כבר שבועיים שחזרתי מהמלחמה.
התיק מילואים שלי עוד לא פורק וסודר בארון, אפילו הנעליים הצבאיות המאובקות עוד לא נוקו ומחכות במרפסת. אני עצמאי וקשה לי לחזור לעסק שלי (מתן ייעוץ) שהיה במומנטום חיובי ביותר לפני המלחמה. לא ישן טוב בלילות, חסר סבלנות לאנשים הקרובים. לא, אני לא בהלם קרב, רק קשה מאד מאד.
מישהו מכיר את התופעה ?

אני לא יודע אם הפתרון שלי הוא אידיאלי, כי גם אצלי עברו איזה שבועיים עד שהכרחתי את עצמי להיכנס לשגרת עבודה וחזרתי לתת תפוקה נורמלית, אבל אני ממליץ על:

1. פירוק התיק.
2. צחצוח הנעליים והחזרתם למקום.
3. כתיבת סיפור המלחמה מהזוית שלך. לא צריך להראות לאף אחד, אבל שיהיה כתוב.

אני מניח שהיותך עצמאי לא עוזרת. אם היה לך בוס, הוא כבר היה מכניס אותך לשגרה. אנשים שהם בוסים של עצמם צריכים לקחת את עצמם בידיים, וזה לא פשוט מבחינה פיזיקלית.

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=208353

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=180825

לעולם אשא דגלך בגאווה

אתה לא לבד. אני חש באותן תחושות ואותן תופעות. מעבר לתחושת ההחמצה שאני מניח
ששותפים רבים לה, חסרה לי החברה והרגשת האחווה שבין הלוחמים.
באזרחות אין מנוס מהרגשת " אדם לאדם זאב ".

לצערי הצבא לא ממש בנוי להתמודד עם התופעה.
פנה למפקדים שלך שהם ינסו לאתר אל מי לפנות.
בנוסף המפקדים והחברים מהפלוגה היו שם ויכולים להבין על מה אתה מדבר. הם לא יצטרכו הסברים מה ההבדל בין קפלס"ט לקפל"ד ועד כמה זה חמור שיצאת לשטח בלי אמר"ל ורצועה לנשק. דבר איתם.
אולי, אם זה מסתדר לך, כדאי לך לקפוץ למאהל המחאה בגן הורדים יש שם מילואימניקים שהיו שם כמוך, חלקם מתמודד עם תופעות.

אגב, גם אני הייתי שם, גם אני עוד לא חזרתי לעבודה. גם אני לא ממש ישן בלילות. אבל אני עם PTSD עוד מלפני המלחמה הזאת. הפעם יצאתי מהבית בידיעה שאני לא חוזר אליו. אחרי שחזרתי אני דווקא מרגיש קצת מחוזק.
יש לי חברים לצוות ולפלוגה שלא רק שלא ישנים בלילה, אלא כשהם נרדמים הם גם חולמים על גופות שנופלות עליהם מלמעלה ואיך הם מטהרים בונקרים של חיזבאללה עם גלילון שלא יורה.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

לא ישן סדיר שנים
לא אוכל מסודר
לא מפסיק לנתח מה היה ומה היה יכול להיות
לא מצליח להיתרכז בעבודה
לא סובלני לסביבה
לא מפסיק לאשן סיגריות בשרשרת
לא מפסיק לצאת אל נהגים שצועקים וכשיוצאים מהרכב ורואים את המבט של רצח בעניים נסוגים(גם אחרי שאומרים לי ומה עם יש להם סכין)
לא
לא
לא
והישתחררתי לפני שנים(מהסדיר)
ולא בארץ שנים(חזרתי באמצע המילחמה,אבל היחידה לא גוייסה)
לא הולך לטיפול
מבין אותך מאוד וגם לא יכול לתת תשובות
לצערי נוספו למועדון הזה לא מעט אנשים חדשים(מ24 חיילים וותיקים מיחידה שהיה להם את כל הציוד של חבר קרוב שלחמה במלחמה הזאת 12 פונו באמצע הלחימה מחוסר תיפקוד,בלי שריטה בגוף אבל שריטה בראש ובנפש)
אתה ממש לא לבד

