חברי הפורום שלום וחג שמח.

מאז סיום מלחמת לבנון השנייה מועלות משוואות בין יום כיפר דאז לימים אלה...משווים בין המחאה דאז למחאה בימים אלה...משווים בין המחדל דאז לפשלות ימים אלה...השאלה המתבקשת האם הדברים דומים ושווים? תמיהני...?

אני מעלה כאן קובץ מ"מראה סדוקה" אשר אמור להחיות במעט אצל מי מאיתנו בוגרי יום כיפור את הימים דאז...מעניין יהייה לקרוא את תגובות הדור שלי והדורורות הצעירים יותר לנאמר ולמשתקף מהמאמר- פרק- הקצר המצורף...

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

https://2006-uploaded.fresh.co.il/2...08/83667298.doc עופר, תודה, כניראה שלא סיימתי נכון את פעולת העלאת הקובץ...אני תקווה שעתה הוא עלה...

יום טוב וחג שמח. מיכאל.

מיכאל שלום

כמעט שלא ניתן להשוות בין שתי המלחמות בדיוק כפי שלא ניתן להשוות בין 2 ארועים אחרים ברמה לאומית
המשותף: שתיהן מלחמות
ואם תרצה השוואה טכנית
יום כיפור - 18 יום, לבנון - 33 יום
כיפור - הפתעה, לבנון - יוזמה שלנו
כיפור - טוטלית בשתי חזיתות, לבנון - חזית הצפון בלבד
כיפור - רק צבא, לבנון - הרבה עורף
אני חושב שעיקר ההבדלים הם בהתנהלות ובתוצאות
כיפור - הצבא למד בתוך ימים להתמודד עם ההפתעות, לבנון - דשדוש במקום ואי יכולת להתגבר על מוקדי ההפתעה
לא ניתן להשוות בעוצמות, הן של הכוחות הלוחמים והן בהפעלת הנשק,
אני זוכר היטב שבמלמת לבנון הראשונה חרה לי שקוראים לה מלחמה, מול יום כיפור, היה נראה לי שהמילה "מלחמה" שמורה רק לארועים בהיקף כזה, אבל בנתיים עברו שנים...

אני חושב שעיקר השוני שייך לתחושה בציבור. אחרי כיפור, על אף האבדות הקשות, על אף ההפתעה, על אף המחדלים בתחילתה הציבור כולו היה בתחושה ברורה של נצחון, של שינוי, של הבנה בצד השני שבכוח הזרוע לא יצליחו להוציא אותנו מכאן.
לאחר סיום המלחמה הנוכחית, התחושה לדעתי בציבור היא של כשלון ("נצחון בנקודות" הדבר הזה שאיש לא מבין) ובעיקר שהצד השני לא הרים ידיים. זה נושא מורכב

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

תיראו את ארה"ב עכשיו בעיראק. לפני 4 שנים הם פשוט מחצו את הצבא העיראקי בתוך ימים עם אבדות קטנות יחסית, והיום אין יום לא מסתכם אצלם בלפחות 30 הרוגים מחמושים עם קלצ'ים וRPG.

Your signature did not follow Fresh's signatures policy, therefore it was automatically erased. Please see the E-Mail which has been sent to you, to learn how to fix this.

השאלה היתה "השוואה" - בהשוואה יש דברים דומים ויש דברים שונים
אני בהחלט מסכים שמלחמה בין צבאות שונה ממלחמה בין מדינה לארגון טרור, אף שלאחר מראית העין הראשונית השונה, אי אפשר להתעלם מכך שחיזבאללה בכמה מן הסממנים ההתנהגותיים אינו ארגון טרור אלא צבא. הוא תפש שטח, היו לו ביצורים, הנשק שלו היה נשק נגד צבאות ולא נשק קלאסי של טרור ועוד. אותי בעיקר מעניינות התוצאות. מה עלינו לעשות כדי שהתוצאה של עימות כזה בין עם מול צבא ובין עם מול ארגון תהיה לטובתנו.

