מאת יורם מיזרחי.



יורם המזרחי, מקים ומפקד רצועת-הביטחון המקורית ב-1978, מנתח חלק מהכשלים שהופיעו במלחמת לבנון השנייה, תוך הסתמכות על ניסיונו העשיר בנושא. מסקנתו - ישנם ליקויים רבים לתיקון, אך אין מקום להיסטריה. הפתרון טמון בשיבה לערכי הלחימה הישנים, שנפקדו משורות צה"ל במלחמה. </B>"אחרי נצחונות מהירים בסין, נמל-הפנינים, מלאיה, הודו- סין הפילפינים ובורמה -חלינו במחלת הניצחון" (מתוך יומן גנרל יפני, מפקד היחידה שנחתה באיי- שלמה ומשימתה לגרש מגוואדלקנל את נחתי ארה"ב )

אחרי מבצע ליטאני ב-1978, חובר במפקדת א.ד.ל מסמך שניתח את לקחי מלחמות הגרילה בזיקה לדרום-לבנון. נקודת המוצא הייתה חשיבה צבאית לא סדירה, או כפי שהגדיר את הנעשה בשטח, אחרי התרשמות ראשונית במארג' עיון, האלוף במיל. אביגדור "יאנוש" בן- גל, שהיה אז אלוף הפיקוד: "אתם מזכירים את למי צלצלו הפעמונים"...

הגישה שהנחתה את כתיבת המסמך הייתה שמול גרילה הנשענת על אוכלוסיה מקומית, יש להציג גרילה בעלת אופי דומה, ומול מלחמה זעירה יש לנהל מלחמה קטנה, משוחררת "מחישוקי מבנה צבאי מסודר ומקובל". המסמך המפורט הוגש לאלוף הפיקוד וסופו שהגיע למטכ"ל. רא"ל רפאל "רפול" איתן ז"ל, הגיב כשאמר לי "תעשו מה שאתם מבינים שצריך לעשות בלי לספר לי ובלי לסבך את צה"ל". כך אכן נעשה וספק רב אם משהו מכך נרשם בספר הזיכרונות "הרשמי".

רעיון נוסף, שהוגש לרמטכ"ל ע"י כותב מסמך זה, הציע הקמת "מפקדת גרילה", שתתמקד בפעולות נגד המחבלים ועוזריהם שקיננו בכפרי וישובי הגזרה המזרחית, בשיפולי הר-דב, ממערב לעיקול הליטאני ועד מעבר לואדי סאלוקי - עמוק בתוך איזור יוניפי"ל, בואכה מרחב צור שבגזרה המערבית.

הרעיון "טורפד" ע"י קצינים מקצועיים, שבתגובות דומות לאלה של גנרלים בצבאות אחרים, שניצבו בפני בעיות התמודדות עם גרילה יעילה, התחלחלו לשמע הרעיון ובמקום ללחום "כגרילה מול גרילה" חיזקו את הגורם הצבאי המקובל, שקעו עד צוואר במוצבים ובסיסי-אש, ואגב אורחא יצרו כוח עזר "לבנוני", שבהמשך הדרך ואחרי מלחמת של"ג 1982, היה לגולם שגם לו רצה ,לא יכול היה לקום על יוצרו.

לפני שירותי בפיקוד הצפון, במהלך מלחמת האזרחים הלבנונית ואחריה, התמקדתי בלימוד הגרילה כפתרון צבאי מוגבל אך הכרחי, במצב כמו זה שבמשך השנים נוצר בדרום-לבנון. הנושא מעסיק אותי מזה זמן רב, מאז שרותי ביחידת סיור קטנה "ופרטיזנית" שלחמה בפדאיון של פעם.

בהמשך ראיתי איך נלחמים הכורדים בתורכיה, איראן ועיראק, עמדתי מקרוב על פעולות המחתרות ברודזיה ודרא"פ, ומאוחר יותר גם באנגולה ומוזמביק. עוד ראיינתי במסגרת האקדמית מפקדים ולוחמים רוסים ואפגאנים, יוצאי קולומביה, מורדים (מיל.) מאמריקה הלטינית ואחרים.

