה שעובר על המשפחה ועם התוצאות האפשריות של המעשים - והיא מעדיפה להקריב שוב את הבת שלה, ולא את חיי הנישואין שלה".

http://hydepark.hevre.co.il/hydepar...asp?forum_id=99