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

ולהספיק לעשות פה דמורליזציה!

אין פה בכלל שום בסיס להשוואה, ואם אתה שואל אותי זה רק פוגע באנשים מסויימים. אני יכול לאמר לך שאח שלי שראה השוואות למינהם, ואת כל דיברי החכמים טף כמעט קריזה לא נורמלית+התקף לב. הוא חזר מהמלחמה, ואני רוצה לאמר לכם להפסיק לכתוב פה קשקשות ושטויות.

תפסיקו עם זה למען השם!

Your signature did not follow Fresh's signatures policy, therefore it was automatically erased. Please see the E-Mail which has been sent to you, to learn how to fix this.

אפילו שלא פתחתי את האשכול ואיני מבין מה פוגע בו אני מוכן לכבד כל אדם שמרגיש שאשכול מסויים פוגע בו, אבל למה הבקשה הפשוטה הזו צריכה לבוא בצורה כל כך לא מכובדת ?

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

סרג'יו מספיק! זה דיון לגיטימי לחלוטין!

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

לבנון היתה מלחמה של ברירה.
יום כיפור היינו עם הגב לקיר.
לא מציע לאף אחד לעמוד מולנו כשאנו עם הגב לקיר.
המלחמה הבאה תהיה עם הגב לקיר ותוצאותיה יהיו תבוסת הכוחות שיעמדו מולנו כי הם יבואו אלינו לשטחנו [גם באמצעות טילים].
שוב אני תמיד פסימי - אבל המלחמה הבאה תהיה הפתעה גדטלה ללוחמים שמולנו ויש להם הרבה מאוד מה להפסיד.
לנו כבר אין.

אני לא כל כך מבין מהיכן יש לבחור בגילך (ולצערי אני מוכרח לומר שלגיל יש כאן משמעות...) את החוצפה לנזוף במילים גסות בשני פותחי האשכול, שניהם לוחמים בוגרי מלחמת יום הכיפורים, שעשו משהו בצבא וראו מלחמה אמיתית.

נשאלה פה שאלה לגיטימית ע"י מיכאל, אתה לא רוצה להשתתף - לא צריך. מה ההתנפלות הזו ? מי עושה פה דמורליזציה ? קשקשן !


ולעניין ההשוואה. אני מסכים עם כל האומרים שאין מקום להשוואה בין שני המלחמות, מכל הסיבות שצויינו לעיל, ועוד כמה, אולם יש בהחלט מקום להשוואה מבחינת דעת הקהל ואני חושב שלזה כיוון מיכאל בשאלתו.

יש בהחלט מקום להשוואה באכזבה מהמנהיגות הפוליטית, למרות שלדור לוחמי יום הכיפורים האכזבה היתה גדולה הרבה יותר כיוון שזו היתה אכזבה ראשונה, הדור של היום מפוכח הרבה יותר ולדעתי זו הסיבה שאנחנו לא רואים עצרות המונים בכיכרות - הדעה הרווחת בחוגים שאיתם אני בה במגע היא ש"אין מה לעשות, ואין מישהו טוב יותר". לעומת זאת התחושה הכללית אחרי יום הכיפורים היתה אכזבה איומה עם התחושה שצריך ואפשר לשנות , וזה לדעתי ההבדל העיקרי.

לגבי העורף, בזמן יום הכיפורים העורף לא ידע כלום, שמענו חדשות "קול ישראל" ו"קול הרעם מקהיר", וחיכינו לגלויות. המלחמה היתה בסיני ורמה"ג הרחוקות, לא היו טילים והירידה למקלטים היתה מפחידה אולם ללא ידיעה ממשית מה יהיה. היום אנחנו יודעים הכל מייד, עוד לא נגמר המבצע וכבר יודעים בדיוק מה היה, אנחנו סופגים ירי וטילים על העורף לסירוגין מאז 1991, ולמרות זאת אין תחושה של מלחמה על הבית, אף אחד לא יגיע מלבנון לת"א, בשנת 1973 היה פחד אמיתי שהסורים והמצרים יגיעו (רציונלי או לא, היתה תחושה כזו).

