אל מנאר סיקרה משטח ישראל בזמן המלחמה

רשת הטלוויזיה הלבנונית "אל מנאר" היא זרוע התעמולה ואיסוף המודיעין של החיזבאללה. אף על פי כן, במלחמת לבנון השנייה פעלה כתבת מטעם הרשת בארץ – והעבירה ידיעות בזמן אמת. איפה ההיגיון? מיכל ניסנסון (14/5/2007)את הממצאים והמסקנות הבאות לא תקראו בדו"ח וינוגרד. על אף שהדבר כמעט ולא זכה לתשומת לב במהלך המלחמה או אחריה, ולא דובר בו רבות בתקשורת ובכלל בשיח הציבורי- מתברר כי במהלך מלחמת לבנון השנייה שידרו באופן ישיר מאזורי הלחימה כתבים של רשתות טלוויזיה ערביות רבות, ובכלל זאת תחנות טלוויזיה השייכות למדינות אויב.



בין היתר, פעלה בארץ רשת הטלוויזיה האיראנית, רשת הטלוויזיה של ערב הסעודית, רשת "אל ג'זירה", ורשת הטלוויזיה "אל מנאר", השייכת לארגון החיזבאללה. חשוב לציין, כי רשת "אל מנאר" איננה רשת תקשורת במובן המקובל של המילה, והמוכר לנו. למעשה, בארצות הברית מוגדרת רשת השידור הזו כארגון טרור לכל דבר ועיקר, ולאחר אסון התאומים בשנת 2001 הופסקו שידוריה בארצות הברית מתוקף צו נשיאותי. שידורי הטלוויזיה ברשת, ובכלל זאת השידורים ברשת המיועדים לילדים – מעודדים התאבדות בפיגועי טרור, וכן מקדמים את הרעיון של השתלטות האסלאם על העולם באמצעות מלחמת ג'יהאד. ברשת מועברים גם רעיונות אנטישמיים, אנטי-יהודיים. מסרים אלו הם שהביאו גם לאיסור שידורי הרשת בקרב מדינות שונות באירופה, ובראשן צרפת.

חשיפתם של "השידורים הישירים" מישראל לרשת טלוויזיה הפועלת בשירותו של ארגון טרור, שכנגדו מתנהלת עיקר הלחימה - נעשתה על ידי העיתונאי זאב שיף, במאמר דעות שפרסם תחת הכותרת "העיקר שיהיה סקופ" בעיתון "הארץ". זו לא הפעם הראשונה בה שיף עוסק בנושא זה: במהלך עבודתה של הועדה לחקר תפקודה של התקשורת פנה בעניין זה לדוברת צה"ל, תא"ל מירי רגב – בבקשה לדעת האם רשתות ערביות פעלו משטח ישראל בזמן המלחמה, וזו ענתה כי רשת אל מנאר שידרה כל העת ישירות מהשטח. בשיחה עם "אומדיה" הבהיר שיף כי מקורותיו בכל הנוגע לפעולתן של רשתות ערביות במהלך מלחמת לבנון השנייה מהימנים, וכי הוא עומד מאחורי הדברים שנכתבו במאמרו.

כך, בעוד התקשורת מרבה לעסוק בהרחבה בעניינים הפרסונאליים ובתככים הפוליטיים בעקבות דו"ח וינוגרד, ובליקויים החמורים בתפקודם של בכירי צה"ל וההנהגה המדינית במהלך מלחמת לבנון השנייה – היא ממעטת לעסוק בהיבטים חשובים בסיקור התקשורתי באותה עת. למרות שהוקמה ועדה בראשותה של השופטת בדימוס דליה דורנר לחקר תפקודה של התקשורת בזמן מלחמת לבנון השנייה, הדיווחים אודות עבודת הועדה לא סוקרו בכלי התקשורת השונים בהרחבה, וניתן להם מקום שולי יחסית בעמודי החדשות. אולם, הקשר בין חשיבותם של הדיווחים והצורך להפיק לקחים מתפקודה של התקשורת במלחמה הנוכחית – עומד ביחס הפוך לתשומת הלב הציבורית שניתנה להם.

עיון בפרוטוקולים מחודש אוקטובר 2006 של הועדה לקביעת אתיקה לפעילותה של התקשורת בזמן המלחמה, בראשותה של השופטת בדימוס דליה דורנר, מאפשר להתרשם מהשיחה שנערכה בין זאב שיף ובין דוברת צה"ל רגב. מהשיחה עולה כי בדובר צה"ל ידעו שאל מנאר דיווחו מהשטח במהלך המלחמה:

"זאבשיף: תקשורת ערבית נכנסה לשטח? דוברת צה"ל, תא"ל מירי רגב: אנחנו לא הכנסנו אותם בפולים (תדריכים, מ.נ.) שלנו, מזה כשנתיים דובר צה"ל מופיע שם כדובר צבא הכיבוש, וגם באל-ערביה ואל-ג'זירה כמה פעמים ביום. אנחנו עובדים אתם באופן צמוד. הם הגיעו לשטח. אל מנאר שידרו כל הזמן מהשטח והעבירו את זה לתקשורת הערבית".

