עוד חידה?

מי מפחד מאמא פולניה?

הפולניוּת בבדיחות ובמבט פסיכולוגי-חברתי

עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית (ממוצא פולני)

בדיחות כה רבות נכתבו על ה פולניה , אולי כדאי לעצור רגע ולשאול מהי תופעה זו? האם פולניוּת היא עניין של גיאוגרפיה או מצב נפשי? האם הפולניוּת היא נחלתן של נשים בלבד או שגם גברים לוקים בה? ואת מי זה בכלל מצחיק?

בגישה הפסיכואנליטית קיימת הנחה שמאחורי ההומור תמיד יש גרגר אמת, לעתים גרגר גדול מאד. (4) במאמר זה, ברצוני להשתמש בבדיחות נפוצות כדי לזהות את סגנון ההתנהגות והאישיות "הפולנית" ולחשוב; מאין צמח סגנון אישיות זה? כיצד ניתן להסבירו? מה המחיר שמשלמים אנשים הנוקטים בסגנון התנהגות פולני? האם אפשר להשתחרר מזה?

הסינדרום הפולני
ראשית, ננסה לאפיין את "הסינדרום הפולני" ונתחיל בבדיחה, מהמוכרות ביותר בז'אנר: כיצד פולניה מחליפה מנורה? היא אומרת: "טוב, בסדר, לא חשוב, אני אשב בחושך".

במשפט קצר זה טמון עולם ומלואו – הפולניה זקוקה למשהו. היא בחושך, ורוצה שיהיה אור. אולם, חל עליה איסור פנימי – היא מנועה מלהציג את הבקשה, את הצורך שלה, באופן ישיר וגלוי. כמו כן, משהו עוצר בעדה מלמלא את הצורך בעצמה, דהיינו, להחליף מנורה. במקום זאת היא בוחרת בדרך עקיפין – היא מציגה את האומללות שלה, בנימה של קבלת הדין לכאורה. היא "מקריבה" עצמה מתוך ציפיה שהסביבה תציל אותה ותפעל למענה. הנכונות לוותר מזוייפת ובאה להסתיר את הבקשה שמאחוריה.

זהו תימרון (מניפולציה) שנועד ללבות אצל השני את הצורך לפעול ולממש את הצורך של הפולניה מבלי שהיא תאמר אותו. קשה לה להחליף מנורה, אולם היא תעדיף להישאר בחושך מאשר להכיר בכך ולבקש עזרה בפשטות.

גם הצורך המיני עובר תחת מכבש ההדחקה, ואין לגיטימציה להרגיש אותו או לבטא אותו, כמו בבדיחה הבאה:

מה אומרת הפולניה בשעת יחסי המין? "בז', אני אצבע את התיקרה בבז'".

כלומר, "פולניה טובה" אינה אמורה להיות יצור מיני, היא קרירה, ויחסי המין אף הם עבורה אקט של הקרבה עצמית למען בן הזוג, שמוצג בבדיחות כמי ששנוא עליה ואין כל חדווה בקשר אתו. למשל : מדוע פולניה עוצמת עיניים בשעת יחסי המין? כי היא איננה יכולה לראות את בעלה נהנה. ומה היא אומרת כשרואה עצמה במראה? "מגיע לו" .

בבדיחות הללו ניתן לגלות אמת עצובה, ניתן לראות חוסר יכולת להתמודד עם ההנאה, היצריות והצורך של העצמי. בבדיחה הראשונה, רואים איסור לבטא צורך בסיסי (אור) ובשאר הבדיחות, איסור להתחבר לתשוקה, של העצמי ושל הזולת.

ועוד דוגמה: פולניה קונה לבן שלה שתי עניבות, אדומה וכחולה. הבן מתלבט איזו עניבה ללבוש לסעודת החג, ומגיע עם העניבה האדומה. אומרת לו אמו: "אהה, הכחולה לא מצאה חן בעיניך? למחרת הוא לובש את הכחולה, ואמו אומרת: "אז אתה לא אוהב את העניבה האדומה?" הבן המתוסכל מגיע ביום שישי עם שתי העניבות לצווארו. אומרת אמו: "ידעתי שאשתך תשגע אותך .

