08-01-2007, 13:11
|
|
|
חבר מתאריך: 05.11.05
הודעות: 283
|
|
מעוניין לשתף ברצף אירועים אישי בקשר ליום סיירות.
ככה... לפני חודשים כבר התחלתי להתאמן לקראת הצבא, לקראת היום סיירות וכל מה שיצא ממנו... יום אחד החלטתי שאני רוצה להיות קרבי, יצאתי לריצה הראשונה (שאחרי 250 מטר כמעט התעלפתי.. אני לא צוחק בכלל) ומשם התחילו ההכנות שלי לקראת הצבא.. הצטרפתי לקבוצת כושר קרבי, התאמנתי, החדרתי רעל קראתי עשרות על גבי עשרות מאמרים וכו...
עברו החודשים והגיע תורי לפתוח את תהליך המיונים ביום סיירות... ואז זה קרה... חודש לפני זה חטפתי וירוס מוזר... כנראה שפעת... שבוע שלא יכלתי כמעט לזוז... לאחר מכן, מעט הבראתי, חזרתי לבית הספר, ואחרי יומיים הוירוס תקף שוב... מפה לשם, חודש מצאתי את עצמי בבית... נעדר מכל האימונים, נעדר מבית ספר... מדוכא באופן טוטלי. לאורך כל הזמן אני רק חושב על היום סיירות.. אבריא, לא אבריא, כשיר, לא כשיר... היום סיירות שלי היה אמור להיות ב7.1, וכל הסופ"ש לפני הייתי מדוכא והתפללתי לאלוהים שיקרה משהו... ואז פתאום, הוא נדחה... אמרתי שזה רק מאלוהים.. ממש נס גדול.. כאילו הוא פשוט שמע אותי.. (עד כמה שזה יעזור לי, לך תדע בכמה זה ידחה ואם אני בכלל אבריא עד אז)... ואז מסתבר, זה נדחה ליום חמישי הקרוב.. ה11. ב11 יש לי בגרות בספרות. זה כבר נהיה מגוחך, כאילו מישהו למעלה לא רוצה אותי ביום סיירות. אני כבר מתחיל לשקול לדחות ליולי, אבל לדחות גיוס באיזה חצי שנה בגלל יום אחד נראה לי קצת מוגזם... לך תדע אם בכלל יצא מזה משהו... אז אני יכול לנסות להקדים למחר\מחרתיים... וללכת חולה... כל העולם אומר לי פשוט לוותר על זה... "כולה יום סיירות"... "שלא תעשה נזק בלתי הפיך"... אבל אני מדוכא כל כך... כבר ניסיתי להחדיר לעצמי רעל לרמה שאני אלך לשם חולה (ואני ממש ממש חולה..) ופשוט אנסה "לשרוד" במלוא מובן המילה עד סוף היום... רק לשרוד... ללכת במקום לרוץ, להגיע אחרון.. אבל לשרוד.. יותר מכך, התאמנתי על להקיא.. (דוחפים אצבע, נו.. חחח.. במחשבה שאני הולך להקיא שם בלי הפסקה) ולרוץ ברחבי הבית.. (טוב, זו ההיסחפות האמיתית היחידה.. בלי לשפוט) קיצר, עכשיו בדיעבד שאני מספר את זה אני מבין שזה נשמע קצת מוגזם.. אבל לא מאמין שזה קרה לי דווקא.. רצף אירועים מחורבן, אתה מתכונן לזה כל כך הרבה זמן ואז הכל נדפק לך... זה עלול להישמע מצחיק, אבל אני לא מסוגל ללמוד לבגרות, אני שוכח מכל הדברים שאני אמור לעשות (מבריז בטעות לכל שיעורי הנהיגה, לא מסוגל בכלל לחשוב על לימודים, חברים, כלום..)... אז כן, זה עלול להישמע לאנשים מוגזם... אבל מה לעשות... זה המצב.. ככה זה השפיע עליי... מה גם שקראתי בסופ"ש את "אם יש גן עדן".. שהחדיר בי עוד רעל ובמקביל דיכא יותר מהסיבות המובנות... אני מרגיש שבלי יום סיירות אני יוצא מהמערכת.. פשוט נפלט החוצה, יכול לשכוח מדברים כמו עוקץ, שלדג... לא בניתי על סיירת מטכ"ל וכאלה.. אבל דברים שאפשר "ליפול אליהם".. שאני לא יוכל.. אני אצטרך להתחיל מהמנילה.. מלמטה.. וזה משביז לגמרי, אני מרגיש שאני פשוט מוותר איכשהו...
קיצר, אין תכלית מסויימת להודעה, רק רציתי לשתף... ולשמוע את דעתם של אנשים. לא דעות כמו "מה נסגר איתך, זה מוגזם" וזה.. לי זה כנראה חשוב... אבל מה דעתכם, אולי למישהו יש עצה חכמה. מילות חכמה, הזדהות.. לא יודע.. מה אתם חושבים? יש פה אנשים שבטח מבינים את התחשובה.. אני נמצא פה בפורום הרבה זמן, חשבתי שאולי זה המקום לחפש איזה אור קטן..
נ.ב.
אני מבין שבטח יהיו כאלה שיגידו "הצבא לא מתחיל ולא נגמר בX"... שזה ברור... אבל יום סיירות זו מערכת מיון גדולה... שפותחת בפניך הזדמניות... ובכלל, זה מדכא לא לקבל את ההזדמנות...
_____________________________________
"I like pigs. Dogs look up to us. Cats look down on us. But pigs treat us like equals."
Winston Churchil.
נערך לאחרונה ע"י liricaliving בתאריך 08-01-2007 בשעה 13:16.
|