ככל שהעמקתי ידע ושיתפתי פעולה עם חוקרים, דוגמת ד"ר ג'פרי שאו, מומחה למלחמת וייטנאם, אל פנטר, המומחה למלחמות אפריקאיות ואחרים, למדתי עד כמה קל לחטוא "במחלת הניצחון" שאפפה את צה"ל בקיץ 2006. שהתעקש לנסות ולהחזיר שבויים באמצעות מלחמת-אוויר - תפיסה שהוכחה כטעות בקנה מידה הוליוודי (בעניין זה בולט מאמר של האלוף (מיל.) איתן בן- אליהו, שפורסם מייד עם פרוץ המלחמה ובו פירוש מוטעה לחלוטין של "ניצחון נאט"ו בבלקן").

הלכה למעשה, במלחמת לבנון השנייה, מלחמה שחיל האוויר אמור היה להכריעה, הציג צה"ל חוסר דמיון והעזה, שבין השאר הקריבו ללא מעוף, בהססנות עד כדי עיוורון, צוותי טנקים, על ציודם היקר. כך אפוא קורה, שצה"ל מנסה להתפכח מהתרדמת הענוגה של "מחלת הניצחון", שהיא לעניות דעתי מגורמי "הכשל" שהחל ב-12 ביולי 2006 ונמשך לכל אורך ימי המלחמה. זהו היסוד לחיבור.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.sikurmemukad.com/bigphotos/lebanonbombing.jpg]
הפצצה אווירית בלבנון - מסימני המחלה. צילום: אינדימדיה
מבוא

זמן קצר לאחר "החודש של נסראללה", בעוד קבוצות מחאה ולחץ נובטות בציבור הישראלי ומכל עבר נשמעות דרישות לחקירת מה שעל פניו הצטייר ככשל, נראה שהרעש גדול מהמציאות ששררה בצפון - לאנשי מילואים מיחידות שונות יש טענות שחלקן מבזות את הטוענים, כולל שטויות כמו "ציידו אותנו ב M-16 ארוך ולא בקצר", אך חלקן, בעיקר כאלו שלא הושמעו באמצעי התקשורת ולא היו תולדה של פאניקה, ראויות וחשובות שתילקחנה ברצינות הראויה.

אינני מעוניין לעסוק בסקירה שלי ב"בכיינות" שכבודה יישאר בתחום המתלוננים . הסקירה תעסוק ברעיונות הבסיסיים - הצורך לתכנון תפיסת גרילה בכלל ועיצוב חיל הרגלים בפרט, תוך התמקדות בנושאי מלחמה בגרילה ובטרור אורבאני, או "בשמורות טבע" - כל אלה המרכיבים את "ההאביטאט" של החיזבאללה ועוזריו.

כאמור - אין מטרת המסמך להרעיף שבחים על אנשי המילואים, הקבע או הצבא הסדיר וגם לא להצביע על ה"אשמים" במסגרת הצבא ושאר גורמי "מערכת הביטחון". מלאכה חשובה זו תישאר נחלת ועדה שתחקור המלחמה . הניתוח יתמקד בהיבט ההיסטורי והטקטי, הצריך להעסיק את הצבא, כדי שיהיה מוכן למבחנים נוספים מאותו סוג של הקיץ האחרון, כל זאת מבלי להחליש תפיסות אסטרטגיות כלל מרחביות, שחלקן קשור לחשיבות שמירת מערך ההרתעה כאבן פינה בביטחון-הלאומי.

הנחת יסוד של המחבר היא, שלפי שעה, חייב צה"ל לשמור על חטיבות השריון שלו והמסגרות שמעליהן . יחידות אלה עשויות להידרש להתמודד עם צבאות סדירים, לנהל מלחמת שריון בשריון עם הרבה תנועה ואש ובסיוע חיל-האוויר. ביטול אפשרות מלחמה מסוג זה, כסיכון ברמה גבוהה, עשוי לעלות מחיר יקר פי מאה מונים מהנזק שגרמו הרקטות של החיזבאללה.

כל זאת, מבלי להביא בחשבון את הפגיעה הקשה במוראל הלאומי וההפתעה שבאה עם ההכרה הלא חדשה, שבעידן הטילים והרקטות, אין מקום בטוח.

על ההפתעה הרקטית

מאז שנות השישים "מתעמתת" ישראל עם רקטות ממשפחת הקטיושה, שהפכו לנשק הארטילרי העיקרי של המחבלים - רקטות פגעו באזור ירושלים, פתח-תקווה, לוד, עמק בית-שאן, עמק- הירדן, מרחבי הגליל, בדרום ובנגב ואפילו באזור אילת. לפעמים התנהלו בצפון "ימי קרב" בהם נורתה לשטח ישראל אש רקטית למכביר ולצידה ירי תותחים ומרגמות. קריית-שמונה למשל, התנסתה בכאלה הרבה לפני ששייח' חסן נאסרללה היה לגיבור התורן של האומה הערבית.