הדברים מקבלים חיזוק מגורם בכיר בלשכת העיתונות הממשלתית, אשר מסר פרטים נוספים על שידוריה של הרשת במהלך המלחמה. אותו גורם התייחס לכלל הכתבים שפעלו בשירות רשתות ערביות השייכות למדינות אויב. לדבריו, הכתבים היו כתבים פרילנסרים – מלבנון, ערב הסעודית, דובאי, מונטה קרלו ועוד. ופעלו בשירות רשתות ערביות כמו אל גז'ירה, NBC דובאי, וכאמור- אל מנאר. במהלך המלחמה עצמה התאפשר להם לדווח מחיפה, וזאת על אף שלא היו להם תעודות עיתונאי, שאותן מנפיקה הלשכה.

לדברי הגורם, בדיווחים מחיפה השתתפו הכתבים הללו גם ב"פולים", תדריכים קבוצתיים. כמו כן, אפשרו להם גם לדווח מחדרי המצב שהממשלה עצמה הקימה בבתי מלון בחיפה. הכתבת שפעלה בשירות הרשת הלבנונית אל מנאר, ידע אותו גורם לציין, היא עיתונאית ערבית ישראלית מירושלים, המחזיקה בתעודת זהות ישראלית. תעודת הזהות ישראלית היא שמסבירה את הפרדוקס שבדיווח ישיר לרשת אויב. לדברי הגורם בלשכת העיתונות, כל עוד הכתבים הם ישראלים - מותר להם לדווח לרשת טלוויזיה וחדשות, גם אם היא פועלת במדינת אויב. אותו גורם גם הסביר כי קשה לדעת מהיכן מדווח הכתב, ובמקרה זה- ישירות מהשטח.

העובדה כי הן בדובר צה"ל והן בלשכת העיתונות הממשלתית ידעו על "הדיווחים הישירים" של רשתות האויב, מעלה את הצורך לשאול מה נעשה בנידון. רשת אל מנאר של החיזבאללה, למשל- היא רשת שמטרתה גם איסוף מודיעין. מבחינה זו, כתבים פרילנסרים הפועלים בשירות רשת ששייכת לאויב ומעבירים דיווחים ישירים מהשטח, הנוגעים, למשל, למיקום פגיעת הטילים, משמשים בפועל כמרגלים לכל דבר. נוסף על כך, הכללים החלים על רשתות ישראליות, אינם תקפים לגבי הכתבים הזרים, בעיקר לאור העובדה שאלו פעלו ללא תעודת עיתונאי.

פנייה לדובר צה"ל, במטרה לברר האם הכתבים שפעלו בשירותה של רשת אל מנאר וכן בשירותה של רשת הטלוויזיה האיראנית הגישו את ידיעותיהם לביקורת הצנזורה בטרם אלו פורסמו, הניבה את התשובה הלקונית הבאה: "רשתות הטלוויזיה הזרות הפועלות בשטח מדינת ישראל מחויבות להגשת ידיעות לביקורת הצנזורה טרם השידור, וכך היה גם במלחמת לבנון השנייה". לאחר שהקשינו והבהרנו כי מהתשובה לא עולה כל התייחסות לרשתות הספציפיות הללו, הובהר לנו כי אין באפשרות דובר צה"ל להעביר מידע על רשתות ספציפיות משיקולי אתיקה וכן משיקולים של בטחון שדה. גם אם השיקולים נכונים, אין ספק שזה נוח מאוד למי שעומד מאחורי המחדל – במסגרתו התאפשר לכתבים שפועלים בשירות החיזבאללה (והאיראנים) לשדר מהשטח.

במדינה דמוקרטית ובחברה מודרנית, לתקשורת תפקיד חשוב ביותר, גם בזמן מלחמה. התפיסה היא שיש לאפשר לעיתונאים לדווח מהשטח - בין אם הם משתייכים למדינה המדווחת או למדינות זרות. אך ישנו קו אדום, אשר דומה כי נחצה במקרה זה. דיווחים עיתונאיים בעת מלחמה נתונים, מטבע הדברים, למגבלות. מגבלות אלו נובעות מהצורך למנוע העברת מידע לאויב ופגיעה בפעולתו הסדירה של הצבא.

מתן אפשרות לאנשי תקשורת המשתייכים למדינות אויב, ובמקרה ספציפי זה לצד שנגדו התנהלה הלחימה לדווח ישירות מהשטח – גובלת בהפקרות. למרות ריבוי המחדלים – האפשרות שניתנה לרשת אל מנאר לדווח ישירות מהשטח, ויחד איתה גם לרשתות נוספות השייכות למדינות אויב- צריכה להיבחן ולהיבדק על ידי דובר צה"ל, הצנזורה ולשכת העיתונות הממשלתית. וגם על ידי התקשורת עצמה. את הנעשה אין להשיב, אך לכל הפחות, ראוי להפיק לקחים לעתיד.

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm

...אם הכל נכון מה שכתב, אז באמת חבל על הזמן...

חיל גדול ומסורבל על כל גבעה והר יש אנטנות וציוד אלקטרוני אבל בסך הכל החיל הזה לא שווה אגורה את זה ראינו במלחמת לבנון השנייה צריך לצמצם בחיל הזה אלפי אנשי קבע שלא תומכים בשלום המדינה ובכסף הזה לקנות ציוד טוב ללוחמים.