מכאן אנו למדים עובדה נוספת – הפולניה לעולם איננה מרוצה, היא לא תבטא שמחה, שביעות רצון או הכרת תודה. אי שביעות הרצון שלה, מייצרת אצל האחר רגשות אשם, תיסכול וכעס, על שאיננו משביע רצון ואיננו זוכה להכרה. היא נותנת הרבה, ולא מוכנה לקבל ובכך בעצם לא נותנת דבר חשוב – הכרה בכך שהאחר משמעותי ותורם לה.

אז מה היא באמת רוצה?

היכולת לגרום רגשות אשמה היא מהמפורסמות בכישוריה של הפולניה. אבל, האם דבר זה נעשה בזדון? איזו הנאה היא מפיקה מאקט זה? מאין הוא נובע?

ההסבר הפסיכולוגי שאני מציעה כאמור, הוא שהדבר המפעיל התנהגות פולנית היא הימנעות מהפגנה של צורך. אם עלי להסתיר את הצורך שלי, הרי שאאלץ למצוא דרך לגרום לאחר לפעול כדי לספק את הצורך שלי, בלי שאודה בכך. התוצאה של פעילות מאומצת בכיוון זה לא רק מפעילה את הזולת, אלא מעוררת בו תחושה מתמדת שהוא לא עושה מספיק כדי לרצות, שעליו להתאמץ יותר ויותר, ולעולם לא יצליח לראות את החיוך והכרת התודה בצד השני. כזכור, לפולניה אסור להודות בכך שהיא זקוקה למשהו, ולכן תתקשה מאד להכיר תודה, עליה להתמיד וליצור בזולת דחף לעבוד קשה למענה.

אולם, מדוע? מדוע מוכן אדם לשלם מחירים רגשיים וחברתיים כאלו, ולו רק שלא ידעו כי הוא רוצה/צריך?"

במונחים פסיכולוגיים, מדובר למעשה בגוון מסויים של התנהגות נרקיסיסטית.

(8,7). אחד ממאפייני הנרקיסיזם (סגנון אישיות שיש בו האדרה עצמית המיועדת לפצות על רגשות נחיתות או חולשה) הינו הצורך להתכחש לחולשות אנוש, להפגין "עצמיות גרנדיוזית", מושלמות. למושלמות יש היבטים שונים. יש נרקיסיסט שיהיה זקוק לאשליה של מושלמות חיצונית, וישקיע במראה החיצוני. אחר יפגין כוח ושליטה בלי להודות בחולשה. הסגנון הנרקיסיסטי המתגלם בהתנהגות הפולנית מציג חזות של הסתפקות מוחלטת בעצמי (self sufficient).(9) כלומר, הפולניה שואפת, באופן לא מודע, להתכחש לכל הזדקקות, שכן הצורך שווה בעיניה לחולשה, הוא מעורר בושה עמוקה ונתפס כדבר נורא שאין להודות בו. אם הגברת מהבדיחה הראשונה תודה שהיא רוצה שהחדר יהיה מואר, היא כביכול מציגה לעולם את כביסתה המלוכלכת ביותר – את הצורך להחליף נורה ואת העובדה שהיא מתקשה לעשות זאת בעצמה. היבט אחר של הנרקיסיזם הפולני מודגם בבדיחה הבאה : פולניה יושבת עם בעלה בקונצרט. הוא רומז לה על השורה שלפניהם ולוחש "הבלונדינית שם, היא המאהבת של רוזנבלום. עונה לו האשה "שלנו יותר יפה" . החשיבות של מראית העין, התחרות על החזות המוצלחת חשובים לגברת יותר מאשר נאמנותו של בעלה והזוגיות שלה. העיקר שאצלנו נראה יותר טוב.

שרק לא נצטרך משהו מהילדים

נמשיך הלאה, מאין נובע הצורך להתכחש לצרכים, למאויים, להנאה ולחדוות החיים? יש כמה הסברים אפשריים, הקשורים בחינוך ובתרבות. בחלק מהתרבויות במיוחד, מופעל לחץ מאסיבי על הפרט לתת מעצמו ללא גבול, לוותר, להקריב ולהסתפק במועט. בחברות או משפחות כאלה, ביטוי של צורך נתפס כדבר שלילי, עלי להציג חזות של מי ש"מסתדרת" בכל מצב. הנתינה היא ביטוי של כוח, כי אם אני בצד הנותן, סימן שיש לי, להצטרך זהו מצב משפיל. החוזה הפולני הבלתי כתוב הוא, שביחסים אני אתן ללא גבול, ואקבל בתמורה את צרכי בשפע ומבלי לבקש.