יישובי הלבנונים במובלעות א.ד.ל מצאו עצמם לא אחת תחת הפגזות רצופות מכל הסוגים, כולל אש רקטית. כל זה, כאשר בפרק הזמן שבין 1977-1980 חוו אנשי מפקדת א.ד.ל של צה"ל היקף האש ונזקיה, שלא להזכיר עדי ראיה, אזרחים וחיילים שצפו במתרחש מיישובי קו העימות.

על שימוש טקטי או אסטרטגי ברקטות, אפשר היה ללמוד עוד במהלך מלחמת יום-כיפור 1973, עת שוגרו טילי "סקאד" מצריים וסורים, שפגעו במטרות באזורי הלחימה, או במטרות איכות בעומק ישראל וסיני, דוגמת בסיסי חיל האוויר, מתקני רדאר וכו'. את שנות ה-80 ניתן היה להעביר בהפקת לקחים ממה שהתרחש במלחמה הרוסית באפגניסטן, ממלחמת עיראק-איראן ומראשית שנות ה-90, גם מהנעשה במרכז אסיה וצפון-הקווקז.

כאן כדאי להזכיר שימוש שעשו המחבלים לסוגיהם וזניהם ב"בזוקות מאולתרות עם תיזמון ירי באמצעות מנגנוני השהייה פרימטיווים". בזוקות אלה, באו בעיקר ממשפחת RPG, אך גם היו אחרות מדגמים מערביים. השימוש בבזוקות המאולתרות, (בדרך כלל שוגרו מזביל או מארז), בא כמטרד שהופעל נגד ישובים או מוצבים, אפשר ירי שלעיתים רחוקות פגע בנפש או רכוש, אך "הוכיח נוכחות", בלי שהמחבלים ייקחו על עצמם סיכון ירי ישיר מהכתף ותגובה מיידית של צה"ל.

רקטות כאלה שוגרו לפעמים בהשהיה של 24 שעות ויותר, כדי לאפשר למציבי הזבילים המאולתרים לחזור לבסיסיהם. השיטה נוצלה באמצע שנות השבעים נגד המובלעות בדרום-לבנון, ולפעמים לירי על ישראל. פיגוע בולט מסוג זה אירע במאי 1970 - ירי בזוקות 85 מ"מ מאולתרות שפגעו באוטובוס שהסיע תלמידים ממושב אביבים. בפיגוע נהרגו 9 ילדים ומבוגרים ואחרים נפצעו.

בהקשר נוסף ל"ניסיון הישראלי" עם רקטות וטילים בכלל, אין לשכוח התקפות טילים מונחים שבשנת1991 פגעו בלב גוש דן ואזורים אחרים. אלה היו "סקאדים" ששיגר הצבא העיראקי, מערכות לא חדישות ולא מתוחכמות במיוחד, שהצליחו לחדור בעד מסך הנ"מ של צה"ל, שלצורך השעה תוגבר בסוללות יירוט זרות (פטריוט). עוד יש לזכור שהתקפות "הסקאדים" איימו על מרכזי שליטה ומאגרי עוצמה, החל בקריה של תל-אביב "והבור" המפורסם במטכ"ל וכלה בכור הגרעיני בדימונה.

נשק רקטי המיועד לפגוע במטרות ימיות, המשוגר מהים היבשה והאוויר, אינו גורם חדש שהביא החיזבאללה, כאשר ביולי 2006 שיגר מהחוף הלבנוני שלושה טילי שיוט מתוצרת סינית (אחד פגע בסטי"ל, אחד טיבע אוניה מצרית ואחר טיבע אוניה שהניפה דגל קמבודי). בעניין זה יש לראות למשל פרשת הטבעת משחתת חיל-הים "אילת" שהותקפה מול חופי סיני (יולי 1967) שנפגעה מירי טילי "סטיקס" ששוגרו מפורט-סעיד.

