התפרסם היום ב - YNET:

מדיניות הפתיחות התקשורתית של דוברת צה"ל הוכיחה עצמה בהתנתקות ובלבנון. היא המראה, לא הבעיה

מדיניות הפתיחות התקשורתית לא נולדה במלחמה האחרונה. היא הגיעה למיצוי מושלם בהתנתקות, שהייתה אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה העכשווית של ישראל. הצבא נדרש אז לממש החלטה שנויה במחלוקת של הממשלה. העם נחלק לכתום וכחול, ובתווך עמד הירוק של צה"ל. רבים הטילו ספק ביכולתו של הצבא לבצע את ההתנתקות. חששו מעריקה המונית, מעימותים אלימים, ממלחמת אחים. חששו שצה"ל יחדל מלהיות קונצנזוס. ודווקא לאור כל זאת החליטה דוברת צה"ל, שנכנסה לתפקידה אך זמן קצר לפני ההתנתקות, על מדיניות של פתיחת צה"ל לתקשורת.

עיקרה של המדיניות הזו: לשלב כתבים וצלמים בתוך היחידות הפועלות, כך שיתרשמו באופן בלתי אמצעי, ישיר, מן המציאות שבה פועל הצבא. זיקה כזו שבין עיתונאי ליחידה לוחמת תבטיח סיקור אמת של המציאות, סיקור אמיתי. לא הייתה זו תפיסה יחצנית אזרחית. תא"ל מירי רגב צמחה בצבא, והמדיניות שקבעה התבססה על מה שהכי נכון לתפיסתה לצבא ולעם. אך לא כל עמיתיה בצה"ל הבינו או אהבו זאת; היו כאלה שחששו כי נוכחות התקשורת תלבה יצרים, שהצלמים והכתבים שיסתובבו בין הרגליים רק יקשו על החיילים. היו גם כאלה שפחדו שמצלמה תלקט תמונות שלא תבאנה כבוד לצבא. ולמותר לציין שתקשורת צמודה זהו מטרד לוגיסטי, אחרון בסדר העדיפויות של הצבא.



אך המדיניות של דו"צ התאימה לתחושה הציבורית, שכל אחד מאיתנו מחזיק "מניה" בצבא. וב"אסיפת בעלי המניות" אנחנו רוצים את העובדות, את התמונות, את האמת. רגב אפשרה לכל עם ישראל לראות את התמונות כהוויתן. לעתים זה היה קשה, קורע לב אפילו, אך אנו וכל העולם ראינו כי אין לנו מה להסתיר, וחשוב מכל - אסור לנו להסתיר. סיקור עיתונאי בלתי אמצעי כזה איפשר לקיים דיון ציבורי על ה"למה" וה"איך", לא על העובדות. אלו, אסור שתהיינה בעלטה.

מדיניות הפתיחות התקשורתית שירתה קודם לכל את הצבא. היא שימרה את הזדהות העם איתו ומנעה משבר אמון. והמצלמות אגב, לא רק שלא גרמו לשפיכות דמים, ייתכן אפילו שמנעו אותה. ואיני רוצה לחשוב איך זה היה עובר מבלי שנראה מה קרה. אילו למשל הייתה דוברת צה"ל סוגרת את השטח לתקשורת, מה היה קורה אז? הצבא היה מספק תדריכים וחומר מצולם, אך זה היה נחשד כמגמתי ובלתי אמין. התקשורת הייתה תרה אחר תמונות פיראטיות ודיווחים וצילומים, שגורמים אינטרסנטים בשטח היו ששים לספק לה. אמינותם של החומרים הללו הייתה נמוכה ומגמתן ברורה, אך ברור היה שכל התקשורת הייתה ניזונה מהם. את זה בדיוק מנעה מדיניות הפתיחות התקשורתית. והיא אפשרה לנו לשפוט על פי מצפוננו והשקפתנו, תוך ידיעת העובדות.



במלחמה האחרונה בלבנון היו תקלות, התגלו כשלים, ימ"חים לא היו ערוכים כהלכה, אולי גם אופן ההפעלה של כוחות היה שגוי. יש ויכוח על היקף הכניסה הקרקעית ללבנון, מועדיו ואופן ביצועו. יש טענות ביחס לכלל קונספציית המילואים של צה"ל. אך מה לכל אלו ולמדיניות הפתיחות התקשורתית? הפתיחות התקשורתית היא המראה, היא אינה הבעיה. היא חושפת את הבעיות ומחייבת את בדיקתן והפקת לקחים מהן.

במלחמה הזאת ראינו את האמת, קיבלנו דיווחי אמת, העולם ראה את התמונות גם מהזווית שלנו באופן אמין. סי-אן-אן שידר

אמל"ח איראני בשירות חיזבאללה והתלווה לכוחות; רשת פוקס תיעדה ירי ממסגדים; כתבים צבאיים מעשרות מדינות שידרו את הצד שלנו - וכל זאת באופן מבוקר ככל האפשר, מבלי להראות גופות ומבלי לפגוע בביטחוננו. זאת פתיחות תקשורתית ראויה. זו לא הייתה הפקרות תקשורתית. זה ההבדל בין אור לחושך. ובמדיניות הזו, חטיבת דובר צה"ל הביאה לידי מימוש מירבי את תפקידה: לאפשר כיסוי עיתונאי של פעילות צה"ל, לסייע למימושו, לעתים גם ליזום אותו. וכל זאת תוך שמירה קפדנית על אמינות.

מדיניות דוברת צה"ל לפתיחות תקשורתית, שמאפשרת להיחשף לאמת, בלי מריחות, בלי סכרים שלא לצורך, ראויה. היא מבדילה אותנו מאויבנו, ואבוי לנו אילו היינו בוחרים בחושך.



הכותב הוא יועץ אסטרטגי, מנכ"ל חברת Mconsulting

בהסתייגות, כי אינני מכיר את כותב המאמר, אבל תוך הסתמכות על תגובות לכתבה, עולה דבר "מוזר":

משה שתיל הוא קצין במילואים בחטיבת דובר צה"ל ומשמש גם כיועץ אישי לדוברת.

משה שירת הן בהתנתקות והן בלחימה האחרונה בתפקיד מרכזי בחטיבה בגיבוש המדיניות התקשורתית.

לדעתי צירוף המילים "מירי רגב" יניב בערך אותה תגובה כמו הצירוף "גל הירש" ... ודי לחכימא.

! This is Sparta