 |
22-12-2006, 23:13
|
|
|
|
חבר מתאריך: 16.05.06
הודעות: 86
|
|
|
תגובה
להלן מענה חלקי לשאלותיך מתוך הויקיפדיה אשר מבהיר את תפקידו של רומל בקשר נגד היטלר. אני מניח שהאבטחה סביב היטלר היתה הדוקה וגם על גנרלים בכירים לא סמכו (יחסו החשדני של היטלר לקציני הצבא שלו הוא עניין ידוע) ולכן נדרש מהלך מתוחכם כפי שמתואר בהמשך (מתוך כתבה בנענע) ולפי הבנתי רומל לא היה מוכן לפגוע בעצמו בהיטלר אלא לתת סיוע עקיף למהלך נגדו, אולם כפי שמצויין כאן היתה ועודנה ישנה מחלוקת בנושא מידת מעורבותו
הקשר נגד היטלר
חודשים סופרים לפני ה-20 ביולי אמר רומל לחברו הטוב וסגנו של דינץ שאילו הייתה פצצת אטום ברשותם הוא היה קורא להמשיך במלחמה אך לצערו לא הייתה פצצה זו ברשותם ולכן הוא רצה לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר לפני שבעלות הברית יכנסו לתוך גרמניה. קלאוס שנק פון שטאופנברג פגש את רומל וסיפר לו על תוכניותו להרוג את היטלר לתפוס את השילטון. רומל לא רצה במותו של היטלר אלא בהעמדתו לדין. תפקידו של רומל ב 20 ביולי היה לפתוח בהפסקת אש חד-צדדית בחזית המערבית וכך להשפיע על הגנרלים בחזית המזרחית שיפעלו כמוהו. רומל תכנן שלאחר פתיחת הפסקת האש הוא יקרא לגנרל אייזנהאואר להביא לסיים הלחימה בחזית המערבית.
ב-17 ביולי 1944 מכונית המטה שבה נסע הופצצה על ידי מטוס בריטי, ורומל אושפז עם פציעות ראש חמורות. לאחר כשלון הקשר העשרים ביולי נגד היטלר, רומל נחשד בשיתוף פעולה עם הקושרים. מרטין בורמן היה בטוח שרומל היה מעורב, אך יוזף גבלס סבר אחרת.
מידת מוערבותו של רומל בקשר עדיין לא ברורה. אחרי המלחמה, אשתו, שהייתה נאצית עד לשד עצמותיה, טענה שרומל התנגד לקשר. רומל רצה להימנע מהתאוריות העתידיות כאילו ההפסד במלחמה נגרם שוב בגלל "נעיצת סכין נוספת בגב האומה". במקום רציחתו של היטלר, רומל סבר שהיטלר צריך לעמוד למשפט. בגלל הפופולריות של רומל בעם הגרמני, היטלר נתן לו את האופציה להתאבד באמצעות ציאניד או לעמוד מול פגיעה בכבודו במעצר ורדיפה אחרי קרובי משפחתו וחבריו. רומל שם קץ לחייו ב-14 באוקטובר 1944 ונקבר בטקס צבאי מלא.
לאחר המלחמה פורסמו יומניו, והוא זכור לא רק כטקטיקן מעולה, אלא גם כבעל התנהגות ג'נטלמנית לאויביו המובסים
להלן כתבה ששופכת אור על נסיון ההתנקשות עצמו (מתוך נענע):
: נכשלת ההתנקשות בהיטלרב-20 ביולי 1944, ניסו חלק מן הגנרלים של היטלר לרצוח אותו. הם נכשלו במשימה, אבל הצילו את שאריות כבודםיוסי גורביץ
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://f.nau.co.il/partner1/Service126/Images/dot_article_1.gif]
07:57
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://f.nau.co.il/partner1/Service126/Images/dot_article_1.gif]
20.07.2004
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://f.nau.co.il//Upload/72004/Article/Article_Title_507164.jpg]
הגבר הנכה, הנאה, עמד זקוף. פנסי המכוניות האירו את החצר הקודרת של הקסרקטין הברלינאי לעת ליל. פקודה קצרה ניתנה; מטח יריות נשמע. מילותיו האחרונות של האיש היו "תחי גרמניה הקדושה". האיש היה הקולונל הרוזן קלאוס פיליפ מאריה שנק פון שטאופנברג; התאריך היה ה-20 ביולי, 1944.
