 |
10-10-2015, 07:58
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
מקולל
זה קרה בלילה הראשון של מבצע ליטני ולא נחשף מעולם: סגן אבי מכמל חיסל שבוי לבנוני ואחר כך ירה למוות בעוד שני זקנים באל חיאם. הוא הורשע ברצח במקרה הראשון ונידון לחמש שנות מאסר אך העונש שגזר עליו הגורל היה קשה בהרבה - הפלוגה שבפיקודו עברה שורת אסונות כבדים, חבריו הטובים נהרגו בגלל טעות שלו, גופו כוסה בפסוריאזיס ועד לאחרונה נחשב מנודה בקרב חבריו לפלוגה. מסע הזוועות של מכמל, פרסום ראשוןהמסר שבו סיכם האלוף רפאל איתן את התדריך שלו ערב היציאה למבצע ליטני היה חד משמעי: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". שלושה ימים קודם לכן, ב-11 במארס 78', נהרגו בפיגוע "אוטובוס הדמים" בכביש החוף 35 אזרחים ועוד 71 נפצעו. לוחמי גדוד 51 של גולני שהתכנסו בחורשה של חניון המפל במטולה, לא היו זקוקים לפרשנויות נוספות. היעד שלהם - הכפר הלבנוני אל-חיאם - הוצג לפניהם כסטלינגרד של המחבלים. זמן קצר לפני שעת השי"ן נקרא הגדוד לתדריך אחרון; כשהגיעו לסעיף שבויים קם אחד הקצינים הזוטרים ודרש הבהרות משורת האלופים שצפו במעמד. "חייל גולני", הוא קיבל תשובה שלוותה בקריצה רבת משמעות, "צריך להיות מספיק מיומן לפתור את הבעיה לפני המחבל יספיק להרים ידיים". רבים מהנוכחים זוכרים את הציטוט המדויק, ורק חלוקים בשאלה מי היה הדובר. האווירה היתה שמותר הכל, הלוחמים היו מחוממים כהוגן ורק חיכו לאות.
סגן אבי מכמל, מפקד פלוגה ג', יזכור לעולם את מבצע ליטני לאו דווקא בזכות העובדה שמלאו לו 22 שנה בדיוק ביום שבו יצאו לדרך. האירועים שעברו עליו במבצע הם עדיין צלקת מדממת בחייו, והוא אינו היחיד. נפשם של רבים מחיילי הפלוגה לא התאוששה משרשרת המכות שניחתו עליהם אז ברצף. יש בהם עדיין השקועים בתסמונת פוסט-טראומה, באלכוהוליזם, בדיכאון ובסמים קשים.
"עדיף שתרד מזה", מזהיר בטון תקיף עד מאיים חובב וקסלר, שהיה אז מפקד מחלקה אצל מכמל. "אתה חופר לאבי בפצעים שכבר הגלידו, אתה הולך לפגוע במשפחה שהתפרקה בלאו הכי, באדם טוב וישר ששילם על שגיאה שעשה בעבר הרחוק מחיר כבד שהוא מעל ומעבר. זה לא הוגן כלפיו, אין פה שום עניין לציבור, להעלות עכשיו את הסיפור הטרגי של הפלוגה שלנו זה להוסיף פשע על חטא".
בניגוד לווקסלר, מפקד מחלקה 2, אורי הרטמן, מודה על הטלפון שנחת עליו במפתיע. "מבחינתי זאת הזדמנות נדירה שהאמת, עגומה ככל שתהיה, תצא סוף סוף לאור כדי שלפחות ילמדו הלקחים. הגיע הזמן".
ספק גדול אם אנשים שלא השתתפו במבצע זוכרים משהו מפרטיו, ואם כן - זה לא בזכות המהלכים הצבאיים. תוכנית הטלוויזיה "עובדה" חזרה בשבוע שעבר אל פרשת קצין הצנחנים דניאל פינטו, שנידון לשמונה שנות מאסר על רצח ארבעה אזרחים. בשעתו התפרסמה באותו הקשר גם פרשת מג"ד ההנדסה סא"ל אריה שדה, שנשפט לחמש שנים על מתן הוראה לחסל מחבל שבוי. חמש שנות מאסר גזר בית הדין הצבאי לערעורים גם על אבי מכמל, אלא שבהבדל מקודמיו המקרה שלו נשמר מאחורי דלתיים סגורות וזאת לו חשיפה ראשונה.
החוקר ממצ"ח היה חביב מאוד, בתחילה לפחות. כשפנה אל מכמל לראשונה הוא אמר שהוא זקוק לו לשיחה קצרה של עשרים דקות לכל היותר, עניין של כמה שאלות ודי. זה היה בצריפין ומכמל, שהודיע להוריו בחיפה שהוא בא לחופשת שבת, לא חשד בכלום. הציקה לו רק העובדה שכבר שעתיים הוא מתייבש במסדרון. כשנקרא סוף סוף לחדר, החוקר הלם בו מיד. "אתה נחשד ברצח שבויים במבצע ליטני ולאחר חקירה זו תיעצר", משחזר מכמל את השיחה. "אני מדבר על שני מקרים, אחד שבו לקחת שבוי לחדר וירית בו, והאחר שבו העמדת את הפלוגה על החומה של המבצר באל-חיאם וירית על שני רועים זקנים".
