 |
29-12-2005, 16:38
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 26.01.05
הודעות: 13,766
|
|
|
קצת על ה"נטל" - ה"זקנים"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי רועי AZ שמתחילה ב "כושר היירוט של חיל האוויר - האם נפגם לאחר שני עשורים ללא קרבות אוויר?"
קן המפקד
אור יעקב, צילום: מיטל דינור
http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...fullListID=1204
בגיל 60, האלוף (מיל') הרצל בודינגר הוא מפקד החיל הראשון שחזר, לאחר שחרורו מצה"ל, להדריך חניכים. עבורו, זה הרבה יותר מהתנדבות. זו אהבה אמיתית להדרכה. הוא מלווה את הטייסים הצעירים בצורה הכי אישית שיש, ומצליח לשים את עצמו במקומם של החניכים שגילם שליש מגילו. הוא לא מבקש שום יחס מיוחד אבל דווקא מקבל אותו ובשפע, מפרחי-הטיס
כשנכנסתי לטייסת ראשוני קרב, באחד מימי הקיץ הראשונים של השנה, לא ידעתי למה לצפות. אחרי הכל, עוד לא יצא לי לפגוש כאן, בבית-הספר לטיסה, מדריך שבעבר היה מפקד החיל. התקדים לא היה רק פרטי שלי: זו הפעם הראשונה שמפקד חיל-האוויר חוזר בסיום תפקידו להדריך בקורס-טיס. האווירה בטייסת רגועה ושקטה, לפחות ביחס לאינטנסיביות שבדרך כלל שוררת כאן. היה זה יום הטיסות האחרון של חניכי שלב הראשוני בקורס. הלחץ ממבחני סיום השלב חלף כלא היה ואת מקומו תפסה הרגשת ההקלה והציפייה למעבר לשלב האחרון של הקורס - שלב המתקדם.
"הוא באוויר", אמרה לי פקידת המבצעים כשנכנסתי למבנה הטייסת. "הוא ינחת בקרוב. אתה יכול לחכות לו פה בינתיים". את הזמן שהיה עלי להעביר עד שובו לקרקע ביליתי עם ארבעה פרחי טיס מהטייסת. כששאלתי אותם על בודינגר, תוך כדי שיחת חולין, זיהיתי ניצוץ של התרגשות. "אני הכי אוהב לטוס עם בודינגר", אמר אחד מהם. "הוא לא מתעסק בשטויות. אצלו הטיסה היא במקום הראשון. טיסה נטו". בהמשך היום נוכחתי לדעת שאותו החניך לא לבד. למעשה, נראה כאילו בודינגר הוא אחד המדריכים הפופולריים בטייסת, לפחות אם שואלים את החניכים. "אף אחד לא יכול להתחרות עם הרגשת הביטחון שהוא משרה עליך בזמן הטיסה", הוסיף חניך אחר. "הניסיון שלו עצום והוא מורגש מאוד כשעולים לאוויר".
כמובטח, דקות ספורות לאחר הגעתי, נכנס בודינגר לטייסת. כשניגשתי ללחוץ את ידו הוא התעקש להסיר את הכפפות אותן לבש לפני שהושיט את ידו קדימה. באותו הרגע הכל התבהר: החיוך שלו, העובדה שהתעקש ללחוץ את ידי ללא כפפה, והטון הלבבי בה קיבל אותי הבהירו חד משמעית שהאלוף (מיל') הרצל בודינגר, מפקד חיל-האוויר לשעבר, מרגיש ומתנהג כמו כל מילואימניק אחר בטייסת. הוא אינו מחפש להתבלט, להתבדל ובוודאי שלא, לדבריו, לקבל יחס מיוחד או שונה מאחרים.
