28-01-2007, 22:14
|
|
|
|
חבר מתאריך: 16.07.06
הודעות: 692
|
|
לקראת היום הגדול, י' שבט.
יום עלותו בסערה השמימה של הקדוש הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד. ומעיד הוא על עצמו "ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בניין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים סתם, ונשרש בליבי כך ולא התעניינתי בזה כלל כי טרוד הייתי בגירסא בלימוד תלמידים... ורק לאחר שלקינו בגלות החל הזה עיינתי בהלכה זו והאיר ה´ עיני שטעות הייתה בידי וביד אשר התנגדו לזה". ובבניין ציון ננוחם.
מעניין להנגיד אותו לאדם אחר שיום פטירתו אף הוא חל היום. ואצטט מפי הרצי"ה זצ"ל: "הוא [ר´ מנחם אושיסקין, מעסקני חב"ד שבארץ בימי המנדט הבריטי] קיבל מברק דחוף מהרבי [רבי יוסף יצחק שניאורסון] ברוסיה... הדברים הגיעו למצב של סכנת נפשות, לכן התבקש להמציא מיד לרבי אשרה לעלות לארץ ישראל... הוא עשה רעש גדול... לבסוף הדבר סודר. מחכים יום, יומיים, ולבסוף מקבלים ידיעה: הרבי נסע לאמריקה במקום לנסוע לארץ ישראל!... אושיסקין היה נרעש. בושה וחרפה! התביישתי להפגש איתו. אז אמר הרב זווין:... חטא המרגלים ביחס לארץ ישראל!"
ועוד קצת על הרב טייכטל, למי שלא מכיר (מויקיפדיה):
הרב ישכר (יששכר) שלמה טייכטל (תרמ"ה, 1885 - י בשבט תש"ה, 1945), מחבר שו"ת הלכתי "משנה שכיר", והספר אם הבנים שמחה.
נולד בשנת תרמ"ה (1885) בהונגריה. למד בפרשבורג (כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה). שימש כרב, ראש ישיבה אב"ד, ומורה הוראה בקהילה היהודית הקטנה שהתגוררה בעיירת המרפא פישטיאן הנמצאת במחוז נייטרה שבמערב סלובקיה.
עד השואה החזיק, כרוב רבני הונגריה, בדעות אנטי-ציוניות ושלל חבירה לחילונים אף לצורך בניין הארץ. שימש כעוזרו של הרב חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקאץ בעל "מנחת אלעזר" שהיה מן המתנגדים החריפים ביותר של הציונות. בשנת תרצ"ו 1936 כתב מאמר בעיתון ´יידישע צייטונג´ (שיצא במונקאץ), במאמר זה תמך בדעתו של הרב חיים אלעזר שבניין ארץ ישראל הוא חילול הקודש ויגרום לטומאת הארץ.
בשנת 1942 ברח מסלובקיה להונגריה מאימת הכיבוש הנאצי. אירועי השואה גרמו לו לבחון מחדש את השקפותיו. הוא החל (לראשונה, לעדותו שלו) להתעמק בסוגיות אלו של גלות וגאולה, גאולה בדרך הטבע, יישוב ארץ ישראל והיחס לבוניה שאינם שומרי מצוות, כתוצאה מחיבוטי נפש אלו שינה את דעותיו והחל לתמוך בציונות ובעלייה לארץ. את דעותיו אלה העלה על הכתב בספר "אם הבנים שמחה" ששימש מאז כאחד מספרי היסוד של הציונות הדתית. בין השאר מובאת בספר ביקורת חריפה על הרבנים שעזבו את קהילותיהם בשואה וברחו למקומות מפלט, עד כדי תליית דם הקורבנות בראשם, והאשמתם בהעדפת כס הרבנות על פני עלייה לארץ. את הספר כתב ברובו בעליית גג בבית בו הסתתר מאימת הנאצים, בצטטו מאות מקורות מהזכרון בלבד. הספר יצא לאור בבודפשט בשנת תש"ג 1944.
ב 1944 ההונגרים התחילו לשלוח את היהודים למחנות, וטייכטל, ששמע שהמשלוחים מסלובקיה הופסקו, החליט לברוח בחזרה לסלובקיה.
בספטמבר 1944, אחרי דיכוי המרד הסלובקי, הרב טייכטל, כמו יהודים אחרים משארית קהילת פישטיאן הועבר למחנה סרד ומשם לאושוויץ, עדי ראיה מספרים שנרצח על ידי אוקראיני ברכבת, כיוון שהגן על יהודי אחר שבקש מים (בגרסה אחרת - לחם). על פי עדות של אחד הנוכחים, מילותיו האחרונות היו: "הפיצו את מעיינותי חוּצה".
_____________________________________
|