בני, אתה לא בנו של אביך
הבטחתי לעצמי שזה יהיה חד פעמי, האיש לא יידע, ולא אפגש איתו עוד לעולם. אבל אז, הופיעו על המקל הלבן שני קווים ורודים. שער גן העדן נטרק מאחור ללא דרך חזרה, ואפילו התפוח לא היה מספיק טעים...
מכתב גלוי

עברו שלוש שנים מאז הגחת לעולם, בוכה כדי להוכיח קיומך. לא היית מוכרח. קיומך היכה בי נכוחה כבר ביום בו הבדיקה הורתה "חיובי" - שני הקווים הוורודים גמרו אומר. הייתי בדרכי לתפוס את הרכבת לחיפה, לפגוש את אחותי שזה עתה ילדה את בנה השלישי. היומיים האחרונים לא היטיבו עם רגישות השדיים, תחושת הקבס וחוסר התיאבון. רצתי לבית המרקחת הסמוך לתחנת הרכבת וקניתי את הערכה במבצע 1 פלוס 1 חינם (שתיים, ליתר ביטחון, בשביל הפעם הבאה). הספקתי בקושי לתפוס את הרכבת.
מבודחת, ישבתי מול אשה זרה, פצחתי בשיחת סרק כדי להסיח את דעתי מהמחשבות, לברוח מההרהורים. החזקתי מעמד רבע שעה בדיוק ואז רצתי לשירותים, נועלת את הדלת אחריי. בקושי הצלחתי לעמוד יציב. קרעתי את האריזה והוצאתי את מקל הפלסטיק הלבן שנראה פתאום מאיים, חורץ גורלות. טלטולי הרכבת גרמו לי להתיז לצדדים, אבל כמה טיפות נפלו גם על המקל הלבן. בהמתנה דרוכה הופיע לו קו ורוד בחלון, ואחריו בצבץ עוד קו ורוד בחלון השני.
רציתי לקנות את כל הבדיקות בעולם, כדי שיוכיחו אחרת
החסרתי פעימה. קראתי בפעם המאה את משמעות הקווים הוורודים האלה, שלא השתנו. שני קווים=הריון! מיד שלפתי את הערכה הנוספת, ידעתי שהראשונה לא תקינה. תוך דקות התחוור שגם הערכה השניה כנראה מקולקלת... ומה עכשיו? רציתי לקנות את כל הבדיקות בעולם, כדי שיוכיחו אחרת. רציתי להצטנף בשירותי הרכבת, אבל הריח והצפיפות דחקו אותי משם. נאלצתי לצאת. לא יכולתי לכבוש את הדמעות, שניגרו ללא שליטה.
מצאתי עצמי במסדרון, נדה ימינה ושמאלה, שוקלת את האפשרויות בטווח של "האם לקפוץ מחלון הרכבת" לבין "אחייה עם השקר עד אחרון ימיי". שבתי והתיישבתי מול אותה אשה זרה, הפעם לא יכולתי להיישיר אליה מבט. בצעדים מדודים ירדתי בתחנה בחיפה, מול הים. אחותי המתינה, שמחה לראותני. חיבקה ודיברה. היא אוהבת לדבר. אני נדמתי. אחר שעתיים הבחינה שאני לא ממש איתה ושאלה מה קרה. סיפרתי לה על הקווים שהופיעו. היא לא הבינה את פשר העצב, שמחה שיהיה חבר לתינוק החדש שנולד לה. סיפרתי לה הכל, ואז נאלמה גם היא. שתקנו שתינו.
מסיבות בריאותיות, אופציית ההפלה לא היתה על הפרק
היתה זו הנסיעה הארוכה ביותר בחיי, והנסיעה בחזרה התארכה עוד יותר. ידעתי שמאותו יום חיי כבר לא יהיו אותו הדבר. מסיבות בריאותיות, אופציית ההפלה לא היתה על הפרק. רק אני והראי, ותפילה לאלוהים שייקח את זה ממני. בערב בישרתי לבעלי ולילדים. קפצו בשאגות שמחה, חיבקו אותי חזק. ההריון עבר לו איכשהו, בין שמחה לעצב, בין שיא לשפל. הייתי קמה מבועתת, רואה אותו בחלום. אותו ואת התינוק.
היום אני בת 43, אשה יפה, מוכשרת, מיוחדת, אומרים הכל. נשואה 13 שנה, 12 וחצי מהן לא נכנעתי לנחש.
פגשתי אותו בצבא. הוא היה טייס, רב-סרן בחיל אוויר, איש מבריק במיוחד. אני הייתי קצינת מבצעים. הוא היה הראשון שלי, חמש שנים חברים. נפרדנו לאחר שסירבתי להצעת הנישואים. לא הייתי בשלה, רציתי לגמוע מהחיים, לטייל, ללמוד.