לסיכום, אם תבקש ממני להשוות, זו ההשוואה שלי, אכזבה מהמנהיגות הפוליטית בשני האירועים, חיבוק לראשי צה"ל ב- 73 לעומת אכזבה מראשי צה"ל במלחמה הזו, תחושה שאפשר לשנות בשנת 73 לעומת תחושת "אין מה לעשות" עכשיו.

! This is Sparta

צנחן 1, בוקר טוב...

תגובתך הינה מלים בסלע...אכן תיארת במלים פשוטות ובהירות את המסר שרציתי להעביר דרך השוואת שתי המלחמות השונות כלכך זאת מזאת...המסר האומר שתחושותנו העמוקה אז היתה אכזבה עמוקה משבר האידיאלים שחונכנו עליהם:חשןפים בצריח, אחרי, אמונה עיוורת במנהיגות,חיילים ערבים הנמלטים יחפים משדה הקרב ועוד...את כל האמונות שלנו צררו מנהיגנו ומפקדינו בצרור נקוב והטיחו בנו בפרצוף בהפתעה עצומה בלא שנהייה מוכנים לכך...

יחד עם זאת האמנו אחרי המלחמה שנוכל לשנות הכל ולביא על עצמנו עתיד טוב יותר ואוטופי יותר...עובדה שנדמה לי שפסה מן העולם היום, פסה מן העולם והשאירה את הדור הזה חסר תקווה לשינוי של ממש...

יום טוב. מיכאל...

נקודה השוואתית נוספת שרצה לי בראש -
האם אנשי המילואים התלוננו אחרי המלחמה על שנשלחו לקרב עם ציוד לא מתאים להתמודדות עם רמות האיום (ע"ע התמונות של השרמנים ברמה"ג) ? האם היה משבר אמון ברמת המודיעין הטקטי (איך לא ידעו שיש להם טיל X) ?

אני דווקא לא שואל לגבי המחאה הציבורית, משום שברור שניתן למצוא קווי דמיון, אלא לגבי התחושות האישיות של הלוחמים.

אלעד, בוקר טוב.

אני עצמי הייתי צריך לאלתר תחמושת לטנק וכן "לגנוב" כלי נשק "רגילים", מעבר לפגזים- מקלעים, שרשורי כדורים וארגזי רימונים...חבר שלי, תותחן שנשלח לרמת הגולן סיפר לי שצוייד בקסדה מתקופת הבריטים(!),הקסדה הגדולה, העגולה והשטוחה...

הבנו שאין מודיעין, כבר כשהגענו לסיני ופגשנו רבי סרנים וסגני אלוף מדושנים באזור רפידים ואף בטסה ובבלוזה שלא ידעו לחד לנו דבר על תמונת המצב קילומטרים ספורים או עשרות קילומטרים ספורים מהם...

את נושא הסאגרים והשמלים הכרנו רק מתירגולות ההתגוננות וההתחמקות שביצענו מפניהם בסדיר...

יום טוב. מיכאל.

ובוקר טוב גם לך.

אני לא הייתי בלבנון בעימות האחרון (ואם המטכ"ל לא ממש סגור אם לקרוא למה שהיה "מלחמה" "עימות" או "מבצע" אז גם אני לא אתחייב) אלא בשטחים, אך התגובות ששמעתי וראיתי מעלות תחושות דומות לאלו שאתה מתאר.
ההבדל העיקרי שאני מזהה הוא שהיום החברה היא הרבה יותר מפוכחת (יש שיאמרו צינית) והאנשים לא רצו אל הקרב באמונה שהבית בוער ושיש לעשות הכל על מנת להציל אותו, ואם צריך אז גם בקבוקי מולוטוב (כמו בדגניה).
אפילו שביתי היה נתון תחת התקפות רקטות, ושחברים וקרובים נלחמו בלבנון, לא היתה בי תחושה של "הסורים על הגדרות".
אולי זה רק אני, אבל באמת שהרגשתי שיש תחושת פאניקה בהנהגה, והרבה פחות אצל הלוחמים.
המון כעס, תסכול וייאוש (לא תמיד מוצדקים) אבל לא פאניקה.