"ביקשו ממני אז באתי"
בודינגר התגייס לצה"ל ב-1961 והתנדב לקורס טיס. ב-1963 סיים את קורס מספר 40 של חיל-האוויר. מפגשו הבא עם בית-הספר לטיסה, שבאותה תקופה היה ממוקם בבסיס תל-נוף, היה ב-1965 כשהחל להדריך במגמת הקרב. ב-1967 עבר להדריך במשכנו החדש של בית-הספר לטיסה, בבסיס חצרים. בשנים שחלפו מאז, חזר בודינגר לטיסה המבצעית. במלחמת ששת-הימים השתתף בגיחות מבצעיות על הווטור. מאוחר יותר, הפך להיות סגן מפקד הטייסת. לאחר-מכן התמנה לסגן מפקד טייסת מטוסי שחק. ב-1972 חזר בודינגר לבית-הספר לטיסה כמפקד טייסת ראשוני קרב. שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר מילוי תפקיד במחלקת אמצעי לחימה בחיל-האוויר, חזר בודינגר, בפעם החמישית בחייו, לבית-הספר לטיסה והפעם כמפקדו. בהמשך הדרך פיקד בודינגר על בסיס רמת-דוד, הועלה לדרגת תא"ל והתמנה לראש להק-אוויר במטה החיל. אחרי שהיה ראש מטה חיל-האוויר, התמנה בשנת 1992 למפקד החיל בדרגת אלוף.
לכבוד המטס החגיגי לציון שנת היובל למדינה, חזר בודינגר למטוסי הצוקית של בית-הספר לטיסה. יחד עם חמישה ממפקדי חיל-האוויר לשעבר, האלופים (מיל') דן טולקובסקי, בני פלד ז"ל, דוד עברי, עמוס לפידות ואביהו בן-נון, טס בודינגר במבנה מכונס מעל רחבת המסדרים בחצרים לכבוד המאורע. "באותו יום ניגש אלי מפקד טייסת ראשוני קרב ושאל אותי אם אני אהיה מוכן לחזור ולהדריך בבית-הספר", משחזר בודינגר. "הסכמתי בשני תנאים: הראשון הוא שמפקד חיל-האוויר דאז, איתן בן-אליהו, יאשר זאת. התנאי השני הוא שתיערך בדיקה בקרב החניכים כדי לוודא שנוכחותי שם לא תטיל עליהם מורא".
ואכן, ב-1999 התייצב בודינגר ליומו הראשון כמדריך במילואים בטייסת ראשוני קרב. "אחרי התייעצות עם הסוציולוג של בית-הספר לטיסה, התחלתי להדריך", מספר בודינגר. "בשלב הראשון הקפדתי להופיע ללא דרגות, אך נוכחתי לדעת שלמרות זאת, כפי שחששתי, נוצר מורא בקרב החניכים. לשמחתי, אחרי המפגש הראשון, החניכים קלטו שאני נותן להם יותר מהדרכה: ניסיון עשיר ורב שנים בחיל-האוויר, סיפורי קרבות ודוגמאות מטיסה בשדה קרב אמיתי. זה הגיע למצב שחניכים היו רוצים ומבקשים לטוס איתי, או לפחות כך שמעתי.
"בשלב זה כבר חזרתי לענוד את הדרגות על הכתף", הוא ממשיך. "ראיתי שהחניכים נענים לי ולא נרתעים ממני. בנוסף, הייתה דרישה של מפקד הבסיס שאחזור להדריך עם דרגות שכן חוסר ענידת דרגות הוא פגם משמעתי ובבית-הספר לטיסה העניין מוקפד ביותר".
בודינגר הוא אכן הרבה יותר ממדריך. הערב, לדוגמה, לאחר שיסיימו החניכים את טיסות הבוקר ולימודי הקרקע של אחר-הצהרים, יכנסו כולם לכיתה ויקשיבו להרצאה מפיו בנושא מנהיגות ושליחות. "ביקשו ממני אז באתי", הוא אומר. "וזה נכון לגבי כל נושא החזרה שלי להדרכה. קשה לי להגיד 'לא' למשהו שאני אוהב לעשות. זה חשוב ואני שמח לעשות זאת.
"באופי שלי יש לי נטיות להדריך וללמד אנשים", הוא מעיד על עצמו. "אני אוהב להדריך. בכלל, הייתי בטוח שאחרי שאשתחרר מהצבא אלך להיות מורה. כבר לימדתי אנשים לבגרויות במתמטיקה ופיסיקה, פשוט כי אני אוהב ללמד. יש לי הבנה טבעית באיתור הקושי של התלמיד. גם פה, בהדרכות הטיסה, אני מצליח לאתר מוקדם בעיות בקליטת הביצוע של תרגיל מסוים אצל חניך. זה חלק בלתי נפרד ממני. גם במהלך השירות שלי בחיל-האוויר, בכל הזדמנות שבה יכלתי, בחרתי לבוא ולהדריך. אפילו סיימתי את קורס מדריכי הטיסה כחניך מצטיין. האהבה להדרכה והאהבה לטיסה כמובן, הן מה שהביאו אותי לכן מלכתחילה ולכן גם חזרתי".