עוד ראוי לזכור ניסיון חיל-האוויר המצרי לפגוע בתל-אביב באמצעות טיל אויר- קרקע/אויר- ים מסוג "קלט" שעם פתיחת מלחמת יום-כיפור 1973 שוגר מהאוויר ומעל לים התיכון. הטיל יורט ע"י מטוס חיל-האוויר, אך אחרים מאותו דגם, שוגרו בהצלחה לעבר מתקני רדאר של ישראל בסיני, כאשר המפציצים המצרים מהם שוגרו, חגו מעל שטח מצרים.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.sikurmemukad.com/bigphotos/tzur.jpg]
פשיטת השייטת בצור - יש לחזור לערכים הישנים. צילום: דובר צה"ל
על הפתעת הנ"ט

מזה שנים מתמודד צה"ל, ככל צבא לוחם, עם נשק נ"ט, הכולל סוגי מיקושים ומטעני- גחון. טילי נ"ט מונחי תיל או הנחיית קשר-עין ורקטות "אישיות", אלה הפתיעו במלחמת 1973, אך לא הכריעו את שדה הקרב. נשק נ"ט רקטי לא מונחה, למשל רקטות RPG, הן תופעה המוכרת היטב מאז שנות השישים, עם "שיאים" שונים, למשל מלחמת לבנון 1982 ושמונה השנים שבאו אחר כך. אפשר "שהמופתעים" אינם בקיאים בהיסטוריה הצבאית של ישראל ועל כן הגיבו בפליאה שלא במקומה, מקצתם עד זעזוע.

נגע העדר חינוך לאומי- היסטורי באוכלוסיה הרחבה, כולל טיפול שגוי במורשת קרב והעדר תיאור "בעיות טקטיות" שבמשך השנים נקרו על דרכו של צה"ל, הגיעו לשיא בעימות האחרון. הם הפתיעו במקום שלא היה צריך לעורר השתוממות, הוכח כנעדר הכרה מודיעינית טקטית על האויב ותורת הלחימה שלו, והוכיח שאפילו איסוף מודיעין באמצעות תצפית עין, לא נעשה באופן מספק.

לעומת "ההפתעה" כביכול, אפשר להציג שנים של מעקב אחר התפתחות הצבא האירני והמשמרות המהפכנים, גופים שהציגו בתרגילים טקטיקה שככל הנראה נלמדה ע"י החיזבאללה. למשל חלקו של האופנוע או הטרקטורון כציוד גרילה, כלי רכב יעיל בשימוש ציידי-טנקים.

בשנת 1979 כאורח הצבא הדרום אפריקאי בנאמיביה ולאורך הגבול עם רודזיה (זימבבווה) ראיתי צוותי אופנוענים של הצבא הדרום-אפריקאי, שעברו במקומות שם לא נעו רכבי 4X4 . תאור ממצה "של עדות עין" ניתן באופן אישי לרמטכ"ל דאז, שידע על האופנועים ודיבר על ניסויים בצה"ל.

בשנת 1981, שוב בדרום-אפריקה ואנגולה, ראיתי חיילים דרום-אפריקנים רכובי אופנועי שטח וכן אנשי מחתרת UNITA, שעשו שימוש באופנוע לנייד מפעילי בזוקות מסוגים שונים. חשוב לציין שזמן לא רב לפני בזיון מארב ה- 12 ביולי 2006 ופרוץ "מלחמת לבנון השנייה", עשה החיזבאללה ניסיון תקיפת מוצב ליד כפר ע'גר, כשהתוקפים השתמשו ברכב "המפתיע" שכנראה לא הפתיע דיו...

על הפתעת הלוחם הערבי

אחת התופעות היותר מסוכנות שהסתברו במלחמת לבנון השנייה הייתה התפכחות אווילית מתחושת עליונות, תפיסה טיפוסית של "סמוך", זלזול ביריב מצד מפקדים בכירים ואחר כך הפיכתו לגדול מהחיים. מייד עם התחלת הפעילות הצבאית הצטייר איש החיזבאללה בתקשורת הישראלית והבין לאומית כ"סופרמן", שלידו "התגמדו" לוחמים ערבים מזנים אחרים. קבוצה קטנה יחסית של מבצעי פיגועים וחטיפות בחיזבאללה, כח עילית שספג תורה טקטית נכונה, היה בעיני רוב הציבור הישראלי, לקלסתרון הארגון השיעי כולו.