עוד נקודה שחשבתי עליה היא האמון בפיקוד הבכיר - איך היית מתאר את הרגשתך ואמונך במפקדי הגזרה/אוגדה שמעליך (כולל גורודיש/שרון/בר לב) ?
אם יש סמל (שלילי) למה שקרה בצה"ל בלבנון זה ההשתלחות במפקדי האוגדות שחטפו את רב האש הציבורית ובעיקר אצבעות מאשימות מדרג המח"טים.

אלעד,

ביום כיפור הדרגים שניהלו את המלחמה בפועל היו הלוחמים הפשוטים ודירגי הפיקוד הזוטרים, אני מאמין שכך היה הן ביזרה המצרית והן בגיזרה הסורית, למרות שאני יכול להעיד עדות אישית צרה למדי רק על הגיזרה המצרי...

בגיזרתי, כפי שציינתי באחד התבים שלי שפירסמתי בפורום הנוכחי, דאג מפקד האוגדה הגמד שהתבשם , עדיין כניראה, מדגל הדיו שהניף באום רשרש, להביא לנו את יפה ירקוני ערב הלחימה השנייה בחווה הסינית,,,הביא את יפה ירקוני לשיר שירי גבורה ועזוז לברווזים שהצעידם מעדנות למישורי הצייד המצריים, במקום להביא דוחות מודיעין עדכניי...

ואילו מפקד האוגדה השניי חבוש המצח הצומח בתל השומר דאג ליוקרתו האישית, על ידי עטיפתו בחבר ארוכי לשון שפרסמו את מעלליו בעט מושחזת כלשונם המושחזת והלקלקה שנשלחה מדי פעם לעכוזו הרחב...חבוש המצח דאג אז לרשום על שמו את חציית התעלה ראשון ולא לדאוג לעדכן גדוד ברווזי חי"ר- 890- שנשלח לאבדון וכן לא דאג לעדכן ברווזים משוריינים, שנשלחו אף הם לכר הצייד המצרי בעקבות הצנחנים...

ואלה היו אחדים מגיבורי המיתוסים שגדלנו עליהם...איני רוצה להביע את דעתי- המגובשת מאד והזה לדברים שאמרתי לעיל- לגבי הגנרלים הצפוניים שלנו, וזאת משום שכאמור אני לא יכול לתת על כך עדות חווייתית אישית...

יום טוב. צר לי באם שברתי מיתוסים. מיכאל.

שלום מיכאל,

במבט לאחור דברים נוטים להיראות עדינים יותר ממה שהיו באמת. מפליא (אולי בעצם לא מפליא כל כך) איך ההיסטוריה הכתובה ו"ידועה בציבור" שונה מאיך שזוכרים הלוחמים את המצב.
ומעניין מצד אחד שאותו חבוש מצח זכה לאהדה ציבורית כמעט חסרת תקדים, כמו שאני יודע שחוסר ההערכה לרבין אחרי ששת הימים בקרב חלק (ואני מסייג, מדובר על שיחות אישיות שלי עם בוגרי המלחמה בדרגי פיקוד זוטר ולא תחקיר או תצפית) מבוגריה היתה נמוכה (ההתמוטטות המפורסמת), ועדיין שנים אח"כ זכה האיש להערצה סוחפת.