את הטוש הוא הביא מהבית
אנחנו עומדים במרכז מבנה הטייסת, בסמוך לחדר המבצעים. בודינגר תופס את המיקרופון של מערכת הכריזה הפנימית וקורא לחניך שלו, בשמו הפרטי, שיגיע לתחקיר. עושה רושם, מבחוץ, שהוא מרגיש בבית. הכי בבית שרק אפשר. הוא מזמין אותי להצטרף אליו ואני נענה ברצון. לראשונה אני חוזה במגע ישיר בין בודינגר לחניכיו.
אנחנו יושבים בחדר התחקירים: בודינגר, החניך שטס עמו, צוות המטוס השני שהשתתף באימון שהתרחש קודם לכן ואני. הכל נעשה ברוגע מופתי. הוא יושב ומקשיב בריכוז כשהחניכים מסכמים את הטיסה. הוא מכוון ומסביר תוך כדי דימוי כל שלב ושלב בטיסה לגיחה מבצעית בשטח אויב. הוא משתמש במשפטים כמו: "מספר שתיים צריך תמיד לדאוג שמספר אחת יראה אותו. ברגע שאני פוזל הצידה ולא רואה אותך - אני מתחיל לדאוג. אם אתה לא רואה את העיניים שלי דרך הקסדה - כנראה שאני לא רואה אותך ובשדה קרב אסור שזה יקרה".
כשמקרינים את קלטת הוידאו מהטיסה, פונה בודינגר אל החניכים, כשהוא מצביע על המסך ומסביר: "אתה רואה? פה היה לך יתרון עליו. היית נעול על הזנב שלו ויכלת לירות ולהפיל, אבל משכת חזק מדי ואיבדת את זה". החניכים מהנהנים בהבנה וממשיכים בתחקור הטיסה. תוך כדי התחקיר עולה שאלה ובודינגר ניגש אל הלוח. הוא פותח את אחד מהרוכסנים בסרבל הטיסה שלו ושולף טוש שהביא מהבית. במשך דקות, תוך שאלות מכוונות של החניכים, הוא מצייר, מסביר ומוודא שכל מה שהסביר נקלט. הוא אינו פוסח על אף פרט. מקפיד שכל הסבר יהיה מדויק ומקיף ככל האפשר. החניכים לא מורידים ממנו את העיניים.
"אני תמיד קושר את נושא הלימוד עם עניין אמיתי, חי, כדי שלא יהיה רק תיאורטי", אומר בודינגר בעודנו עוזבים את החדר. "החניכים אוהבים את זה. מדי פעם, בעיקר בימים בהם מתבטלות טיסות, יושבים כל המדריכים ואני ביניהם ומספרים סיפורי קרבות לתת קצת צבע לחניכים, לשנות את השגרה".
"יש לו השפעה מדהימה על כל הטייסת", אומר סא"ל (מיל') דודי, 45, מדריך ותיק בראשוני קרב. "הוא תמיד מקדים לכל התדריכים ולעולם אינו מבקש פטורים או קדימויות. הוא מתנהג כמו כל מילואימניק אחר בטייסת; כמו כולם הוא רץ בבוקר לתפוס מטוס כדי לטוס בין הראשונים, כוסס ציפורניים במגדל בזמן שחניך שלו טס טיסת סולו ראשונה ואפילו שוטף כלים במטבחון. הוא נוהג בצניעות מדהימה לדרגתו ומעמדו והייתי רוצה להאמין שאם הייתי במקומו הייתי יכול להתנהג כמוהו".