סיפורי אמת או גוזמאות, אגדות אורבאניות "והסברי" סיבות לכישלונות קטנים ברמה המקומית, בד"כ במסגרת גדוד, פלוגה ומחלקה, יוחסו ללוחם הערבי-שיעי לבנוני, שכאילו צמח יש מאין. לכך נלוו צילומי תעודה שהחיזבאללה ורשתות טלוויזיה אוהדות טרחו להפיץ, עם "פוזות" של מצעדים שלא היו מביישים חיילי וורמאכט צועדים בסך. אמצעי התקשורת של ישראל הביאו שוב ושוב את מצעדי החיזבאללה עד שניתן לשקול אפילו חידוש מצעדי צה"ל, כתומך בעמוד השדרה הלאומי.

ניתוח שגוי של כישלונות ברמת שגרת בט"ש מקומי בצה"ל, כמו ביזיונות מבצעי החטיפה בהר-דב או מול מרווחין, לא הסתיימו בהפקת לקחים "למען יראו וייראו" בצה"ל, כשעם כל טיוח העובדות בישראל, התנפח חזה החיזבאללה מעבר לכל פרופורציה. הלוחם השיעי של 2006 תפס מקומו בשורה אחת עם "אגדות אורבאניות" משנות השישים והלאה, כל עשור וגיבורי האויב התורניים שלו. כך היה עם אוכלי הנחשים החיים של מפגני הפת"ח, הצגות "גורי הפת"ח" שקיפצו דרך צמיגים בוערים, או אנשי ארגון "הצעיקה" שאומנו בסגנון דומה לכוחות המיוחדים של סוריה.

שנתוני גיוס שלמים של צה"ל ,נחשפו לתעמולה שלא נלמדה כראוי ובסופו של יום פעלה כגרימת נזק עצמי. כאשר צה"ל התבזה בפרשת החטיפה של ה-12 ביולי 2006 ואח"כ נחשף לטעויות פיקוד עם "תדהמת טיל נ.ט שבאמת עוצר טנק מרכבה!" , גדלה ההפתעה. מי שבעבר לחם נגד חיילים ערבים או מחבלים, ידע לא לזלזל בהם אך גם לא להאדירם למין מפלצת כל יכולה, מעין "חיזבגודזילה", שלידה מחוויר הסמוראי של יפן.

צה"ל, שמאז כשלון פשיטת הקומנדו הימי, שאירע לפני כעשר שנים באזור צידון, הפסיק לפשוט על מטרות מחבלים, פיתח אחרי כל הקזת דם סוג מסוכן של "אימת אמהות" ששיתק לא רק שרירים, אלא גם תאי מוח. הדבר דומה לפרשת הסתבכות ארה"ב בסומליה, כאשר בשנת 1993 אירעה במוגדישו תקרית "בלאק-הוק דאון" ששמה קץ למאמצי צבא ארה"ב שם.

כל אלה ועוד יצרו את אגדת הלוחם השיעי הבלתי מנוצח, כאילו שמאז ראשית המאבק להקמת המדינה לא ידע צה"ל רגעים קשים מאלה וגם מפלות. בתי העלמין הצבאיים הם עדות עגומה לכך שלוחם ערבי, שומו שמיים, יכול להיות מסוכן שיורה וגם פוגע... הוליווד כמושג גדול מהחיים ניצחה את השכל הישר. הפחדה עצמית סירסה את צה"ל, כשלא אחת אוחזת התקשורת באיזמל המנתחים ומתענגת על היעדר צנזורה צבאית בסגנונה הישן, או מערכת מסודרת של יחסי המטכ"ל עם מה שנקרא "ועדת העורכים".

אחרית דבר

אין ספק שהמשבר החינוכי בישראל, הקשור לנושא הצבא והביטחון הלאומי, חורג מתחום צה"ל, שכן הוא עניין שחולשתו בתודעה החברתית ישראלית בכלל, למשל במה שקשור "לחיסון-מוראלי" של דורות ישראלים חדשים "שלא ידעו את יוסף". אלה הם ילידי שנתונים שהיו צעירים מכדי השתתפות לחימה בשנת 1973 ואפילו 1982 ומלבדם הרבה עולים חדשים שהצטרפו למחנה הישראלי בתקופות שקט יחסי. מגרעת התדרדרות רמת החינוך מההיבט המוראלי תודעתי, אינה רק של בתי הספר, והיא נתנה אותותיה במיוחד "בחודש של נאסראללה".