"אמא פולניה" תפעל ללא לאות למען ילדיה, תאכיל אותם, תדאג לכל צרכיהם, תעבוד קשה כדי לממן את השכלתם והתפתחותם, ובתמורה, מקננת בתוכה ציפיה עמוקה להחזר ולהכרת תודה. לכאורה, מה רע בכך? אדם שנותן, מצפה לקבל, אך טבעי הוא. אולם, ההסתבכות הרגשית והמשפחתית מתרחשת בגלל ההתכחשות לצורך ולציפיות. האמא הפולניה תציג בגלוי מסר ש"אני לא מצפה לכלום, רק שתהיו מאושרים" ואילו המסרים של הצורך בהחזר, בהכרת תודה, ביחס חם ועזרה, יסתננו בדרכים סמויות ועקלקלות. כאן טמון זרע הפורענות, האמת הרגשית איננה יוצאת לאור ובמקומה עוברים מסרים כפולים, מבלבלים, של "אינני זקוקה למאומה" מצד אחד, ומצד שני "למה אתה לא מתקשר יותר?" (3,5,9)

ועוד בדיחה: פולניה א' אומרת: אוי הגזמתי, אכלתי כבר שלוש עוגיות. עונה לה חברתה: אכלת ארבע, אבל מי סופר ". הראשונה מפגינה התחשבות מוגזמת ומזוייפת והשניה מנסה להסתיר את החמדנות, ההתחשבנות והביקורתיות.

חיימקה שלי
היבט אחר של האישיות הנרקסיסטית מכונה בשפה הפסיכולוגית "חוסר נפרדות". הנרקסיסט רואה את זולתו כחלק מעצמו, כשלוחה שנועדה לפעול בהתאם לרצון ולצרכים שלו. היבט זה רואים בעיקר בבדיחות על יחסי אמהות פולניות עם הבנים שלהן. שם הן מוצגות כ"לביאות" שלא מוכנות לשחרר את בנן לחיים משלו, לזוגיות משלו, אחרי שהשקיעו בו את כל יהבן. הן מצפות מהילד להישאר תחת סינרן ולהביא לאמא נחת. למשל: "

בחור פולני מביא הביתה שלוש בחורות ואומר לאימו: "אמא, אחת מהבחורות האלו היא כלתי לעתיד! נראה אם תנחשי מי זו".

אמו הפולניה בוחנת בעיון את שלוש הבחורות.

כעבור כמה דקות ניגש הבן ושואל: "נו, את יודעת?"

אומרת האם: "כן, זו האמצעית".

אומר לה הבן: "כל הכבוד! איך ידעת?"

עונה האם: "מהרגע הראשון לא סבלתי אותה".

הפולניה במבט אוהד

הצורך הנואש לקבל מבלי לבקש, מאלץ את הפולניה לגייס טקטיקות מתוחכמות כדי לזכות ביחס, עזרה והערכה. אז איך היא עושה זאת? היא תבטא סבל, גופני בדרך כלל (אני נופלת מהרגליים) היא תזכיר שוב ושוב את הדברים הטובים שעשתה למענך ( אבא ואני הרגנו את עצמנו בעבודה כדי שתלך ללמוד רפואה) היא תיתן מעל ומעבר למה שאתה צריך ( ארוחות דשנות) היא תאשים ( כבר שבוע שלא התקשרת ). היא תעשה הכל מלבד לומר את האמת הרגשית: אני זקוקה לך, אני רוצה שתתייחס אלי, שתבלה אתי זמן, אני עייפה, בודדה, אני אשמח מאד אם תעזור לי.