"כמו ללמד תינוק ללכת"
במהלך הקריירה הצבאית ארוכת השנים שלו, נרשמו לזכותו של בודינגר 451 גיחות מבצעיות בשטח אויב ושתי הפלות של מטוסי "מיג" סוריים. "השתתפתי בהרבה קרבות-אוויר", הוא אומר. "שם הסיפוק שלך מגיע מכך שעמדת במבחן המציאות. הצלחת ליישם בשדה הקרב את מה שעבדת עליו כל-כך הרבה זמן בכל האימונים. לעומת זאת, כשאתה מדריך חניך צעיר, בלי שום כישורי טיסה, אתה בעצם מלמד אותו את הצעד הראשון. זה כמו ללמד תינוק ללכת. החניך בקושי יודע להניע את המטוס ובסוף הוא מגיע למצב שבזכותך, הוא עושה הכל לבד. כשאתה עוזב את המושב האחורי של המטוס ומשחרר את החניך לטיסת סולו בפעם הראשונה זו שמחה וגאווה גדולה. אתה יודע שבזכותך הוא עכשיו בשמיים, טס. ההרגשה היא קצת כמו זו המתוארת בשיר 'עוף גוזל' - למדת את החניך לעוף ועכשיו אתה חייב לשחרר אותו לעצמו. השיא הוא לראות אותו נוחת בבטחה. זו חוויה מדהימה שקשה להסביר אותה".
בודינגר מבלה באוויר כבר שנים רבות. למעשה, כמות השנים בהן הוא טס היא כפולה מגילם של החניכים אותם הוא מדריך. הוא מודע לגילו, ולא מחפש ריגושים בטייסות קרב מחוץ לבית-הספר לטיסה. "החזרה שלי לטיסה קרבית-מבצעית לא תהיה מוצדקת", הוא אומר. "המדינה לא יכולה לסכן אדם כל-כך בכיר בטיסה מבצעית. הרי אין הצדקה לכך. אם אני אפול בשבי המצב עלול להיות חמור בהרבה ממצב בו ייתפס טייס צעיר יותר ובכיר פחות. מעבר לזה אני לא נהיה צעיר יותר".
למרות גילו של בודינגר (60), הוא עדיין טס. הוא מקפיד לעבור בדיקות רפואיות בכל חצי שנה כדי לוודא שהוא אינו מסכן את עצמו או אחרים. "את כל שנותיי הבוגרות ביליתי באוויר", מסכם בודינגר לקראת סוף היום. "הטיסה היא טבע שני אצלי. כשמתאהבים בזה, פשוט קשה להפסיק. ההפסקה שהייתה לי ב-1997, כשסיימתי את תפקידי כמפקד חיל-האוויר, הייתה דרמטית מאוד עבורי. אפילו רשיון הטיס האזרחי והטיסות שביצעתי באזרחות לא עזרו לי להתגבר על אובדן היכולת להטיס את המכונות המשוכללות ביותר ולהגיע לשיא היכולת העצמית. כשיגיע הרגע בו אאלץ להפסיק את הטיסות באופן מוחלט אני אקבל אותו. זה לא יהיה רגע משמח, אבל אני אקבל אותו".
כיום בודינגר הוא נשיא חברת "ראדא" העוסקת באוויוניקה ממוחשבת. הוא מגיע לטייסת לשלושה ימים רצופים בכל שלושה שבועות. "בכל תקופה אני מקבל שלושה-ארבעה חניכים, שאיתם אני טס יותר", הוא אומר. "זה חשוב להגיע לכמה ימים בכל פעם כדי לעקוב אחר החניך ולמקד אותו בכמה טיסות רצופות. כשחזרתי לטייסת דאגתי לכך שהחניכים שלי ייבחרו באופן אקראי. לא רציתי את הקיצוניים לכאן או לכאן כדי שהחניכים לא יחשבו שמי שטס איתי הוא הכי טוב או הכי גרוע. אני לא מחפש הקלות או יחס מועדף. כל עוד אני יכול לתרום, אבל לתרום באמת - בלי שיעשו לי טובה, אני אשאר פה ואעשה את זה. בלי הקלות ובלי טובות".
_____________________________________
ציטוט:
|
"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.
|
|
|
ראשי
צ'אט
אולי תוכל למצוא תשובה חלקית בכתבת בטאון חיל האויר -עמ' 36 בבטאון האחרון.."היו ימים ברקיע" שבאופן מפתיע משהו נוגעת בסוגיה זו..
מצב כלאיים
