04-02-2005, 22:59
|
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
|
|
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
|
|
סליחה - ממש לא מסכים עם הפרשנות הזו
נאמר: "הP-39 בנוי כך כדי להצמיד את מרכז הכובד למרכז העילוי וליצור מטוס קרב קטן".
א. הרעיון העיקרי היה לפנות מקום לתותח 37 מ"מ שירה דרך טבור המדחף ולכן היה צורך להזיז את כל מכלול ההנעה הצידה ואחורה. הצ'ופצ'יק בכיפת המדחף הוא לוע התותח.
ב. אין קשר בין מיקום מרכז הכובד או מיקום המנוע וגודל המטוס.
היו בתקופה זו גם מטוסים עם מנוע כוכבי שטוח וקטן בחרטום, כך שוודאי תסכים שהיתה אלטרנטיבה פשוטה יותר. לגבי המידות - המטוס היה סטנדרטי ביותר גם בהיבט הזה:
בל איירקוברה
אורך: 9.19 מ' מוטה: 10.36 מ'
ספיטפייר
אורך: 9.56 מ' מוטה: 9.93 מ'
מוסטנג
אורך: 9.75 מ' מוטה: 11.27 מ'
העברת המנוע לאחור דווקא פוגעת ביציבות המטוס מאחר שהמנוע אינו מרסן את העלרוד בהזדקרות ויוצר תופעה המוכרת כגילגול הולנדי - גלישה קדימה ואחורה בדומה לעלה הנופל מעץ. בהזדקרות בכנפיים ישרות אין גם כל סיבה להיכנס לסחרור ובכל מקרה הטכניקה להחלצות תהיה דומה - סטיק ורגל.
מעבר לכך - המטוס יהפוך לאגרסיבי יותר בתמרון - דוגמה מודרנית לכך - מטוס ה-F-16 שבו גם נמצא מרכז הכובד קרוב למרכז האוירודינמי. (ובל נשכח שהתותח לא עשוי מהליום ולכן שוקל - ולא מעט).
לגבי המשפט האחרון: "בניגוד למטוס עם מנוע לפנים ל P-39 אין נטייה להוריד את האף במנוע כבוי, אם הטייס לא עושה זאת בעצמו המטוס יזדקר"
מאחר שציר הסחב נמצא מעל הכנף (מדובר במטוס עם כנף תחתית) - הרי שכל עוד המנוע פועל - הוא יוצר מומנט מוריד אף ולכן ברגע שהמנוע מפסיק לפעול נוצר מומנט נגדי של הרמת חרטום.
מאחר שיש במקביל ירידה בעילוי (ירידה במהירות משפיעה על העילוי בריבוע) המטוס שואף להגדיל את זוית ההתקפה כתוצאה מ"נדידת" מרכז הלחץ - מה שמחריף את הבעייה ומעלה את ההתנגדות עד להזדקרות. מצב זה יתרחש גם במטוסים עם מנוע כבד מלפנים - מאחר שמדובר באווירודינמיקה בסיסית.
|