עתה היה גרוש, נשאר יפה, רהוט ושרמנטי. מעולם לא התחרטתי על הבחירה שעשיתי. היינו רק ידידים, אבל היה מתח באוויר. חגיגות יום הולדתי ה-40 לא פסקו, ושם הוא ארב לי, הפתעה. אסף אותי בג'יפ עמוס ורדים ממשי, זכר שאני לא אוהבת פרחים אמיתיים. כשהיינו בצבא נהרג חבר שלנו, על קברו פיזרנו מאות פרחים, שמתו על האבן, יחד איתו. מאז אני שונאת פרחים שנקטפו, פרחים ללא אדמה הם אות לקמילה, למוות. הוא לא שכח זאת.
לאור נרות ועם בקבוקי יין, התפרק מתח של חצי שנה
הגענו להרצליה, על המטוס היה כתוב "בת 40, ברה כבת 18". טסנו למקום בו היינו בפעם הראשונה, ושם, לאור נרות וכמה בקבוקי יין, התפרק המתח שנמשך חצי שנה. החומות נפרצו. הבטחתי לעצמי שזה יהיה חד פעמי, האיש לא יידע, ולא אפגש איתו עוד לעולם. אבל אז, הופיעו על המקל הלבן שני קווים ורודים. שער גן העדן נטרק מאחור ללא דרך חזרה, ואפילו התפוח לא היה מספיק טעים...
ואז, כשיצאת מרחמי, בכית, תינוק שלי. בכיתי יחד איתך. ליטפתי את עורך הלבן הרך, את פלומת שיערך. ניסיתי לדמיין אם הקול שלכם דומה. בעלי והילדים מאוהבים בך בטירוף. אתה הילד הכי יפה בעולם. גנים משובחים. ילד פרסומות. חכם, מאושר, חייכן בלתי נלאה. אני מביטה בך, קווי הדימיון ביניכם אינם מותירים צל של ספק. עיניך טבולות בים של טורקיז, במבט סקרני. אני פוחדת שנפגוש אותו יום אחד, הוא יביט בך ויידע מיד. חיים של שקר, של פחד. אתה לעולם לא תדע, העולם לא יידע. רק אני ואחותי.
כותבת לך על גבי נייר שיגיע לאלפי אנשים, למעט אליך, בני אהובי, למעט כל האנשים בעולם שלא יודעים שאני היא הכותבת. טעיתי. טעמתי פעם אחת יותר מדי מעץ הדעת. לא יכולתי להפיל. לא יכולתי לספר. לא יכולתי לחלוק זאת עם אביך הביולוגי, הוא בחיים לא היה מוותר עליך, ואתה לעולם היית נחשב ממזר. לספר לך זה לגזור עליך נכות תמידית, סבל קשה. לא היתה לי ברירה אחרת.
אחרי מאבקים עם עצמי למדתי להתענג עליך. קיבלתי אותך, מתנה אסורה ויפה שלי. אני לומדת לחיות עם הסוד האיום. לעולם לא אסלח לעצמי, אבל גם לא אוכל להמשיך להלקות את עצמי לנצח. על כן רציתי לבקש סליחה ומחילה ממך, תינוק שלי, ילד שלי.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3299368,00.html

התגובה הראשונה ב Y NET שלך?

מה עם הילד ?

יום אחד הוא ידע, בדיקות גנטיות זה כבר לא כל כך מסובך...

אני לא מבין אנשים... כלכך קשה להשתמש בקונדום? כלכך קשה לבלוע גלולה? ואם כבר היית מטומטמת ולא דאגת לזה... כלכך קשה לעשות הפלה?

מסכן האבא..

אין לה שום אפשרות לדעת שהילד הוא אכן תואצה של מעשה הבגידה ולא תוצאה של יחסי מין עם בעלה.
אלא אם כן, כמובן, היה משהו ספציפי שמנע מהבעל להיות האב (לדוגמא, מילואים, נסיעה ארוכה לחו"ל, ספירת זרע נמוכה באותה התקופה וכו'), ואז, מן הסתם, גם הוא היה יודע.

אי אפשר לדעת את תאריך ההתעברות בדיוק של יום.

לא לגלות את זה לילד זה המעשה הכי אכזרי בעולם.

ביהדות לממזר אין תקנה והוא לעולם יהיה מחוץ לקהילה.
לכן לא מספרים לו ולא לבעל שמא יתגלה הסוד והעונש על התמים יופל.