האם ניתן להשליך על גנרלי הצפון בימינו אנו ? ייתכן. מה שברור הוא שהזיכרון הציבורי במדינתנו איננו ארוך טווח במיוחד, וכמו אוהב אמיל הטייס לומר (ולעיתים בצדק, אני להסכים) - החברה הישראלית טובה מאוד בסיסמאות וראשי פרקים ופחות במחקר מקיף והתעמקות בפרטים.
מכאן אני מבין איך אחרי שנים הכל נראה ורוד פתאום...

דרך אגב, את האמירה שניהול הלחימה התבצע ע"י הלוחמים ודרגי הפיקוד הזוטר שומעים גם בהקשר ללבנון. אין לי מספיק פרטים לחוות דיעה.

מיכאל, זה הגיל או הסניליות שגורמת לך לשכוח שמות של אנשים (הגברת הזקנה, שטום העין, הגמד, חבוש המצח ...) ?

לגבי ההנהגה הצבאית - אין ספק שבמלחמת יום כיפור היו בעיות בכל הרמות, אבל (וזה אבל גדול) מפקזי האוגדות ידעו לפקד על אוגדה בלחימה, והמטכ"ל התעשת אחרי ההלם הראשוני ותפקד היטב. הצבא התאמן אז כל הזמן ומג"ד ומ"פ ידעו מה משימתם בכל מיתאר. היום יש לנו מטכ"ל שברובו חסר נסיון ודואג לישבנו העדין, מפקדי אוגדות חסרי נסיון לחלוטין במלחמה (כשלמרבה הצער רובם מגיעים מ"הכוחות המיוחדים" כך שחסרה להם אותה תשתית ראשונית של חייל פשוט, ולכן גם חוסר ההבנה לצרכיו), והצבא ככלל לא מתאמן במתארים המדמים את אזור הלחימה העכשווי, ולא מתאמן אימוני מסגרות גדולים מגדוד, וגם זה בקושי.


אני חושב שאם נבדוק את השווה, נראה שבשני המקרים המוטיבציה של החיילים היתה דומה, בעימות האחרון החבר'ה חיפשו איך להגיע למלחמה, ההתייצבות ביחידות היתה של 110%, ואפילו היתה חזרה של אנשים מחו"ל כדי להילחם. נכון שלא הרגשנו "מלחמה על הבית" כמו ביום הכיפורים, אבל בהחלט היתה תחושה שזו מלחמה מוצדקת שנכפתה עלינו וחייבים לשים לעניין סוף. הבעיה - כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.

! This is Sparta

צנחן 1,

אצלי משום מה הזמן עושני יותר ציניקן...סיניליות? הלוואי ויכולתי לשכוח מאורעות מהעבר, לצערי זה לא קורה, כי המאורעות מוטמעים בי בטפילות בלתי נסבלת והפכו להיות חלק אינגרלי ממני...יחד עם זאת אני תקווה שהינך מזהה את סתום העין, חבוש המצח והגברת הזקנה- הם היו חלק מהווייתנו וחיינו בעת העתיקה ההיא של יום כיפור...

אגב, אנחנו התקבצנו למלחמה מכל קצוות תבל, התכנסנו לוועדות רפואיות פיקטיביות וניהלנו מירדף אחרי היחידות השונות, על מנת שלא להחמיץ את מלחמת ארבעת הימים החדשה שפתחו נגדנו המצרים והסורים היחפים והמסוממים...לזוועתנו גילינו שהמצרים והסורים היו לוחמים אמיצים ושהחיילים היחפים במלחמה היו דווקא צנחני 890....

נכון שאנו החפ"שים ודירגי הפיקוד הזוטר דבקנו במטרות שהצבנו לפנינו: מיגור האוייב, הצלת חברינו וחילוץ עצמי שלנו מהתופת שנקלענו אליה- אם זה בחווה , אם זה בסואץ, אם זה בעמק הבכא או אם זה בחרמון- וכל מה שרצינו זה להגיע הבית בשלום ולא ליפול בשבי במלחמה- עובדה שדחפה אותנו "לגנוב" רימוני יד בגוליס ולמלא בהם את כיסי הסרבל וכן את פתח תא המילוט של תא הנהג...

