דעה מעצבנת-ערך פדיון שבויים חשוב, אבל לא כמו ערך הרייטינג
בסופו של דבר בימינו, ולא רק בישראל, לכל מצוקה/בעיה/מחלה, ובלבד שיש לה פתרון אפשרי, יש רייטינג משלה והוא שיקבע לרוב כמה רחוק יהיה מוכן הממסד ללכת בכדי לפתור אותה. ישנן מחלות עם רייטינג (ואז סלבס, ח"כים קולניים ורהוטים, בעלי טורים וסתם אנשים בשיחות סלון יעמדו על רגליהם האחוריות בכדי להשקיע כל סכום וכל תקציב בקידום כל מה שנראה כריפוי) וישנן כאלה שאין להן (ואז, גם אם מתים מהן פי 10 תושבים מאשר מהקודמת, לא תהיה בהן התעניינות). ישנן קבוצות מצוקה עם רייטינג, וישנן כאלה שאין להן רייטינג בכלל (לדוגמא: משפחות "ברוכות" ילדים, אל מול קשישים עריריים). בדיוק באותו כוון, רק עם רייטינג גבוהה יותר התחלתית, ישנן קבוצות הנפגעים מפעולות איבה/לחימה. בתחתית נמצאים אלה שנפצעו בינוני/קשה/נפשית, מעליהם נמצאים אלה שנפצעו קשה מאוד (משותקים, בעלי כוויות בדרגה גבוהה) או שנהרגו, ובראש נמצאים נעדרים ושבויים. בכל המקרים אזרחים נמצאים נמוך יותר מאנשי כוחות הביטחון, ובכל מקרה מי שיש לו חברים/משפחה רהוטים ובעלי אמצעים (או שהוא היה/עדיין כזה) ימצא גבוה יותר.
מישהו שואל את עצמו למה על נעדרי קרב סולטאן יעקב שמעו לאורך כל הדרך מאז אותו יום ב-82, בעוד על סמיר אסעד כמעט וכלל לא שמענו? למה חיינו בשלווה כאשר רון ארד הוחזק בידי ארגון שהיה על מה לדבר אתו, ועוד חי (מה שידעו במערכת הביטחון, אבל לא ממש סיפרו לנו), אבל סביב שלושת הרוגי הסיור בהר דב – שהיה ברור לכל בר דעת שאין הם בין החיים, וגם במערכת הביטחון נמנעו מלהכריז על כך בעיקר משום שהיה נראה שהמשפחות לא יקבלו זאת - התנהל מין מסע ספק תמים, ספק רגשני, של "החזירו את החטופים"?
התשובה פשוטה: רחוק מהעין=רחוק מן הלב. משפחתו של רון ארד, משפחת אסעד, וככל הנראה גם משפחות נעדרים עד שנת 73 בערך, לא יצרו גלים גבוהים, ולכן לא עימתו אותנו – האנשים הפשוטים, אלה שהקפריזות שלהם קובעות את מדד שביעות הרצון מהממשלה המתפרסמים כל יום ו' – עם הפרצופים, הסיפורים, הכאב, האחיין שבברית שלו הוא לא היה, האשה שהשאיר... גיבוש הגישה הפשטנית של "להחזיר אותם בכל מחיר" (כמו כל גישה שהשורה התחתונה שלה היא "בכל מחיר") הוא לא תוצאה של ערכים מסורתיים, אלא יותר מכל תחושות הבאות ממעמקי הרגש, שלא לדבר על חוסר רצון או יכולת להתעמת אל מול מציאות מורכבת. הגישה של "בכל מחיר" אינה נכונה עוד כיום, כאשר אויבינו – הסדירים והלא סדירים – פשוט למדו היטב את נקודות החולשה (סליחה... "חוזק") שלנו ולמעשה חלק נכבד מהפוליטיקה שלהם סובב סביבן! מצד שני, להמשיך עם הרגלים בעייתיים, קל הרבה יותר מאשר לעצור, לחשוב ואולי לשנות אותם. קל מאוד להוציא עוד סיגריה (העשירית מאז הבוקר, ועכשיו 12:00) או לאכול עוד סטייק אדום (השני בארוחה הזאת), מאשר לנסות ולחיות טיפה יותר בריא. המפקד ששולח את חייליו על ברכיהם, בכדי לחפש שרידים זעירים של לוחמים שבוודאות נהרגו, וכל זאת תוך סכנה ברורה לחייהם (ואכן כמה מהם נהרגים), אינו פועל ישירות משיקולי רייטינג: הוא פשוט ממשיך עם הרגל בעייתי משום שקשה מאוד להיות לא פופולארי להיום, ובטח שאלה שלא יהרגו, לא יהיו אסירי תודה על כך (בכלל בעיה סבוכה: איך מקבלים את הכרת התודה של אלה שלא נהרגו בקרב שלא היה, במלחמה שלא הייתה???).
למעשה רובינו פשוט הורגלו לחיות עם ערכים והרגלים עתיקי יומין, וקשה לנו להתמודד עמם, גם אם בעבר הלא רחוק הסתבר לנו שהם הובילו למבוכה אדירה במקרה הטוב (מישהו אמר טננבאום והטוחנות שהיו/לא היו לו?). כל האמירות – שאין לי טענות נגד האומרים אותן באופן אישי – של "כלוחם אני רוצה שיעשו הכל כדי להחזיר אותי" ועוד כמה וכמה מאותה משפחה, נכונות היו לזמנים אחרים, וכיום אינן תקפות עוד, אלא שאין בנו את הכוח והרצון לעצור ולחשוב על כך. קל יותר להמשיך עם עוד עיסקת "חילופי שבויים" רעה, שהיא בסך הכל העיסקה החצי עשורית התורנית.
_____________________________________
.
נערך לאחרונה ע"י g.l.s.h בתאריך 10-04-2007 בשעה 10:36.
|