"אבי, אתה בבוץ", מילמל מכמל לעצמו. בזו אחר זו עברו לנגד עיניו התמונות ממבצע ליטני, חצי שנה לפני אותו זימון למצ"ח.היום הוא חבר קיבוץ מצפה שלם שבצפון ים המלח, מתמחה בגידול הודנים (תרנגולי הודו צעירים), הלול שלו הוא מהגדולים בארץ. הוא אב לשניים, גרוש, "יש שם בעבר הרחוק שלך ארונות שאתה חייב לפתוח", יעץ לו המטפל כשהתנפצו לאחרונה נישואיו. "עד שלא תוציא הכל החוצה לא תתרפא".
מכמל, יליד מעברת טירה 1956, גדל בחיפה, בתיכון הוא למד בבית ספר דנמרק בירושלים. כשהתגייס הוא נבחר לסיירת גולני, סיים מסלול, היה מפקד כיתה. מפקד היחידה אז היה אפי פיין. אחרי קורס קצינים, שאותו סיים בציונים גבוהים למעט סעיף משמעת, הוא שובץ בגדוד 51 לפקד על מחלקה בפלוגה ג' ולאחר מכן קודם לתפקיד סגן מפקד הפלוגה. הפקודים מתארים אותו כ"לא מבריק אבל בחור עלא-כיפק, המון מוטיווציה, משקיען, חיילות א"ב, מנהיגות וסמכות ככה-ככה".
כשמפקד הפלוגה עזריאל כספי השתחרר בהתראה קצרה, לא נותרה למג"ד ציון זלוף (זיו) כל ברירה אלא למנות את מכמל במקומו. לדבריו, הוא לא רצה בו כמ"פ, אלא שהמח"ט אמיר ראובני כפה אותו עליו. זיו הסכים תוך מחאה. "זה דבר שבחיים לא אסלח לעצמי", הוא אומר היום, "המינוי שלו בעצם גמר לי את הקריירה".
מכמל קיבל את הפלוגה, שנחשבה לאחת המובילות בחטיבה, חודשיים לפני מבצע ליטני כשהגדוד היה בתעסוקה בצפון רמת הגולן. באותה עת הצטרף לפלוגה גם סג"מ אורי הרטמן שצמח בסיירת שקד עד שפורקה. הרטמן, בן קיבוץ גזית, "יפה נפש" כהגדרת מכמל, היה בהלם כשנפגש עם ההוויה הרובאית של גולני. "מכל הבחינות הייתי נטע זר. הרושם הראשוני שקיבלתי היה של ברדק, חוסר סדר, חפיפניקיות, היה לי ברור שלמרות שביסודו אבי הוא טיפוס חיובי, הוא זה שאחראי להפקרות. לא מצאתי את הדקדקנות ואת הירידה לפרטים שעליהם התחנכתי בשקד, כל יום שעבר רק חיזק אצלי תחושה עמומה שהעסק הזה עוד ייגמר באסון. בדיעבד, למרבה הצער התברר שצדקתי".
1. השבוי
מסע המרורים הגדול של פלוגה ג' בגדוד 51 של גולני החל בלילה הראשון של מבצע ליטני. הגדוד קיבל את המשימה העיקרית של הלילה הזה, השתלטות על הכפר אל-חיאם. המחשבות שהינחו את מכמל, מ"פ ג', היו "איך אני מחזיר את כל החבר'ה בשלום. למען המטרה הזאת כל האמצעים נראו לי כשרים. למעשה זה היה הקרב האמיתי הראשון שלי, זה לא היה דומה בכלום למבצעים הקטנים שעשינו בסיירת".
הפלוגה, רכובה על נגמ"שים, פעלה ברחוב המערבי של אל-חיאם שרוב תושביו נטשו אותו מחמת ההפגזות הכבדות שקדמו להתקפה. הנגמ"שים התקדמו תוך ירי לצדדים, ההתנגדות היתה מזערית, בעיירת הרפאים נותרו רק כמה אזרחים מבוהלים. המסע של תנועה באש הגיע לסיומו כשנכנסו למבצר של אל-חיאם. היה איתם גם השבוי.