יום טוב ומלא מיתוסים הרואיים לא מנופצים לך. מיכאל.

ראשית שלום

מסכים למה שנכתב כאן, החיילים תמיד היו בסדר, בעלי מוטיבציה בשמים וגם רוח הקרבה. לדעתי גם המפקדים בדרג הזוטר בינוני עשו מלאכתם. נכון שביום כיפור המנהיגות הצבאית והמקצועית היו טובות יותר אבל אני מניח שחלק לא קטן מכך היה שצבא התאמן ואילו היום - נדה, גורניש כמעט כלום.
כבר כתבתי על כך שצהל של 73 (וגם אחרי) אחרי תקופת ההכשרה של כל חייל לוחם היה מתאמן חצי שנה בכל שנה. התרגולת היתה 3 חודשים קוו ו- 3 חודשים אימון במחזוריות. זה יצר צבא מאוד מאומן ומשופשף - התרגילים היו ארוכים (ימים). אני זוכר תרגיל חטיבתי אחד שכבשנו בו ממצרי המיתלה ועד אל עריש כ- 6 ימים של תנועה וכיבושים רציפה. אין דבר כזה היום - כי אין גם שטח, אבל בעקרון , האימונים היו התכלית.
לגבי המפקדים - קשה להשוות אבל אני מניח שמח"ט של יום כיפור היה מגד מיומן ומשופשף שעשה הרבה תרגילי גדוד וחטיבה ולפני כן היה מ"פ מאוד וותיק שהשתתף בעשרות תרגילי פלוגה/גדוד/חטיבה אז מן הסתם היה מחט טוב יותר.
לא ממש הוגן לעשות השוואות אבל לא יכולתי שלא לחשוב בעת מלחמת לבנון השנייה על יאנוש ברמת הגולן (מחט 7 ) וכל אמנון רשף בסיני (מחט 14) כפיגורות שאצלם הדברים היו נראים אחרת כמעט מכל הבחינות.
ותודה לכל מי שטרח באשכול הזה לאפשר התבטאות חופשית ומכובדת, זה חשוב לאשכול וזה עוד יותר חשוב לפורום.

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

מדבר. גם אבא שלי וסבא שלי היו במלחמת יום כיפור. זה לא משנה. הנקודה שאני מנסה לאמר פה זה שאתם עושים דמורליזציה לאנשים!

Your signature did not follow Fresh's signatures policy, therefore it was automatically erased. Please see the E-Mail which has been sent to you, to learn how to fix this.

יקירי, אני מספיק מבוגר כדי לומר לך שאתה קשקשן. לא עושים פה שום דמורליזציה, אף אחד לא מדבר כאן מראש כיכרות, ולא נושא נאומים בטלוויזיה, מדובר על פורום אינטרנטי של אנשים בעלי עניין משותף שמחליפים ביניהם דעות, ומי שלא מתאים לו יכול פשוט לא להיכנס לדיון או לא להגיב.

! This is Sparta

זו בהחלט בעיה של מי שעובר דה-מוראליזציה. זה גם אומר שיש חוסר ידיעה וחוסר הבנה לגבי מה שמתרחש בצבא.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

לענין- אני מלא הערצה ללוחמי יום כיפור על גבורתם ועמידתם. הם עמדו במלחמה קשה ממלחמת לבנון השניה.
עם זאת, התחושה הקשה שהמערכת הצבאית זחוחה, אטומה, בירוקרטית, פוגעת במאמץ המלחמתי ולא היתה ערוכה למלחמה משותפת ללוחמי שתי המלחמות.