שטאופנברג בא ממשפחה אריסטוקרטית צבאית, ששורשיה מגיעים עמוק אל ערפילי ההסטוריה הגרמנית. היתה בו תכונה אחת, שחסרה לרבים מבני מעמדו: יושרה. אף שגם הוא, כרבים אחרים, נשבה על ידי הלאומנות הנאצית, התחושה שיצרה של "התעוררות לאומית", ליל הבדולח גרם לו להבין שמשהו עמוק השתבש. הוא החל מסתובב בחוגי אופוזיציה – שהיו נפוצים למדי בקרב הקצונה הצבאית. ב-1939, לאחר כיבוש פולין, הוא הצטרף לתנועת המחתרת ששמה לה למטרה להפיל את היטלר.
בתחילת 1943, בשעה שהיה מוצב בצפון אפריקה, הותקף רכבו על ידי מטוסי בעלות הברית. הוא נפצע קשות, ואיבד את עינו השמאלית, את ידו הימנית ואצבע מידו השמאלית. את תקופת ההחלמה ניצל לתכנון ההתנקשות בהיטלר; שכן הוא הגיע למסקנה שרק התנקשות תפטור את גרמניה מן האיום הנורא ביותר על עתידה.
הקשררוב הקושרים, עד אותה עת, הזו על שכנוע היטלר לפרוש מן השלטון, או על הפיכה צבאית כוללת. לשטאופנברג לא היו אשליות: היטלר לא עמד לוותר על כוחו והחיילים היו מהופנטים על ידי הפיהרר. השיטה היחידה היתה חיסולו של היטלר. הגנרלים היססו; הם היו כבולים בשבועת הנאמנות האישית להיטלר. שטאופנברג ראה עצמו פטור ממנה, כפי שהיטלר פטר עצמו מחובתו לגרמניה ולחייליו. הוא החליט לחסל את היטלר בעצמו.
נסיון ראשון בוצע ב-1943. היטלר ביקר בחזית המזרחית. שם, אחד הקושרים ביקש מאחד המלווים של הרודן להעביר בקבוק שמפניה לידיד בברלין. בקבוק השמפניה הכיל מטען נפץ בעל מרעום רגיש לגובה. המטוס היה אמור להתפוצץ באוויר. אלא שהמרעום היה רגיש גם לקור, קפא, והמטען לא התפוצץ. הקושרים נאלצו לאלתר במהירות כדי לאסוף את הבקבוק שהכיל את הראיות המרשיעות.
שנה לאחר מכן, המצב היה הרבה יותר נואש. בעלות הברית פלשו לצרפת, והחזית המזרחית עמדה על סף קריסה: מתקפת הצבא האדום באוגוסט לא תשאיר הרבה מן הצבא הגרמני במזרח. שטאופנברג קיווה להציל אותם. הוא היה עתה קצין המטה של "צבא הבית", הכוחות שהיו אמורים להגן על גרמניה עצמה, ולאמן תגבורות. לצבא הבית היתה סמכות נוספת: לתפוס את השלטון במקרה של נסיון הפיכה. שטאופנברג החליט לנצל את המצב.
ב-20 ביולי, הוא נכנס לבונקר של היטלר במזרח פרוסיה לישיבה שגרתית. בתיק שנשא היתה פצצה, עם מרעום מיוחד, כזה שיאפשר לנכה בעל יד אחת להפעילה. המרעום הגיע דרך המודיעין הצבאי הגרמני – שקיבל אותו ישירות מן הבריטים. הוא הניח את התיק מתחת לשולחן הישיבות בבונקר, אמר שהוא חייב לעשות שיחת טלפון דחופה, ויצא מן הבונקר במהירות. הוא עזב את המפקדה, שמע את הפיצוץ, וחייג לברלין. הוא נתן לשותפיו לקשר את מילת הקוד שהפעילה את צבא הבית והורתה לו לתפוס את השלטון, מאחר וחבורה של קושרים נאצים רצחה את היטלר.הכשלוןאילו נשאר התיק במקום בו הניח אותו שטאופנברג, היטלר היה מת, וכך גם כל יושבי הבונקר. אלא שזמן קצר לאחר ששטאופנברג עזב את הבונקר, הזיז הרמטכ"ל הגרמני, פילדמרשל כנוע ולהוט לציית בשם קייטל, את התיק של שטאופנברג, הזיז אותו מספר סנטימטרים – והניח אותו מתחת לרגלי השולחן העבות, שספגו את רוב ההדף.
