|
05-07-2006, 00:58
|
|
|
|
חבר מתאריך: 31.05.03
הודעות: 10,906
|
|
שבורה ועצובה
אתמול (יום שלישי), היצור הכי מקסים בעולם, הכלב שלי - כושי, נפטר .
קשה לי לתאר את התחושות שעוברות בי כי אין הרבה אנשים שמסוגלים להבין חשיבות של כלב שנמצא עם המשפחה במשך שנים רבות ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה; אך אני אנסה, כי אני באמת מרגישה צורך לשתף כרגע .
הכל התחיל לפני כ-13/14 שנים, ואני בכלל פחדתי מכלבים . ה"שגעון" לאמץ אחד משלי הגיע מבת דודתי שאימצה לחיקה באותה תקופה את כלבתה "באפי" ו-ילדה כילדה, חושקת במה שאין לה, החלטתי שגם אני רוצה .
באותה תקופה סבי ז"ל היה בבית אבות במושב גינתון ובסמוך לו היה מעון לבעלי- חיים שאפשר אימוץ מתוכו (ולו רק היינו יכולים, היינו לוקחים את כולם) .
הג'וק שלי בהגיעי לשם (בהיותי בת 6/7) היה - לאמץ גור, כושי דאז היה בן 3 לערך והורי הם אלו שנדלקו עליו והיו בעד אימוצו . לאחר סריקת הכלבים ערכנו הצבעה (ועלי הפעילו את מניפולציית ה"הצבע באמצעות כפות רגלייך", בחישוב מהיר - שני אנשים עולים על אחת) וכך אימצנו לנו את הזאב המעורב המקסים, העונה לשם "כושי" .
אני זוכרת את הנסיעה הביתה כאילו היה זה אתמול (וזו לא קלישאה), כ"כ פחדתי ממנו בשל גובהו והריר שהזיל בדרך הביתה (ילדה בת 6/7 לא מבינה למה הפה של הכלב לרוב פתוח ומרייר...) אך לימים התאהבתי בו בצורה בלתי רגילה, בגלל האופי הרגוע והחום שהוא שידר רק ממבט קטן בעיני החום- דבש המקסימות שלו (ואלוהים, כ"כ קשה לי לדבר עליו בלשון עבר....)
שקט כ-שהיה, אפילו נביחה לא יצאה מפיו, עד לכאשר עברנו לבית קרקע ובאפי "חנכה" אותו לתקופה מה ולימדה אותו לנבוח (תארו לכם כמה היינו גאים בו ש"בקע מהביצה") . אפילו התפארנו בסיפור משעשע על אוזן כפופה שתמיד הייתה לו והזדקפה לו לעת בגרות .
לאור היותי בת יחידה אני יכולה להגיד שגדלתי עם כושי . בדר"כ אני לא מסוג האנשים שלכמרגישים רע אז רצים לספר לחבר/ה, ובכלל - אני בחורה שמאוד מכירה ואוהבת את ה"לבד" שלה; אז כשאני הייתי עצובה הלכתי אל כושי, ישבתי, חיבקתי, בכיתי, התבוננתי בעיניו וללא צורך במילים, רק ממבט קטן - הרגשתי שאני לא לבד . הוא היה הנחמה, הרבה מעבר וללא צורך במילים .
לפני למעלה מחצי שנה כושי החל להראות סימני עייפות, רזה מאוד וכולם סביבי שכנעו אותי ש"זה הסוף" ואולי כדאי להרדים אותו, לא הייתי מוכנה לקבל אפילו פציית פה בנושא ולא נתתי לאף אחד לדבר סביבי על האפשרות שהוא ימות .
בימים האחרונים חלה ההתדרדרות המשמעותית; ביום ראשון חזרתי בערב, נשכבתי במיטה ושמעתי אותו משתנק, מהר ירדתי למטה וראיתי אותו שרוע ומתנשף בחנייה, באותו הרגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כי הורי ישנו והשעה הייתה מאוחרת . ניסיתי להקים אותו ולא הצלחתי, הבאתי לו מים ואוכל ולבסוף הצלחתי, הבאתי לו שמיכה נקייה ולא יכלתי לעזוב אותו . ישבתי לידו ובכיתי, אמרתי לו שאני אוהבת ושאני מתחננת שלא ימות כי הוא כ"כ חשוב לי . הוא הביט בי במבט העצוב שלו והמבט הזה נחרט לי בזכרון .
מסתבר שהמצב נמשך גם כך אתמול (כשלנתי בבסיס) ואימי בישרה לי בערב שהוא אינו במצב טוב, אמרתי לה שחייבים לקחת אותו לווטרינר שיתן לו לפחות זריקת מרץ, משהו !!!
היא שוחחה עם הווטרינר וקבעה להיום בשעה 10:00, אך בבוקר הורי גילו אותו ללא רוח חיים .
את הבשורה על כך לא קיבלתי, אבל קמתי בבוקר בבסיס בתחושה שאיבדתי חלק ממני, או שלפחות בקרוב אאבד . התקשרתי לאימי והיא אמרה שהוא חלש והיא בסוף לא תקח אותו לוטרינר כמו שהיא קבעה, לא הבנתי והתחושה הרעה רק גברה שהתקשרתי עוד מספר פעמים לבדוק מה קורה איתו וכל שהיא ביקשה הוא שאני אצא הביתה כי עשיתי לילה בבסיס וכושי לא מרגיש טוב .
לצערי הייתי בדיון עד שעה 12:00 ולא יכלתי לצאת, מסתבר שהיא התקשרה מספר פעמים למפקד שלי ע"מ שישחרר אותי כי היא לא רצתה לבשר לי בטלפון .
ב- 13:00 המפקד שחרר אותי ולקח לי 3 שעות להגיע הביתה (עם התחבורה האיומה !) כאשר בדרך לא יכלתי להפסיק להזיל דמעות באוטובוס, מתוך תחושה חזקה שמשהו קרה, למרות שלא מספרים לי ולא עניין אותי שכולם מסביב מסתכלים ותוהים .
הגעתי הביתה והשביל היה ר-י-ק, כמו הראש שלי באותו רגע . דלת הכניסה הייתה פתוחה ושאלתי איפה כושי ? והורי ענו לי שלא יכלו לספר לי בטלפון אבל בבוקר הוא נפטר .
משם ואילך קרסתי, פיזית ומנטלית . היו לי הרבה שאלות ובעיקר - המון געגועים, הוא לא פה רק יום אחד וחסרה לי הנשיקה לו בכניסה וביציאה מהבית, אני מרגישה כ"כ איום ונורא שלא נפרדתי ממנו ושלא הייתי פה אתמול, ביומו האחרון . זו תחושה איומה, למרות שהורי אומרים שטוב שלא ראיתי אותו סובל .
אין לי יותר מילים ע"מ לתאר את תחושת הריקנות הגדולה שאני מרגישה עכשיו ואת הגעגועים לכלב המקסים שלי, לכלב הילדות, לכלב שממבט אחד לא הרגשתי בודדה יותר ושהיה עולם ומלואו בעיני ובעיני כל המשפחה .
אני לא מסוגלת כעת לעבור בשביל הגישה לבית, החוסר שלו כ"כ מורגש וכואב .
לפחות עכשיו הוא נח ולא סובל יותר, הוא נקבר ליד שדה גדול של פרחים, בדומה לגינה שהקיפה אותו בחייו .
יהי זכרו ברוך .
_____________________________________
"Beauty is in the eye of the beholder..."
נערך לאחרונה ע"י Gwenhwyfar בתאריך 05-07-2006 בשעה 01:02.
|
|