בכמה הזדמנויות נשאלתי ע"י כאלה שאינם מצויים טוב בתולדות צה"ל "מה עם הגדנ"ע?" ובאמת חשוב לבדוק איך ומתי התמוססה התכנית, שבמשך שנים תרמה להכנת דורות מתגייסים לקראת שרותם הצבאי. "גיבושים פרטיים" המוצעים כיום לשוחרי "יחידות מובחרות" וכו', אינם פיתרון ברמה לאומית-ממלכתית, כשהזלזול בנושא חישול הנוער מחלחל בחברה כנגע רע.

העורף הוא חזית גם בכל הקשור לל"פ ותעמולה.הויכוח הניצחי בין הצורך לדעת מול הצורך לחסן היה וישאר תמיד בלתי פתור.

כשאדם נפגע בקרב או כל פציעה אחרת הגוף "משקר" למוח ע"מ שהגוף ימשיך לשרוד עד חלוף הסכנה,מכת אדרנלין ואנדורפינים שוללים כל תחושת כאב ומוגבלות,כך הגוף ממשיך לתפקד תחת תנאים קשים ומסוכנים.

מדובר בתהליך טבעי וחיוני לגוף בעיתות משבר,בעיקרון הבעיה בין לשעוט קדימה או ליפול ארצה בד"כ נעוצה במצב תודעתי.

סיקור וביקורת בזמן אמת אמיתיים ככל שיהיו ,תחת אש יוצרים דמורליזציה ורפיון נחישות, ככל שאתה יותר חשוף לאמת המרה ומבין שאתה עלול להפגע אתה תעיז פחות.

החיזבאללה רואה את ניצחונו לא בהישגים שלו אלה בדיווחי ההלקאה העצמית שלנו או כמו שנסראללה אמר "לא אני אומר שניצחתי הציונים אומרים".

מצ"ב קישור לפורום של חיזבאללה להודעה שמציגה את ה"ניצחון של חיזבאללה" דרך צילומי שטח מהאתרים של מעריב וידיעות אחרונות.

אנא,אל תתחילו להגיב שם או לעורר פרובוקציות.


http://www.lebsouth.com/montada/showthread.php?t=8029

אכן, בעימות מוגבל, ובפרט בין ארגון למדינה, לכושר העמידה יש חשיבות עליונה, ביחס לכוח ההשמדה.
מוראל אינו נבנה בשידורי תעמולה או בפעולות חינוך, אלא על סמך פעולות אמיתיות.
ע"מ להבטיח את עמידת ישראל בעימות מוגבל מתמשך בחזיתות השונות יש לשאוף:
א. לשלוח לקרב יחידות עם משימה ברורה שביכולתן להשיג (מבחינת אימון, ציוד ומודיעין).
ב. להפקיד את ניהול המלחמה בידי מפקדים הראויים לכך (סוגיה מורכבת, שכן קשה לאתר ולהכשיר קצין קרבי מעולה, ותכונותיו שונות ממפקד אותה יחידה בעת שלום, כפי שמצויין במאמר. פיתרון אפשרי- רשת של יועצים ומפקחים לא-רשמיים ביחידות שנלחמות בפועל).
ג. להקים גוף לאומי שיבין איך באמת פועל האויב, מה מטרותיו ומה יכריע אותו (שילוב של "המכון לחקר תורת המערכה" והמועצה לביטחון לאומי).
ד. התקשורת הישראלית- לא באמת בעיה. שטחית וחסרת זיכרון, אך מי שמתעניין יודע לאסוף ממנה מידע (והכל מפורסם) בלי קשר לדגשים שהיא בוחרת.
ה. התגלתה במלחמה בעיה לאומית עמוקה של חוסר סולידריות. תושבי הצפון המבוססים התפנו דרומה/ נשארו בממ"ד, העניים שנשארו חודש במקלטים לא עוררו לחץ ציבורי; בהיעדר לחץ, הממשלה לא מיהרה לתת להם פיתרון או לתקוף קרקעית ולהסיר את איום הרקטות קצרות הטווח. היו תוכניות מגירה, אך הממשלה לא ראתה טעם להפעילן. ציבורית, חיי חיילים יקרים יותר מחיי אזרחים בפריפריה. זו בעיה רצינית, מי שהיא מפריעה לו מוזמן לעלות צפונה/ דרומה בחג ולהביע הזדהות..