אם כמו שאתה מתאר , אתה מפיל את עצמך לבור ללא תחתית .
יותר גרועים מתקופת לבנון קיימים , יותר פגועים , שראו דברים ועשו דברים בשליחות הדגל חמורים פי 3 והם חיים היום , חיים עובדים, והכול תקין איתם
אתה מוציא דברים מפרופורציה , תטפל בעצמך , זאת העצה היחידה שאני מסוגל לתת

ציטוט:יותר גרועים מתקופת לבנון קיימים , יותר פגועים , שראו דברים ועשו דברים בשליחות הדגל חמורים פי 3 והם חיים היום , חיים עובדים, והכול תקין איתם

כשתבין שלא משנה מה אחרים היו ועשו,פגועים או לא,העניין הוא אינדיבדואלי,אני לא בתחרות מי הכי מסכן,מי יותר פגוע מי היה ביותר הלוויות,כי הם חיים את החיים שלהם ואני את שלי(וחוץ ממה שכתוב פה אף אחד לא צריך להיתמודד איתי),ואם טוב להם אני שמח בשבילם!אבל אני גם מבין את אלו שלא ומיזדהה עם מצוקתם!!!


ציטוט:אתה מוציא דברים מפרופורציה , תטפל בעצמך , זאת העצה היחידה שאני מסוגל לתת

מה אתה יודע על הפרופורציה שלי---שוב עניין אינדבידואלי לחלוטין?השרות שלי(לבנון"דלעת-ריחן\שטחים)?עם תגובה כזאת על תיעלב אם אני יגיד לך תשמור את העצה לאצמך!!!

לכולם היה חרא, חברים הלכו , הגוף מצולק ,וכן, גם נפשית ,
לא תמיד הבנו למה , וראינו חברים במצב בדיוק כמו שלך
בודדים בחרו לנהל ככה את חייהם , מעטים גמרו על חייהם , ורובנו עומדים על הרגליים ועדיין עושים מילואים וחיים טוב תודה לאל
לא מעוניין- חד משמעית , להכנס לנעליים שלך , אתה חי את חייך מבחירה וזה הכול ,אבל ,בכול הקשור לחברים כאן שמעלים בעיות - אז להם יתכן ויש פתרון , ואם הגענו עד הלום ננסה לעזור כדי שיהיה טוב .
המירמור והתסכול שלך , עם כול הכבוד , כמו שאתה אמרת ,הוא דעת יחיד ואינו פועל כאן לטובת הפגועים, אם ישנם כאלו כאן
תשובתי לבחור
יש חיים אחרי ,וניתן לקום על הרגליים ,עם עזרה מקצועית או בלעדיה ,אם נחשוב שמותו של אדם , חייל אזרח או מילאומניק לא היה לחינם , אם נדע מה הייתה המשמעות , ועל מה בעצם לחמנו ,{בלי קשר למה עושים הפולטיקאים ומה יעשו בשביל הלוחמים על כול צורתם} , לא נגיע לזה
ואני חותם על כול מילה כאן !

לא המצאתי את הגלגל, וגם לא מתיימר להמציא ,וגם אני מציע שילך לטיפול
ובכל זאת הבחור שאל מישהו מכיר את התופעה ?כן,אני מכיר,אני לכשאצמי מעדיף לטפל בעניין לבד,לא אומר שהוא צריך לחיות כמוני וגם לא הצעתי זאת!!!!!
2-אם אתה חושב שהמוח והתת מודע יכול לתקן וליפעול על פי"לכולם היה חרה"אז גם לי זה לא צריך להפריע,אז יש לך מה לילמוד.