1. פסיכולוגית: הדור של ימינו (אני) מתקשה בכלל להבין את מידת האמון שלוחמי 73 ' נתנו בהנהגה הצבאית והאזרחית. ההורים שלי לא מצליחים להסביר לי איך חודשיים אחרי המלחמה הם הצביעו מערך. בדיעבד, ברור שהאמון לא היה מוצדק במלואו (לדוגמא- הסיכסוכים בחזית הדרום מרמת מפקדי האוגדות ומעלה).
אני מניח שחלק מהדבקות במשימות נבעה מאמון זה.
כיום אי אפשר לצפות לאמון עיוור כזה (בין השאר, בגלל מלחמת יוה"כ). ביטויי חוסר הדבקות במשימות במלחמה האחרונה מראים שצה"ל מתקשה לפתח תרבות מודרנית, שתשלב יעילות עם ביקורת.

2. צבא העם: 73': 6 אוגדות ממדינה של 3 מיליון איש. 2006: 4 אוגדות (רק חלקן לחמו יותר משבוע) ממדינה של 6 מליון איש. ירידת שיעור ההשתתפות במלחמה ל- 1/3 יחסית ליום הכיפורים גרם לכך שחלק גדול מהמדינה (מי שלא גר בצפון ואין לו קרוב משפחה במילואים) ראה את המלחמה בטלויזיה ולא התרגש יותר מדי. זכור "לטוב"- צחי הנגבי, שאישר צווי 8 וטס לארה"ב ביקור משפחתי.

3. מטרות המלחמה ומידת השגתן: בשתי המלחמות ישראל ניסתה להכריע- לכפות בלחימה מצב משופר מבחינת ישראל.
ב- 73 ' , לאחר המשבר של ימי המלחמה הראשונים, המטרות היו קרקעיות- כיבוש שטחים והתקרבות לבירת האויב. נראה לי (מאופן ההתקדמות בגיזרה רחבה יחסית בגולן ובתעלה)שלהשמדת צבא האויב היה משקל פחות. מטרות אלו היו ברורות ואפשריות, צה"ל דבק במשימה והמשיך להתקדם, גם בזמן המגעים להפסקת האש. צה"ל השיג את היעדים שהוצבו לו תו"כ המלחמה, והצליח להגיע להפסקת אש בתנאים טובים מתנאי פתיחת הלחימה (בלי להיכנס לוויכוח האם המלחמה בכללה היתה ניצחון או הפסד). בדיעבד, הסכמי הפרדת הכוחות כללו וויתור על שטחים אלו וגם על שטחים שישראל החזיקה לפני המלחמה, כך שנראה שדווקא הפגיעה בצבא האויב היא שהרתיעה ממלחמה נוספת.

ב- 2006, המטרות היו פגיעה בחיזבאללה: הנהגתו, מערכי הרק"ק, וכוחותיו בשטח.
לפחות בצד הקרקעי, המטרות לא היו ברורות:
- לכיבוש שטח היה חשיבות לא ברורה: צה"ל כבש שטח קטן יחסית, אך התעקש על כיבוש בינת-ג'בייל, למשל.
- הכוחות בשטח לא היו מצוידים, מאומנים ובעלי מודיעין לפגיעה בכוחות החיזבאללה (למשל, כוחות גדודיים שנתקלים בכיתות/ מחלקות חיזבאללה ולא משמידים אותן).
נראה שהמטרות לא הושגו, והממשלה העדיפה לוותר על חלק מהיעדים ולהפסיק את הלחימה.

המענין בהשוואה בין 73 ל 2006 היא תחושת העורף. ב 73, העורף לא נפגע כלל ולמעשה כלל לא אויים (בניגוד לתחושות שהיו ב 67) ולמרות זאת תחושת המלחמה היתה כבד על כולם והיא גברה כשנודע בסיום המערכה על מספרי ההרוגים. ב 2006, חלק משמעותי מהאוכלוסיה (ה "עורף") אויים ואף נפגע בצורה חסרת תקדים ולמרות זאת, בין היתר עקב מספר המגויים הנמוך יחסית, רוב העורף לא חש את כובד המערכה.