הם תפסו אותו בבית שעמד לצד הציר המוביל למבצר, במרחק 200 מטר ממנו. על פי מכמל, "זה היה המקום היחיד שממנו ירו עלינו. כיוונתי אליו את הטנק שהיה צמוד אלי, הוא הכניס לשם פגז, הקומה העליונה קרסה וההתנגדות נפסקה. כשירדנו לבדוק מה נשאר מצאנו משפחה בדירה שבמפלס התחתון. את הגבר, שלהערכתי היה בן 35, לקחנו איתנו ואת היתר, אשה, ילדים ושני זקנים, השארנו. השבוי חטף מהחיילים כמה צ'פחות, אבל מעבר לזה אלימות כלפיו בשום אופן לא היתה. כששאלנו אותו בחקירה איפה התרכזו המחבלים שברחו, הוא הצביע לעבר מחפורות נטושות שבהן גילינו מכשירי קשר, משקפות וקופסאות שימורים".
"השבוי הכפות שאנחנו מדברים עליו היה בסך הכל כפרי מסכן, כפות, רועד מפחד", אומר הרטמן, היום המנהל הטכני של האופרה הישראלית החדשה. "כל תיאור אחר הוא המצאה. הפלוגה, לעומת זאת, היתה שיכורה מכוח, מה שהדליק אצלי אורות אדומים. בשום אופן לא רציתי להיות חלק האופוריה. פתאום נשמע ירי בתוך המבצר. כשזה נגמר אבי הופיע וקרא לי לבוא איתו". השבוי הפרטי של פלוגה ג' שכב על צידו נקוב כדורים.למכמל אין שמץ של ספק כי פעל כמתחייב. "ניסיתי להוציא ממנו כמה שיותר אינפורמציה. לא עינינו אותו, נתתי לו אפילו שיעשן סיגריה, רק שפתאום הוא התחיל לצעוק על זה שזרקנו אותם מתל אביב ועכשיו גם מאל-חיאם אנחנו רוצים שהם יסתלקו. אחר כך הוא עבר לקללות, פתאום הוא קפץ עלי, דחפתי אותו עם הרגל ובאינסטינקט, כדי לעצור את ההשתוללות, הכנסתי בו צרור מהגליל. דרך אחרת להתגבר עליו לא היתה".
בית הדין הצבאי לערעורים לא קיבל את הסבריו. הערכאה הנמוכה יותר גזרה עליו רק שנתיים מאסר. מכמל והתביעה עירערו. בית הדין לערעורים החמיר את עונשו לחמש שנות מאסר.
בפלוגה נפוצו סיפורים שהשבוי נורה בגבו, שנתנו לו כביכול לברוח ואז תקעו בו צרור. דני נחום, אז הרס"פ והיום מנהל משאבי אנוש של כימיקלים לישראל, היה היחיד שנכח עם מכמל בחדר שאליו נלקח השבוי. מכמל לקח אותו כדי שיהיה לצידו בעת החקירה המאולתרת, כיוון שהיתה לו ערבית מצוחצחת בעוד המ"פ היה מצויד רק בעיראקית רצוצה שלמד מסבתו.נחום, שהעיד במשפטו של מכמל מטעם ההגנה, כואב את עיוות הצדק שלדעתו נגרם למכמל. "לקחו קצין שהוא מלח הארץ ופירקו אותו על לא עוול בכפו לרסיסים. אבי עשה מה שכל אדם סביר היה עושה באותן נסיבות מורכבות שאליהן נקלענו, לשים עליו תווית של רוצח רחוק ממנו כרחוק השמש מהאדמה. השבוי שתפסנו, לא היה לי ספק בזהותו, בוודאות מלאה הוא היה מחבל. למיטב זיכרוני מצאנו אצלו גם תעודות שהוא חבר ארגון. מה שקרה זה שהוא היה במצב של כריעה אופיינית, לפני החקירה הסרנו לו את הפלנלית מהעיניים, נדמה לי שגם שיחררנו אותו מאזיקי הפלסטיק, לא היתה לנו שום כוונה לפגוע בו. עמדנו מולו עם הגב אל הדלת, פתאום הוא זינק לעברנו, הרמתי את הקנה כדי לירות אבל אבי הקדים אותי בתגובה. אם הוא לא היה פותח באש אני הייתי עושה את זה. במשפט שאל אותי התובע מה אני מרגיש ביחס לאירוע, עניתי לו חד משמעית שאין לי עם זה שום בעיה".
לא נורא, ניחמו בפלוגה את אלה שעיקמו את אפם בעקבות הרג השבוי. בטבח שערכו באל-חיאם חיילי המיליציות הנוצריות של המייג'ור סעד חדאד נרצחו בין השאר אשתו ובתו בת החמש של השבוי הירוי. אם לא אנחנו, התפלפלו המצדדים במ"פ, אנשי חדד היו הורגים אותו. חי הוא לא היה נשאר.כשמכמל מתאר את הירי בשבוי הוא לא נרתע מלהשתמש במונח רצח, ולא חלילה משום שהוא מקבל עליו את ההאשמה. ההיפך. "אפילו שזאת היתה הריגה, אני מעדיף לומר רצח, כי זה מה שהמדינה הטביעה עלי. על זה נחקרתי, על זה נשפטתי, על זה ישבתי בכלא, אני גם לא רוצה שאנשים יחשבו שאני מסתיר משהו, ולכן מוטב לי שזאת תהיה הגיבנת שלי ולא שאסתתר מאחורי איזה נוסח מתון".