וצור קשר עם http://www1.idf.il/DOVER/site/mainp...&docid=57032.HE

יש חשיבות עליונה לטיפול מיידי או כמה שיותר קרוב לזמן האירוע.
הגרפים מראים עליה דראסטית הן בחומרה והן בשכיחות תופעות PTSD ככל שהטיפול ניתן זמן ארוך יותר מרגע הפגיעה.

אנא, אל תגיד "לא, אני לא בהלם קרב, רק קשה מאד מאד" - לך לדבר עם מומחים.
הם שם בשבילך.

30 אחוז מהחיילים שנפצעו בלבנון - פגועים נפשית
יום שישי, א' אלול התשס"ו, ‏25 ‏אוגוסט ‏2006, 07:00
מרבית החיילים שאובחנו כסובלים מתגובות חרדה עקב הקרבות היו לוחמים בשירות סדיר, 85 אחוז מהם שבו לשירות. בחיל הרפואה מזהים ירידה משמעותית בפגיעות הבטן והחזה ביחס למלחמות אחרות. קצין הרפואה הראשי, תא"ל ד"ר חזי לוי: "זו תגובה נורמטיבית למראות הלחימה שאליהם נחשפו החיילים הצעירים"

מאת לילך שובל ויעל סלומה, כתבות 'במחנה'

כ-30 אחוז מתוך 1,030 החיילים שנפצעו במהלך הקרבות בדרום לבנון מוגדרים כחיילים שנפגעו מבחינה נפשית, חלקם מוגדרים כפגועים פיזית ונפשית - כך עולה מנתוני חיל הרפואה.
מרבית החיילים שאובחנו על-ידי קציני בריאות הנפש (קב"נים) כסובלים מתגובות חרדה בעקבות הלחימה, המכונות גם "הלם קרב", היו לוחמים בשירות סדיר. 85 אחוז מהם חזרו מיד לשירות ורק חיילים בודדים נדרשו לטיפול מעמיק יותר. מספר קטן של חיילים נדרש בשלב זה לאשפוז במוסדות לבריאות הנפש בעקבות הלחימה.
אנשי חיל הרפואה שוחחו באופן יזום עם המפקדים על מנת שאלו ידברו עם פקודיהם ויאתרו תופעות אלו. מרבית החיילים שאובחנו כסובלים מתגובות חרדה פנו בעצמם לקב"נים. "פגיעת הנפש היא פגיעה ככל הפגיעות", הסביר ל"במחנה" קצין הרפואה הראשי, תא"ל ד"ר חזי לוי. "זו תגובה נורמטיבית למראות הלחימה שאליהם נחשפו החיילים הצעירים. צריך לטפל בתופעות האלו ולהסיר את הטאבו החברתי בעניין".
תופעה נוספת שאפיינה את הלחימה היא ירידה משמעותית בפגיעות הבטן והחזה שאובחנו אצל הפצועים ביחס למלחמות קודמות. בחיל הרפואה מייחסים זאת לשימוש באפודים קרמיים שהחל במהלך השנים האחרונות. כמחצית מהפצועים סבלו מפגיעות בגפיים וכשמונה אחוזים נפגעו בעיניהם. כתוצאה מכך, חויבו הלוחמים להרכיב משקפי מגן לעיניים.
הקושי הגדול שבו נתקלו אנשי הרפואה היה החבירה לחיילים הפצועים. לעתים נאלצו הכוחות להותיר פצועים בשטח במשך זמן רב בגלל צורת הקרב. לדברי תא"ל ד"ר לוי, חידד אופי הלחימה החדש שהתגלה בדרום לבנון את הצורך באנשי רפואה רבים יותר שיהיו עם הכוחות, בשל הקושי במעבר של אנשי רפואה ממקום למקום, וגם חודד הצורך בכלי פינוי ממוגנים, כמו "טנקבולנס" ו"אכזריתבולנס" שהוכיחו את יעילותם בלחימה. לדבריו, מספר האימונים המצומצם שאותם עברו אנשי הרפואה במילואים פגע במיומנויותיהם, בעיקר באילו הנוגעות לרפואה תחת אש.