חשוב להבין ללבה, היא כלואה בחינוך ובתרבות שהפכו לטבע, והם אוסרים עליה לדאוג לעצמה, לצרכיה ותשוקותיה. לכן היא נותנת, מתוך מישאלה לא מודעת לקבל החזר, לזכות בהכרה. התנהגות זו מפעילה מעגל קסמים שלילי. הצד השני, הבן, הבת או אדם קרוב אחר, אינם קולטים את המסר האמיתי. הם אינם מבינים שאמם התשושה מבקשת קצת הערכה, פינוק, תודה ועזרה. הם שומעים בעיקר טרוניות, חשים מואשמים, חשים אחראים לסבל של אמם, חסרי אונים מול העשיה הרבה המתישה את האם ומונעת מילדיה לפתח כישורים עצמאיים.

מבט פמיניסטי - מדוע הפולניוּת מיוחסת דווקא לנשים?

בחינוך ובחיברוּת של בנות ובנים יש הבדל רב.(1) תרבויות שמעודדות ותרנות והקרבה עצמית, בדרך כלל מפעילות את עיקר הלחץ על נשים ובנות. נשים מחונכות לוותרנות, עד כדי דיכוי העצמיות, התכחשות ל"תאבון" ולצורך – אם זה צורך בכוח, בהשפעה, אם צרכים של תלות או צרכים מיניים ורגשיים. "פולניה טובה" היא למעשה קרבן של חינוך לדיכוי הצורך והיצר. היא מבשלת לכל המשפחה אבל איננה אוכלת בעצמה, היא "מקריבה" עצמה למען ילדיה, מעניקה, לכאורה בנדיבות רבה. אבל הצורך בהכרת תודה, הרצון להגיד "די" או לקבל עבור עצמה – כל אלו "אסורים" עליה, אם בשל נורמות תרבותיות, ואם בשל התפתחות במשפחה שחינכה לוותרנות קיצונית וביטול העצמיות.

למעשה, ניתן לראות בפולניות מעין עיוות, הקצנה מעוררת גיחוך או כעס, של החיברות הנשי. חינוך לנדיבות מוגזמת עד כדי זיוף. חינוך של הסתרת הצורך אשר מתועל לערוצים עקיפים וסמויים – בביקורת, בתובענות סמויה, בדכאון או מרירות אשר מייצרים כעס, אי נוחות ורגשות אשם אצל האנשים בסביבה. הפולניה לא נולדה כזו, היא צמחה תחת מכבש ששלל ממנה את הזכות לדעת מה היא רוצה ולבקש זאת בדרך ישירה, פשוטה ויעילה. לא היה מי שיעודד אותה לדרוש, לעמוד על שלה, לשמוח בעוצמה שלה, לאהוב את גופה ולכבד את צרכיה.

כמו ההפרעה הנרקיסיסטית, תכונת הפולניות מתפתחת על רקע של העדר סביבה הורית מטפחת. בסביבה הפולנית, הילדה גדלה עם דרישה מתמדת לתת, לוותר, לציית לכללים חברתיים של התעלמות מהחיוניות, היצריות והזכאות.

מבט היסטורי

מזוית אחרת, ייתכן ובכלל ההתנהגות הפולנית איננה ענין של גאוגרפיה אלא של היסטוריה. בתקופה שבה דורות נמחצו תחת עולן של מלחמות עולם, הגירה, משברים כלכליים עולמיים - הצורך בהסתפקות במועט ובהקרבה עצמית היה צורך קיומי. במפגש עם ניצולי שואה ועם בני הדור השני, ניתן לראות באופן חריף את הטראגיות של קרבנות התקופה; אנשים שלא מרשים לעצמם לשמוח, כי איבדו את יקיריהם, אינם יודעים להזדקק כי שרדו בזכות ההצטצמצמות והויתור על צרכים בסיסיים.

ניתן לשער כי הדפוס של המנעות מהצטרכות התחזק במיוחד בתקופות בהן מסוכן היה להצטרך, לא רק מבחינה חברתית ותרבותית, אלא גם כדרך לשמר את הקיום הפיזי. ואז, בזמנים נוחים יותר, התקשו קהילות, משפחות ואנשים לסגל לעצמם שוב את החופש לקחת, לדרוש ולהזדקק. כך נוצרה תמונת המצב של "הקרבה עצמית" הנראית נלעגת ומיותרת, בימים של שפע ורווחה, אך בעבר איפשרה לשרוד. גם תופעת ההיצמדות והקושי לשחרר את הילדים לעצמאות ונפרדות מוכר מיחסי המשפחה של ניצולים ואנשים שסבלו אבדנים קשים. (6) התנהגות זו, היא כמעט "רפלקס" של הצורך להיאחז במשפחה, בקרובים, להיות ניזונים מהם בחיים, בצמיחה, ולהשיג בטחון בהמשכיות. האם היהודיה, הנצמדת לבנה, המנסה לשלוט בחייו ולכוון את מעשיו, גם היא תולדה של אבדנים, הגירה, טלטלות ושינויים שעוררו בה את הצורך לנעוץ ציפורניים רגשיות בילדיה, פן יתרחקו או ייפגעו.

