http://www.scoop.co.il/scoop/article.html?id=3365

חייל מילואים מדווח מלבנון: האמת העירומה על המלחמה

צה"ל זיהה עמדה ממנה נורו שמונה טילי סאגר לעבר חיילים. אפילו כדור אחד לא נורה בתגובה. הפקודות היו סותרות ומבולבלות, וחיל האוויר נלחם במלחמה אחרת. חייל מילואים בלבנון מחפש בצמרת את האחראים למחדל

אחרי כמה ימים של שהייה חסרת מעש מעבר לגבול על שטח לבנון, קיבלנו סופסוף משימה אמיתית; הצבא מתכנן השתלטות על גבעה הסמוכה לגבול במטרה לכבוש שטח לצורך המשך הלחימה. וזאת התוכנית - בשעת הלילה ייכנס כוח שמורכב מחיילי הנדסה עם 4 טרקטורים (D-9) וכוח חי’’ר ובסיוע ארטילריה, יטהר את המיקוש שיש בשטח, יהרוס מוצב נטוש של חיזבאללה וימקם עמדות טנקים להמשך. לפני אור ראשון ישלים הכוח את המשימה ויחזור ארצה בשלום.

בערך בחצות נודע לנו שבסוף יש רק טרקטור אחד במקום ארבעה. "אבל אל דאגה", אמרו -"המשימה תושלם כמתוכנן". הכוח נשלח. הטרקטור היחיד לא הספיק לבצע את כל המשימה כאשר לקראת הבוקר התחיל ירי מרגמות כבד. חייל אחד נהרג, כמה נפצעו והכוח התקפל חזרה ארצה. כוח אחר שהיה שם זיהה את מקור הירי, היה ניסיון לטווח לשם ארטילריה, אבל מסיבות לא ברורות לא נורה אף פגז למקור האש.

למחרת עלה לאותו מקום כוח מצומצם נוסף, אך גם הוא לא הספיק, החיילים ירדו מהרכס: טרקטור בראש, אחריו טנק ואחריו פומה עם לוחמים. בעודם יורדים נורו לעברם מהכפר שליד הגדר 6 טילי סאגר (נ"ט). 2 מהטילים פגעו בטרקטור העצום והשביתו אותו.

השביל היה צר, הטנק והפומה היו תקועים אחרי הטרקטור ללא יכולת תזוזה לכאן או לכאן. 3 חיילים נפצעו. כוח נוסף יצא לשטח לחלץ נפגעים ובמקביל נפתחו תצפיות צלפים לזיהוי מקור האש. במהלך החילוץ נורו על הכוח המחלץ עוד 2 טילים מאותו מקור. הצלפים זיהו את האזור ממנו נורו הטילים. זה היה מחוץ לטווח ירי נשק קל. בנוסף, זוהו בכפר בונקרים, עמדות תצפית ותנועות חשודות. אך אף פגז ארטילריה לא נורה לכפר הזה. אף חייל לא כבש אותו ובתיו ולוחמיו עדיין עומדים שלמים וגאים.

בסוף היום הקשה הועברנו גזרה. מצב הרוח היה בשפל, האנשים ממורמרים ואולמרט היקר עדיין חיכה שמישהו יחלץ אותו מהברוך.

נקודת ההתחלה

במוצאי שבת (29.7.06)בשעה 12:00 בלילה שלח מ"פ פלוגת המילואים שלי הודעת טקסט לכלל חייליו: "נראה שאין סיבה להכין תיקים" הרגיע בביטחון, "נכון לעכשיו נראה שהגדוד לא יגוייס וניתן להמשיך בשיגרה". שעה ורבע מאוחר יותר הקפיץ אותי צלצול הטלפון ממיטתי, ההודעה הייתה חד משמעית: צו 8, התייצבות בשעה 7:00 בבוקר.

את היומיים הראשונים של המילואים העברנו בבסיס בדרום הארץ, חתמנו על ציוד קרב ועשינו אימונים והתארגנויות אחרונות. ימים אלו התאפיינו בלחץ עצום, כאשר כל החיילים מארגנים, מאפסים ומשפצרים ציוד עד לרמת האיזולירבנד ברצועות האפוד. התחושה הייתה של מלחמה אמיתית ואפילו חיילים ותיקים בגדוד, שבמשימות בט"ש ובאימונים שגרתיים הם נראו והתנהגו כאילו נגזרו מהסרט גבעת חלפון, התנהגו עכשיו כלוחמי סיירות מובחרות על ציודם ונישקם.