היטלר נפצע, שערו התלקח, והוא התחרש זמנית. אבל הוא היה חי. שטאופנברג כבר היה באוויר, בדרכו לברלין, ולא ידע שההתנקשות נכשלה. הטיסה ארכה שלוש שעות – שהסתבר שהיו גורליות.
שאר הקושרים חסרו את הלהט של שטאופנברג; רובם לא עשו דבר. כששטאופנברג הגיע לברלין, הוא החל לחלק הוראות למעצרם של נאצים בכירים, ועשה טעות גורלית אחת. את מאיור רמר, שלא היה קושר, הוא שלח לעצור את גבלס.
רמר הוביל פלוגה אל משרד התעמולה, והקיף אותו. הוא נכנס למשרדו של גבלס לבדו, והודיע לו שהוא עוצר אותו. גבלס, רגוע, שאל אותו באיזו סמכות. רמר השיב שהיטלר מת, ושהצבא תופס את השלטון ומטהר אותו. גבלס ענה בשלווה שהיטלר חי. רמר אמר לו בגסות שהוא השקרן הידוע ביותר ברייך. גבלס חייך, חייג, וכעבור שניות בקע קולו של היטלר מן השפופרת: "קולונל רמר, האם אתה מזהה את קולי?" רמר, שזה עתה קודם, קפץ לדום. כששמעו החיילים בברלין שהפיהרר חי, המרד מת.
מפקדו האישי של שטאופנברג, הגנרל פרום, ניסה להציל את עורו. אף שהיה אחד הקושרים, הוא אסף את הקושרים שמצא, ביניהם שטאופנברג, והוציא אותם להורג לאחר בית דין שדה. את חייו הוא לא הציל.הנקמהנקמתו של היטלר היתה איומה. הקושרים ובני משפחותיהם נרצחו בברבריות נדירה. חלקם ניתלו על אנקולים, אחרים על מיתרי פסנתר. חלק מהם הובאו למצב של מוות קליני בחנק, הוחזרו לחיים, וניתלו שוב. מספרים על האדמירל קנאריס שהוא ניתלה שמונה פעמים. אחרים הושפלו בפומבי ב"בית הדין של העם", שלפניו הובאו כשלמכנסיהם אין חגורה. רומל, שאותו לא העז היטלר להעמיד לדין, קיבל פקודה להתאבד. הוא ציית. היטלר, שתמיד סבל מרגשי נחיתות מוצדקים כלפי מעמד הקצונה הפרוסי, פשוט מחק אותו מעל פני האדמה. הוא ביקש שההוצאות להורג יוסרטו, וצפה בסרטים שוב ושוב.
השבר בינו לבין הקצונה היה בלתי ניתן לאיחוי. חודש לאחר מכן, הוא הורה שבני משפחותיהם של הגנרלים ילקחו כבני ערובה: משפחתו של גנרל שייסוג, תוצא להורג. לא ברור אם הפקודה הזו בוצעה, אבל את המוראל של הגנרלים, או של החיילים, היא לא שיפרה. באוגוסט, כחודש לאחר הקשר, יצא הצבא האדום למתקפה שתביא אותו אל גרמניה.משפט ההסטוריה[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://f.nau.co.il//Upload/72004/Article/Article_Paragraph_507167.jpg] בול גרמני לזכרו של שטאופנברג
דעת הקהל בגרמניה על "קושרי העשרים ביולי" השתנתה באיטיות. תחילה ראו בהם את מה שרצה הממשל שיראו: תוקעי סכין בגב, אנשים שניסו להרוג את מנהיגם בעוד האומה נמצאת במאבק לחיים ולמוות. באיטיות אך בעקביות, הדעה הזו השתנתה. כיום, שטאופנברג ואנשיו הם גיבורים לאומיים. המקום בו נורה שטאופנברג הפך למוזיאון לזכר ההתנגדות הגרמנית. הם העזו והצילו את הכבוד הלאומי: הם מאפשרים לגרמנים לומר שלא כולם היו נאצים.
פולחן שטאופנברג בגרמניה מבהיר לצעירים שיש פקודות שאסור להשמע להן; שיש מצב שבו חובה על האזרח להרים נשק נגד המדינה הפושעת; שציות עיוור מוביל לאסון. הם, וסרבני תנועת "הורד הלבן", הם גיבוריה של אומה שפעם ראתה בצבאה את חזות הכל.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