בעקבות הלחימה: הוקם מתקן לתגובות קרב

מתקן לתגובות קרב הוקם בפיקוד הצפון במהלך השבוע שעבר. במתקן פועלים עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, שגויסו לשירות מילואים במטרה ללוות את הלוחמים ששבו מלבנון ולמנוע תופעות של הלם קרב וחרדה.
המפקדים הישירים של החיילים וקציני בריאות הנפש הפזורים ברחבי הצפון הונחו לאתר חיילים בשירות סדיר ומילואים הנזקקים לטיפול ולבקש שיפנו למתקן המיוחד בהקדם. במידת הצורך, יוכלו החיילים לבקש הפניה לטיפול במקום.
ללוחמים החוזרים מהקרבות הומלץ ראשית כל לנוח, לשתות ולאכול. בהמשך צפויה להם שיחה עם המפקדים, שהונחו על-ידי קציני בריאות הנפש לזהות דרכי התנהגות חריגות בקרב הלוחמים. אלו יופנו למתקן לצורך קבלת טיפול מקיף.
במשך תקופת הלחימה גויסו כ-40 קציני בריאות הנפש לשירות מילואים, והם פוזרו ברחבי הצפון במטרה לזהות תגובות חרדה בעודם בשטח. לדברי קצינת בריאות הנפש של פיקוד הצפון, רס"ן כלנית צדקה, נפתח המתקן בסיום הלחימה, שכן רק עם היציאה משדה הקרב עולות מרבית תגובות החרדה. "באקסטזה של הלחימה מדחיקים את האירועים", הסבירה רס"ן צדקה. "רק עכשיו הלוחמים מאפשרים לעצמם להיות קשובים לקשיים שעברו בקרב. כעת מתחילות לצוף הבעיות".
לוחמים בשירות מילואים, שלא הספיקו לפנות למתקן הצפוני, יוכלו להיעזר בשירותיו של המתקן לתגובות קרב הממוקם במחנה תל השומר.

[img]/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif[/img]

[img]/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif[/img] [img]/dover/site/Images_HE/news/brake_line.gif[/img]

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

הצבא לא לוקח אחריות.
גם בכתבה כזאת אין בכלל שום מספר טלפון.

ציטוט:

לוחמים בשירות מילואים, שלא הספיקו לפנות למתקן הצפוני, יוכלו להיעזר בשירותיו של המתקן לתגובות קרב הממוקם במחנה תל השומר.

בבל"ת! "יוכלו להעזר"...איך יפנו? לאיזה מספר? ואם יפנו מה התשובה שהם יקבלו? ובכלל ממתי מי שסובל מPTSD פונה לבקש עזרה???

אז קודם כל שירות חינם לגולשינו, מספר הטלפון של היחידה לטיפול בנפגעי הלם קרב בתל השומר:
03-7376327
תחסכו את הטלפון, אל תתקשרו, יענה לכם שם חייל שיסביר שאתם מתבקשים לכתוב מכתב שמסכם את מה שעברתם ואת התופעות שבגללן אתם פונים לקבלת עזרה ואת המכתב לשלוח לפקס שמספרו:
03-7377657
אחרי שתשלחו פקס יחשבו אם אתם מתאמים ויזמנו אתכם ל"שני מפגשי הערכה". בעקבות הלחץ (הרבה פונים מעט מטפלים) יקח זמן עד שיזמינואתכם. לפני המלחמה זה לקח כחודש. אחרי פגישות ההיכרות הללו יחליטו האם אתם זקוקים לטיפול.

רבאק!
ממתי מי שסובל מPTSD פונה לבקש עזרה? ממתי הוא יכול להעלות את התסמינים ואת החוויות מהשרות על הכתב? אולי אחרי טיפול.
אתם יכולים גם ללכת לטיפול בעצמכם (לא פשוט למצוא מטפל ואין לי ממש טיפים, אולי אפשר דרך נט"ל 1-800-363-363, זה גם אמור להיות חינם או מסובסד).

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il