מקץ יומיים של שמועות וצפייה דרוכה הגיעו האוטובוסים ונלקחנו לצפון. הקצינים, שקיבלו בינתיים "פקודת מבצע" ידעו לספר בהתרגשות שהיום, אנחנו נכנסים וכובשים את בינת ג’ביל כחלק ממבצע כלל צה"לי לכיבוש בזק של דרום לבנון כולה. בשעת אחה"צ של אותו יום נלקחנו בציוד קרב מלא לאזור הגבול. היו שם מאות חיילים שירדו כנחילי דבורים מן האוטובוסים והסתדרו בסדר תנועה. לעוצמת המעמד ולמצב רוח הטעון הוסיף חייל דתי עבדקן, שקרא בקול גדול תפילה מיוחדת של הרבנות הצבאית, משהו שמזכיר קינות יום כיפור בסגנון אנא ה’ הושיעה נא, כשכל החיילים קוראים אחריו בקול רועד. אח"כ עמדו כולם ושרו "התקווה" יחדיו, השירה הייתה כה גדולה, שאפילו קולות התותחים שברקע נדמו. מבחינתי זה היה האות לפתיחת המלחמה.

נכנסים לדרום לבנון

את ההליכה התחלנו בחניון שנמצא מרחק מה מהגבול ובמהלכה עטו עלינו גדודי צלמים ועיתונאים עד שלרגע נדמה היה שאנו משתתפים בסרט הוליוודי עטור ניצבים. ככל שהתקרבנו לגדר התמעטו הצלמים עד שכבר לא נראו יותר. נכנסנו למטע תפוחים צמוד לגדר והמתנו… וחיכינו… ונרדמנו… למחרת התחלנו להבין את משמעותה של המלחמה: בתקשורת כבר הודיעו על כניסה מאסיבית של חיילי מילואים לשטח לבנון, על כיבושים והצלחות, בפועל, בילינו את הזמן במטעים בעיקר באכילת תפוחים והאזנה לשריקות מעלינו, קטיושות מצפון ופגזים מדרום.

חלף לו יום, חלפו יומיים והכוחות עוברים מתפוחים לנקטרינות וחוזר חלילה. קצינים בכירים הסתובבו אובדי עצות, אף אחד לא ידע לומר מה עושים, איך ולמה. מידי שעה צצה שמועה חדשה ופשטה כאש בקרב החיילים. בעקבות כל שמועה החלה התארגנות, עלייה על ציוד, ואפילו תחילת תנועה ואז התקבל ביטול. בשלב מסוים החיילים החלו להשמיע קולות מרמור. אנשים היו מתוסכלים מהמצב שבתקשורת כבר הודיעו שצה"ל שועט בעומק לבנון ואילו בשטח הכוחות מתנוונים במטעים. בתחילה סברו שייתכן ורק אנחנו במטעים ואילו כל צה"ל כובש ומסתער, אך עם הזמן ובעקבות מפגשים ושיחות עם כוחות נוספים, התברר לנו שהצבא פשוט יושב על הגדר וזהו.

לקראת ערב הביאו לגדוד את משימת המשימות כיאה לצבא בעיצומה של לחימה: כיבוש כפר. ואיך זה מתבצע? פלוגת לוחמים תצא באישון לילה לכפר הסמוך שבתיו נושקים לגדר ולשטח ישראל, היא תשתלט על בית בית בפאתי הכפר, תקפיד שלא תתגלה ותתצפת בחיפוש אחר אויב. 2 פלוגות נוספות יהוו עתודה עבור הכוח לפינוי ולאספקה. הפלוגה אכן יצאה בלילה, הצטנפה בבית נטוש ושם בילתה את שלושת הימים הבאים. הם לא גילו אף תנועה. פעם אחת, מקץ יומיים של שהייה יצא כוח רגלי נוסף בחסות הלילה וסיפק להם אוכל. למחרת, קיפלו אותם מהבית במהירות חזרה ארצה בעקבות לקח צה"לי כואב, שבטלה בבתים עלולה להסתיים באסון.

כובשים שטחים פתוחים, לא נכנסים לכפרים

בגזרה השנייה דיברו על משימות גרנדיוזיות יותר: הריסת כפרים עד היסוד, סריקת "שמורות טבע" (אזורים מהם נורות הקטיושות מתאפיינים במיקוש רב, תצפיות מחבלים וכו') בנוסף, הצבא החליט "להשתגע" וללחום גם בשעות היום. אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד. למעשה, נכנסו הכוחות לשטח לבנון והחלו לסרוק שטחים פתוחים. לכפרים באזור לא נכנסו, למעט גיחות קצרצרות סמוך לאחד הבתים ונסיגה חזרה. בשלב זה הסתובבו בשטחים הפתוחים כוחות רבים וצה"ל שלט בשדות ובמטעים. בכפרים עצמם הסיפור היה שונה, החיזבאללה הסתווה במחילות ובבתים וחיכה בסבלנות לאפשרויות "לתקוע" כוח צה"ל שעובר באזור. הזדמנויות כאלו לא חסרו וההתרחשויות בגזרה מבחינת צה"ל הסתכמו בפינוי פצועים והכנסת אספקה.

באמצע אחד השיטוטים ממש באזור חטיפת החיילים, התגלה להפתעתנו אפוד קרב ומטול נגד טנקים רוסי נטושים על עץ. כל חייל ממוצע קישר ישר בין המקרים וייחס את האפוד והנשק ללוחם חיזבאללה שהשתתף בחטיפת החיילים. ייתכן ובמהלך החטיפה והמנוסה נקרא הלוחם לסייע בסחיבת החטופים ונטש את הציוד במקום. ייתכן גם שמבדיקת הציוד היה אפשר לגלות פרטים נוספים על החטיפה ומיקום אפשרי של החטופים. בפועל נאמר לנו שהצבא חושד שהאזור ממוקש ולכן הופצץ הציוד והושמד.

חיל האוויר מנותק

במהלך כל המלחמה חיל האוויר ניהל מלחמות משלו. כמעט ולא היו שיתופי פעולה בין החילות השונים ובהעדר מתווה לחימה ברור ויעד ללחימה, הסתובבו בשטח כוחות רבים למשך ימים רבים ועשו משימות שוליות בלתי התקפיות שלא ממצות ולו במעט את יכולתם הקרבית ואת יכולותיו של הצבא. הרושם של רוב בעלי הדעה בקרב המילואימניקים, מכל החילות שהשתתפו בלחימה הוא שמישהו יצטרך לתת את הדין על מה שהיה במלחמה הזו. המישהו הזה נמצא בדרגים הגבוהים ביותר.

אחרי 15 ימי מילואים, מתוכם רבים בשטח האויב, תחושת הלוחמים היא שצה"ל הפעיל רק עשרה אחוזים מיכולתו ההתקפית, ועסק רוב הזמן בחיפוש מקומות מסתור, בהתגוננות, ובנסיון להבין את הוראות הדרג המדיני. אין ספק שהצבא מסוגל להרבה מעבר לזה. אין ספק שמבחינת ציוד לחימה ויכולת אישית, כל חייל יצא מוכן ומזומן וצה"ל יכול היה במשך שבוע ימים לסיים את הלחימה בכיבוש מלא עד הליטאני ולעשות את זה טוב כמו שראינו בכמה פעילויות מוצלחות שנעשו ושלא סופרו כאן. אני מאמין שאחד הדברים שמייחדים אותנו מהערבים היא העובדה, שהם מתחילים לשקר בעת לחץ, ואילו אנחנו בעת לחץ, מתחילים להגיד את האמת. והאמת היא שצה"ל יודע להילחם כמו שהרבה צבאות בעולם היו רוצים לדעת להילחם. בצה"ל ישנו ציוד וטכנולוגיה שכל צבא יכול להתקנא בה. האמת הקשה היא שמישהו גרם לצה"ל להתגונן במקום להילחם והמישהו הזה גם זרה חול בעיני הציבור.

אינני מדינאי, אינני פוליטיקאי, אבל ברור לי שבמציאות שהיינו בה בחודש האחרון היינו צריכים לעמוד כיום מול מצב שבו בכל דרום לבנון עד הליטאני לא יהיה לבנוני אחד. במצב כזה נכריז בגאון כי במידה ולא ימולאו כל דרישותינו נשלוט בכל השטח ואפילו נפתח אותו להתיישבות יהודית בבוא הזמן ממש כמו שעשינו לסורים ברמת הגולן. אני רוצה לראות את הלבנוני שיוותר על אדמתו. ושיידעו המוסלמים שמי שמעז לנקוף בנו אצבע, סופו שנשב על אדמתו.