האם זו בעיה נפשית?

במצב קיצוני, התנהגות "פולנית" עשויה לפגוע באיכות החיים הרגשית ומסכנת יחסים במשפחה, בחברה ובעבודה. היא גורמת ריחוק ועוינות ביחסים בינאישיים, שכן הצד ה"נותן" (הפולני) הולך ומטפח רגשות של מרירות, תשישות, אי צדק וחסך. והצד ה"מקבל" הולך ומתמלא רגשות אשם, כעס על שהוא תמיד בתפקיד ה"נזקק" וחוסר אונים. הצד המקבל, חש מסורס, כמי שאין לו מה להציע, ואילו הצד הנותן מתקשה לחוש שמחה, סיפוק וערך עצמי.

המסר "אני לא צריכה ממך כלום" שמיועד להעניק לי כוח והגנה מפני חשיפת חולשות אנוש, הופך לחולשה ולמלכודת. זוהי העמדת פנים שמסתירה חלקים אמיתיים וחשובים של העצמיות (2) ואינה מאפשרת הנאה מיחסים הדדיים של נתינה וקבלה בשני הכיוונים. ללא חשיפה מסויימת של מאויים ורגשות, לא תהיה אינטימיות ממשית, לא תתאפשר התנהגות אותנטית והתוצאה כאמור, תהיה ניכור מהזולת, בדידות ותיסכול.

אז איך יוצאים מזה?

המשימה הפסיכולוגית אצל מי שמזהה אצל עצמו סגנון "פולני " כפי שתארתי , הינה לחזק את יכולתו לדעת את צרכיו ורצונותיו האמיתיים ובעיקר - להשיג או לבקש אותם באופן גלוי וישיר. פולניה שתלמד לבקש את מה שהיא רוצה וזקוקה לו, באופן ישיר ויעיל – תוכל להיפטר בהדרגה מהמעגלים השליליים שהיא כלואה בתוכם. המכשול לרוב טמון בקושי לזהות את הרגשות והצרכים האמיתיים, להכיר בהם ולבטא אותם בדרך יעילה, בדרך שתביא ליחסי תן-וקח שוויוניים. חוסר הנפרדות שיש לפולני/ה עם בני המשפחה, גם הוא מאיים על הקשרים ומפריע להתפתחות העצמיות של בני המשפחה. במיוחד כאשר מדובר בהורה, חשוב להיות עירניים ולא לפגוע במרחב של הילדים לממש את עצמם.

בטיפול פסיכולוגי, ניתן לראות שהדרך להשיג יעד זה היא לעתים קשה, ארוכה, ולא מושלמת. בדרך יש צורך להתגבר על רגשות בושה או חרדה, מפני חשיפה של הצרכים והמאוויים. להתגבר על הפנמות של דורות, אשר חינכו לויתור על העצמיות ולהסתרת רגשות וצרכים. אולם זיהוי של הבעיה והתכוונות למטרה של שינוי, תוך דיאלוג אותנטי עם אנשים קרובים, תוך מאמץ למודעות וזיהוי של ההתנהגויות הבעייתיות, יכולים ליצור הקלה ממשית.

לעתים קרובות, טיפול זוגי או משפחתי הם מסגרת טובה להתבוננות באינטראקציות וביחסים המעגליים של הפולני/ה עם הקרובים לה. (3) גם טיפול קבוצתי מאפשר זיהוי של דפוסים בהם אדם מסתיר את עצמיותו ומבטא את צרכיו באופן עקיף ומניפולטיבי, ובכך מעורר אצל הזולת כעס, אשמה או בילבול.