2. הרועים
לקראת דמדומים דיווחו השומרים שהוצבו על חומת המבצר באל-חיאם כי שתי דמויות מתקרבות. הם לבשו גלביות לבנות, טיפסו במדרון בשדה קוצים כשהם נעים גלויים. בעיניו של הרטמן הם היו רועים זקנים חפים מכל חשד וחששות. "חיילינו הגיבורים נכנסו לכוננות כאילו מי-יודע-מה. הדמויות הניפו אפילו מקלות שעליהם דגלים לבנים, הם הגיעו לטווח של 100 מטר מאיתנו, עמדנו בשורה, פתאום, אני לא תופס מאיפה זה נוחת, בשנייה אחת אני שומע את אבי 'טען, אש', וכל השורה הצטרפה. זאת היתה ממש שחיטה. כמעט כולם ירו, אני קפאתי, הדברים זיעזעו אותי. אני זוכר את הזקנים מתמוטטים. זה הכל קרה במין סלואו-מושן כזה. הם באו לאט והם מתו לאט".
בין הרטמן למכמל פרץ עימות קולני לעיני החיילים. בפלוגה ג' זכתה התקרית לכינוי המבעית "ניסוי כלים". יעקב רוזנפלד, אז עם ותק של שנה בצבא אך כבר מאושיות הפלוגה, מקבל היום את פרשנותו של הרטמן בדבר היסחפות והתלהבות יתר, אם כי "דגלים לבנים לא היו שם בשום פנים ואופן. את הקשישים שנהרגו", הוא מוסיף פרט מקאברי, "פגשנו קודם באותו בית שממנו הוצאנו את השבוי. גם הזהרנו אותם לא לצאת החוצה".
רוזנפלד, בעל מסעדת "החקורה" במטולה, נכנס אז ללבנון כדי לפרוע לא רק את חשבון אוטובוס הדמים, אלא גם לנקום באותה הזדמנות את דמו של המטולאי מאיר פרידמן. "זה קרה בשנת 69', הייתי אז עוד ילד. יום שישי אצלנו במטבח, אחרי ארוחת הערב ההורים ישבו עם זוג חברים לקלפים. תוך כדי משחק פגע במאיר קליע מצרור של קלצ'ניקוב, הראש שלו נשמט, המוח נשפך על השולחן מול הפנים שלי. באותה התקפה נהרג גם הנער חיים קינד, פצצת אר-פי-ג'י פגעה בו כשישב על המרפסת. זאת היתה הטרגדיה הראשונה ולא האחרונה שקרתה לי בחיים. לכבוש את אל-חיאם, שממנה יצאו הרוצחים של מאיר וחיים, היתה לזה משמעות אדירה. בשבילי זה היה רגע שיא בחיים". למרות זאת, כאשר נורו שני הגברים מהחומה הוא טוען שעצר בעצמו ולא הצטרף למטווח.
"שום ניסוי כלים", הודף מכמל את העדויות. "עוד בתדריך, כששאלתי ברוב תמימותי איך אני מבדיל בין מחבלים לאזרחים, התשובה שקיבלתי היתה שכל מה שזז בשטח פירושו אויב. היה לי ספק מי הם ומה הם, זה היה שיקול הדעת לפיו פעלתי. הם גם לא היו זקנים כפי שמשום מה נטו לתאר אותם". בסעיף האשמה זה מכמל זוכה במשפט. הגרסה שמסר, לפיה היה יסוד לחשד כי הדמויות מסתירות עליהן נשק, התקבלה על דעת השופטים.
"הלכתי למג"ד וסיפרתי לו על הזקנים והשבוי", משחזר הרטמן. "אמרתי לו שהוא חייב להרגיע את אבי. ציון, שמאוד הערכתי אותו, היה המום, רק שלמיטב ידיעתי הוא לא נקט בצעדים שאני חשבתי שהיו מתבקשים. אני קיבלתי את זה קשה, כי בחוכמה שלאחר מעשה אני משוכנע שאם הוא היה נכנס לעומק העניין, כל האירועים הטרגיים שקרו בהמשך בפירוש היו נמנעים. דבר הוביל לדבר, ההפקרות שבה אבי נהג כלפי האוכלוסייה לא נעצרה רק בה".
ציון זיו, המג"ד, נסער למשמע הטענה כי ידע. כמו ברשומון הוא גורס שלא היה ולא נברא, שהרטמן מעולם לא העלה לפניו את העניין. "אם רק הייתי שומע על חריגים בפלוגה של אבי, הייתי זורק אותו תוך כדי לחימה", דברי המג"ד. "לגזרים הייתי קורע אותו".
כאילו בזה לא די, גם מכמל מספר שדיווח למג"ד בפרוטרוט על עוללות השבוי. "אחרי המקרה אפילו התנהלה על הנושא, כבר באותו לילה, שיחה בין הקצינים בגדוד", הוא אומר. "רובם תקפו אותי על זה שיריתי באדם לא חמוש. מלבד ההסבר שנתתי, שזה קרה כתוצאה מאינסטינקט, הוספתי שבדיעבד, בהשוואה לרצח הילדים בפיגוע של כביש החוף, מצפוני שקט. על סמך ההערה הזאת, שממנה בית המשפט הסיק שכביכול פעלתי בכוונה תחילה כדי לנקום, הורשעתי ברצח".
3. התאונה
המשימה הבאה שהוטלה על הגדוד היתה בגדר סוכריה - פשיטה לילית מוטסת לפוצץ את גשר עקיה שעל נהר הליטני. את פלוגה ג' החליט זיו, למורת רוחה, להשאיר מאחור. בהוראת המח"ט הוא הורה לה לעבור לאחריות גדוד 13. את שיירת הנגמ"שים של הפלוגה, שירדה ממטולה לצומת גיבור, הוביל בדהרה דני דנון, הסמ"פ של מכמל. זה היה ביום הרביעי למבצע ליטני. ליד תל חי התהפך אחד מכלי הרכב. זו היתה תאונה זוועתית: הלכודים זעקו לעזרה, כמה מהם שכבו מחוצים מתחת לדפנות כשחצי גוף בחוץ, כמה חיילים החזיקו בראשיהם וליטפו אותם, להרגיעם עד שתבוא עזרה.
קבוצת רופאים אנגלים ירדו מאוטובוס תיירים שתעה בדרך. הם היו מצוידים בערכות שאיפשרו טיפול, בינתיים הגיע גם מנוף מושיע, אבל בניסיון הרשלני להרים את הנגמ"ש המנוף קרס תחתיו ובהתמוטטותו הרג יותר מפצוע אחד. שישה חיילים אחרים נהפכו לנכים. בכניסה הצפונית לקרית שמונה חבויה אנדרטה צנועה לזכר הנספים בתאונה: משה חביב, שמעון ארביב וגבריאל רביבו.מבצע פיצוץ גשר עקיה לא יצא לבסוף אל הפועל, באין אישור ממשלה. למחרת התאונה, כשהגיע הגדוד לעבאסיה, היו במקום הרמטכ"ל מרדכי גור ושר הביטחון עזר ויצמן, שענדו לזיו את דרגת הסא"ל.
4. הבאר
בעבאסיה היה למכמל מקרה שלא הגיע לכדי כתב אישום. לדבריו, זה היה בעת עוצר בכפר. הוא ירה מהנגמ"ש לעבר קבוצת אזרחים שהתרוצצה בין מבנים במרחק 300 מטר ממנו. כשהבחין שאלה אינם מחבלים, הוא חדל מיד. אל מול התיאור היבש והקר שהוא מציג עומדת גרסה שלפיה מהירי נהרג ילד, ואילו אביו, שרץ להחזיר אותו הביתה, נפצע.באותו זמן, עסקה הפלוגה המסייעת של גדוד 51, בפיקודו של אילן היימליך מקיבוץ גשר (נהרג במלחמת לבנון) בסריקות בעין-בעל. בבור המים שבלב הכפר היא גילתה שתי גופות כפותות באזיקים עם סימן צ' עליהם. "כיוון שלפנינו ישב בעין-בעל גדוד 202", מספר המג"ד זיו, "שלחתי מכתב למפקדת חטיבת הצנחנים, תיארתי בו מה מצאנו וביקשתי שיבדקו את המקרה". מבלי ששיער, הוא עלה על קצה החוט של מה שנודע אחר כך כפרשת פינטו.
5. העונש
בעוד המסייעת עסוקה בעין-בעל, הגיעה פלוגה ג' לתחנה האחרונה במסעה הנורא, בורג' אל-ראחל הצופה אל העיר צור. במרחק של קילומטר מהמוצב המאולתר שהקימה הפלוגה עמדה בלב פרדס וילה מרהיבה עטורה שיש, ולידה מכון מים. בין המבנים למוצב השתרע שדה שיבולים. בנוף הפסטורלי הזה נחתה על הפלוגה מכה אנושה שגרמה להפסקת כהונתו של המג"ד, שבצעירותו הצביעו עליו בוודאות כמועמד לפקד על חטיבת גולני.
זה קרה בערב פסח, 21 באפריל 78'. מפקד הגזרה, תא"ל אפרים חירם (פיחוטקה), יצא הביתה לחגוג ליל סדר. ההנחיות שהשאיר היו מפורשות: בהעדרו אין לקיים פעילות יזומה, הוא ביקש מהמפקדים שיאפשרו לקיים סדר פסח כהלכתו. בבוקר יצא כוח בפיקוד המ"פ מכמל לסרוק שוב את סביבות המבנים, כשחזרו לקראת צהריים הם רשמו ביומן המבצעים א.מ.ל. (אין מה לדווח), ומכאן ואילך הפלוגה התמרקה לקראת הסדר.ההכנות היו בעיצומן כאשר דובי גינזבורג, קצין האג"ם של חטיבת גולני, התקשר למג"ד 51 ובישר לו על ידיעות מודיעיניות שלפיהן מחבלים עשויים להגיע לפרדס, ולכן יש להוציא את מכמל למארב בסמוך למכון המים. השעה היתה כבר 16:30. זיו ניסה לבטל את רוע הגזרה. הדבר לא עלה בידו והוא העביר את ההוראה בטלפון למכמל. מכמל רתח, קיטר, אך לשוא. בגלל לוח הזמנים הלחוץ בוצע נוהל-קרב חפוז, ומחמת האכזבה הוא גם התנהל בלי חשק. כדי לא להחמיץ את הכופתאות, ערכו היוצאים לעצמם סדר-אינסטנט שהתנהל באווירה עגומה.
בשבע בערב כבר היה הכוח, שמנה 12 לוחמים, בתנועה. בחוד הלכו שלושה: מכמל במרכז, דוד טיבי מימין ואשר בן ישי משמאל. מאחורי המ"פ היה הקשר מיקי בן אוליאל ואחריו המא"גיסט דורון נדב. במאסף צעד הרטמן. הם נעו בדירוג, זה היה צוות ותיק, מכמל עצר מדי פעם והתכופף, סרק בעזרת אמצעי לראיית-לילה את תא השטח הבא ואז התקדם. כך היה גם לקראת היציאה משדה השיבולים אל הפרדס.
לפי הנוהל העביר מכמל את מבטו משמאל לימין כשלפתע, בין השיבולים שהיו בגובה הברכיים ויותר, הוא זיהה דמות בקצה הימני של קשת הסריקה, במרחק 12 מטר ממנו. מכמל היה משוכנע שזה מחבל. לדבריו, הוא נתן את המשקפת לקשר שלו וזה אימת את ההשערה. 40 שניות חלפו בין הזיהוי האומלל לפקודת האש. מכמל ירה אל הדמות, הררנ"טיסט בן ישי מיהר לשגר פצצה לעבר הפרדס, והלוחמים מאחור ניסו ליישר קו תוך ירי. לפתע נשמעה יללה, "אבי, אני פצוע". זה היה טיבי, חבר חוליית החוד.
בבת אחת השתרר שקט, נשמעה פקודה "חדל אש", ותוך כדי סריקה לאחור נמצאה גופתו של בן ישי, שהיתה מוטלת בין השיבולים. הוא נורה בראשו מאחור. מכמל איבד עשתונות ופרץ בבכי. טיבי פונה במסוק לבית החולים רמב"ם ומת כעבור שבוע. ההלוויה של בן ישי נערכה באשקלון, זו של טיבי במושב יערה; לרשימת האסונות בצה"ל נוספה עוד תקרית של אבידות מאש כוחותינו. פלוגה ג' לא חזרה להיות מה שהיתה. בקדרות שירדה עליה היו חיילים שפירשו את הרג האחים כעונש משמים על פשעי אל-חיאם.
6. הקללה
בעקבות התקרית הודח מכמל, וזיו, המג"ד הנערץ, הודיע בו במקום שהוא עוזב את תפקידו. עוד לפני מבצע ליטני היו לגדוד שלושה חללים מתאונות דרכים ואימונים, ועתה תפחה הרשימה בעוד חמישה. איש ממנה לא נהרג נוכח פני אויב. גבי אופיר, היום אלוף פיקוד העורף, הוזעק להחליף את זיו. למחרת נחתו בבורג' אל-ראחל הרמטכ"ל הטרי רפאל איתן ואביגדור בן גל, אלוף פיקוד הצפון. הם שוחחו עם הרטמן, ולמרות חוסר ניסיון הם קבעו, "אתה עכשיו המ"פ, תוך 24 שעות צא ובצע בדיוק את אותו מארב".
הפלוגה היתה רצוצה. חייליה התכנסו בתוך עצמם והרטמן היה צריך לעבור אחד אחד כדי לעודדם. למרות ההתנגדות הראשונית הוא הצליח לגבש בהדרגה צוות למארב. כשיצא לבסוף קיבל בקשר הודעת ביטול, בדרכו אל היעד. הוא חש שהפיקוד היתל בו, ולדבריו זו גם היתה נקודת השבר שלו ביחסו לשירות. שלושה חודשים אחר כך הוא השתחרר, אחרי שהצליח לייצב מחדש את הפלוגה.
בחופשת השבת הראשונה של הפלוגה, כשכבר ירדו מלבנון, טבע בים חיים משה מראשון לציון. רוזנפלד לא רצה להמשיך בפלוגה המקוללת. הוא התעקש על העברה לפלוגת החה"ן (חבלה-הנדסה) של החטיבה. בנובמבר 79' רצחו מחבלים את אביו יוסף, שהיה קצין הביטחון של מטולה.
כאות זיכרון לטיבי ולבן ישי, רוזנפלד אינו חוגג את ליל הסדר. בליל המארב שבו נפגעו השניים הוא היה בכוח החילוץ. "צה"ל בחוסר רגישותו חשב שאם יוציאו את הפלוגה למארב חוזר, אז הטראומה שקרתה ישר תחלוף לה והעניין ייפתר. זה לא קרה, רבים מהאנשים אצלנו לא התגברו".
בעקבות רוזנפלד עזב את הפלוגה דורון נדב, שהתחושה שטיבי נפגע גם מהירי שלו ממשיכה לייסר אותו. "הצבא לא טיפל בנו. הפקירו אותנו. היה להם נוח לתת לכל אחד מאיתנו שיעוף לדרכו וכך קרה שמסתובבת פה קבוצה של אנשים מוכים ששנים ארוכות משוועת לעזרה ולא מקבלת אותה".כשבאו ממצ"ח לבורג' אל-ראחל לחקור את הרטמן על המארב, הוא הוסיף הערת אגב שפזיזות ואצבע קלה על ההדק היו, להבדיל, גם באל-חיאם. החוקרים נדרכו. בעקבות המידע שסיפק נפתחה חקירה מסועפת שבסיומה הועמד מכמל לדין. הרטמן התייצב גם בבית הדין למסור עדות מפתח. "נגדזיו אבי כאדם לא היה לי כלום, היתה לי בעיה עם השיטה שהוא ייצג. צריך להבין, אבי הוא אדם טוב ורגיש, אבל במבצע ליטני גבר הצד האפל שבו. היה לי חשוב מאוד שהתפישה שלי תיבחן במבחן הצדק, שייקבע עד כמה אני רואה נכון, או לא נכון, את הדברים. הערכים המקולקלים שפגשתי, זה בלבד מה שהינחה אותי. מה המחיר הכבד שאבי ישלם, מזה התעלמתי". על כך שמכמל נידון לחמש שנות מאסר ושוחרר לאחר שנה נודע לו רק השבוע.
מכמל הורד לדרגת טוראי וישב במאסר מיוני 79' עד יוני 80'. "בזמן המשפט, הדבר שמנע ממני להילחם במלוא הכוחות למען הצדק שלי בפרשת השבוי היתה המועקה האיומה שרבצה עלי בגלל האחריות שלי למארב שבו זיהיתי את החבר הכי טוב שלי, טיבי, כמחבל. הייתי מותש. היו מצבים שזה הטריף את דעתי, הגעתי כמעט עד לסף, עוד רגע גם הפגישה הזאת בינינו לא היתה מתקיימת".
בכלא 4 הוא ישב עם דניאל פינטו, בכלא מגידו עם אריה שדה (שקיבל חנינה אחרי שריצה שמונה חודשי מאסר). איש מהפלוגה לא ביקר אותו, הוא נחשב מנודה. ביומן שניהל הוא כתב על עמוד השער "האמת שטובעה בליטני". באחת מחופשותיו מהכלא הוא הצטרף אל אמו, שנסעה לתל עדשים בתקווה לפגוש את הרמטכ"ל. היא נכנסה אליו לבד לנגריה, אחר כך איתן שוחח גם איתו; מכמל היה השלישי והאחרון בשורת החנינות שהעניק אז הרמטכ"ל.
מאז שהשתחרר הוא עבד בשיווק, ניסה ללמוד מחשבים בטכניון אבל הפסיק אחרי שנתיים. בשנת 88', כשתקפה אותו מחלת עור תוקפנית, צירוף של גנים ולחץ נפשי, הוא ירד משום כך לים המלח ומאז הוא במצפה שלם. "במקור רציתי ללמוד משפטים או ללכת למשטרה, אני משער שלולא האירועים במבצע ליטני ההתפתחות האישית שלי היתה במסלול שונה לגמרי".
7. ההתקרבות
הקשר עם יוצאי הפלוגה נותק לחלוטין, עד שלפני שלוש שנים וחצי, כשמלאו לו 40 שנה, נערכה אצלו לאות סולידריות פגישת מחזור של הפלוגה בנוכחות המג"ד (זיו המשיך בשירותו הצבאי עד 89' והשתחרר בדרגת אלוף-משנה).
את האות להתקרבות נתן דורון נדב, ממסויטי המארב. הרעיון לבקר את מכמל צץ אצלו לפתע, אחרי שלא נפגשו מאז המשפט. נדב ישב לצד אמו, ששכבה מחוסרת הכרה על ערש דווי בבילינסון, וסיפר לה לראשונה את קורותיו במארב ההוא. הסיפור העלה בו גל של זיכרונות והוא חש שהוא חייב למצוא את מכמל.כשאיתר אותו בטלפון הוא עזב את בית החולים ודהר למצפה שלם. מכמל רעד מהתרגשות, כשנפתחה הדלת נדב היה בהלם. "כשראיתי את הפסוריאזיס הנורא שתקף אותו מיד היה לי ברור שזאת הדרך של אבי לייסר את עצמו על כל מה שעברנו בליטני". בהמשך הלילה המרוגש ההוא הם נסעו אל הפקידה הפלוגתית שלומית שחף, שחיה אז בקיבוץ גרופית.
שום בית דין לא השית עליו עונש כבד מזה שהוא נושא עליו. המדהים הוא שבנסיעות לחו"ל פניו מתנקות כמעט לגמרי ורק הידיים נשארות נגועות. החודש הוא חזר מטיול בארצות הברית, והדברים חזרו על עצמם.
הפגישה בשבת אצל מכמל במצפה שלם איחדה באופן נדיר כמעט את כל יוצאי הפלוגה. הרטמן, שהוזמן, בחר לא לבוא. הוא היה אחד היחידים שלא התייצבו. כל הפלוגה היתה שם. מפגש אחרי 18 שנה שהיה למעשה מעין רהביליטציה של המ"פ. על הנקודות הטעונות הם דילגו. מכמל - שלא כהרגלו - היה באופוריה שהחזיקה כמה חודשים, אחר כך דעכה. הכוונות הטובות לשמור על הקשרים החברתיים לא עמדו במבחן היומיום, הרוב התפזרו לענייניהם, קומץ המשיך להיאכל מבפנים.בעקבות המפגש שרומם את רוחו מכמל אפילו אימץ אליו את אפרים מימוני, מיוצאי המארב ששקע בסמים. הם עבדו יחד בלול, נסעו לקניה, אחרי שנה וחצי הקשר התפוצץ. "תראה מה עושה הגורל", הוא מהרהר כשהוא מוקף אלפי אפרוחים. "בפלוגה טיבי ואני היינו ממש אחים בנפש. אפילו דיברנו על זה שפעם עוד נקים יחד לול. אז, כשחלמנו, אני הייתי רחוק לגמרי מהתחום הזה, הרעיון היה שלו. רצה הגורל שאני זכיתי והוא, בגללי, לא". עם משא היגון הזה עליו הוא מתהלך כבר 21 שנה.
* הטבח באל-חיאם
גדוד 51 השלים את ההשתלטות על אל-חיאם בבוקר ה-15 במארס 78', בערך בשעה עשר. שלושה פצועים קל היו לכוח. בגמר הלחימה ריכזו הפלוגות את התושבים שלא ברחו, קבוצה של 30 אזרחים, בכיכר המרכזית של העיירה. הם כבלו אותם באזיקים וחוקרי שבויים שעברו ביניהם אספו מהם מידע. כשהתייצב המצב קיבל המג"ד ציון זיו פקודה מגבוה, מוזרה בעליל, לפנות לזמן קצר חלק משטחה של אל-חיאם כדי לאפשר ליחידה מחייליו הנוצרים של מייג'ור סאעד חדאד להיכנס לעיירה. היה מדובר בצעד הפגנתי שנועד ליצור אצלם תחושה שגם הם שותפים לכיבוש של המעוז המוסלמי. כששאל זיו מה לעשות באזרחים נאמר לו "תשאיר אותם".
גדוד 51 יצא, ואנשי חדאד נכנסו בתהלוכת ניצחון כשהם יורים לכל עבר. כעבור שעה, כשנאמר לזיו לחזור לאל-חיאם, הוא מצא בכיכר את כל האזרחים שקודם אסף כשהם שחוטים. מזועזע מהמראה הורה זיו ללוחמיו לעבור בין הבתים ולחפש אם נותרו בהם עוד תושבים, במטרה למלט אותם מהסכנה האורבת להם. על 15 האזרחים שנאספו בסריקה הוא הציב משמר להגן עליהם.למחרת נקרא זיו אל אלוף פיקוד הצפון, אביגדור בן-גל, לקבל את המשימה הבאה של הגדוד. הוא העיר כי קומץ התושבים שהוא משאיר מאחור עלול להירצח, אך לדבריו לא זכה לקבל תשובה ברורה. שבועות אחדים אחר כך פגש זיו את חדאד, שתיאר לו בגאווה לא מוסתרת איך חגגו כוחותיו באל-חיאם. תיאור הטבח הזה, מפי חיילי צה"ל, נחשף לראשונה בעיתון "חדשות" במארס 93', אלא שכבר באפריל 78' דיווח העיתון "בולטימור סאן" המיליציות של הנוצרים רצחו באל-חיאם 70 זקנים, נשים וילדים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 10-10-2015 בשעה 08:03.
|
|
ראשי
צ'אט
ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח! 
מצב כלאיים