ולסיום: פולניה מספרת לחברתה בגאווה: "הבן שלי התחיל ללכת לפסיכולוגית". שואלת השניה: "ומה את כל כך שמחה?" עונה הראשונה: "תארי לעצמך, הוא מוציא שלוש מאות שקל לשעה, ועל מי הוא מדבר כל השעה הזו? עלי!!"

אם את/ה קורא את הדברים וחושב על הדמויות הקרובות לך, שמתנהגות בצורה כזו, חשוב לזכור: הצורך הנואש ביחס, בהכרה, שאתה חש אצל אמך/אביך/אשתך, איננו פסול. הוא עובר בשפה קשה לעיכול, הוא מרגיז, אבל עדיין ניתן להקשיב לו. סביבה אוהדת, מכירת תודה, סלחנית, אשר קוראת בין השורות את צרכיה של הפולניה לכבוד, חום והכרה, תוכל לסייע לה להפשיר ולהיות פחות קשה, מאשימה ומרירה.

סיכום: הסינדרום הפולני בתמצית

1. התנהגות "פולנית" קיימת בארצות ותרבויות שונות.

2. התנהגות זו מאופיינת במאמץ להסתיר "חולשות" אנושיות כמו צורך, תלות, יצר או חוסר, כדי לשמור על פסאדה של עליונות ושלמות.

3. כדי להסתיר את אותן חולשות, מתפתחות דרכים עקיפות להפעיל את הסביבה במטרה לספק צרכים שונים בלי להכיר בהם.

4. ה"טכניקה הפולנית" להשיג עזרה או יחס מתבטאת במניפולציות כמו: הפגנת אומללות, מרירות, ביקורת, האשמה, נסיון לכוון ולשלוט בזולת, "התחשבנות" ועוד..

5. הסביבה מגיבה למניפולציות הפולניות ברגשות של כעס, אשמה ותיסכול, ונמנעת מלתת לפולני/ה את מה שהיא צריכה באמת.

6. ביחסים פולניים, מתפתח מעגל קסמים שבו הצד ה"פולני" נותן ונותן, מקריב את עצמו, מבלי לחשוף בגלוי את הצורך לקבל תמורה או לשים גבול. הצד ה"מקבל" חש אשם, בלתי מספק, ומתוסכל מכך שהוא נתפס כאנוכי. שני הצדדים תורמים, כל אחד בדרכו, להחרפת המצב, לניכור, ולתיסכול הדדי.

7. שבירת המעגל הפולני יכולה להגיע משני הכיוונים: הצד ה"נותן" יאפשר לעצמו לשים גבולות, לבקש באופן יעיל וברור. הצד ה"מקבל" לא ישתף פעולה עם ההקרבה המוגזמת, יוותר על הנוחיות שבתפקיד "הילד המפונק" ויתגמל את ה"פולניה" באופן שהיא ראויה לו – בהערכה, הכרת תודה, עזרה ויחס חם.

ולבסוף התנצלות גדולה בפני כל האנשים הנפלאים, שבמקרה משפחתם נולדה בפולין. מושג הפולניוּת משמש במאמר זה, כמו גם בבדיחות, כביטוי פופולרי המייצג סגנון אישיות, סגנון התנהגות, אשר בהחלט איננו נחלתם הבלעדית של יוצאי פולניה. "פולניוּת" איננה ענין של גאוגרפיה, היא כנראה תופעה פסיכו-סוציו-היסטורית וניתן למצוא אותה במשפחות מכל מדינה ועדה.

רשימה ביבליוגרפית

1. גיליגן, ק. בקול שונה: התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה, ס' הפועלים,

ת"א 1995.

2. ויניקוט, ד.ו. משחק ומציאות, הוצ' עם עובד, 1996.

3. מינושין, ס. משפחות ותרפיה משפחתית, הצ' רשפים, 1974.

4 . פרויד, ז. ההומור, כתבי זיגמונד פרויד, הוצ' דביר, 1928.

5 . פריידי, נ. אמי ואני, זמורה ביתן, 1980.

6. אייל, א. מאפיינים של דור שני לשואה, http://triest-sarig.co.il/holocast.html.

על זה אמרה בז'יז'ינה: יפה מאד, באמת, אחרי כל מה שאני עושה בשבילכם ...

(מצד שני, תגובת הפולניה המתלהבת: באמת, לא הייתם צריכים ...)

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.07 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה