01-06-2006, 08:26
|
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
|
|
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
|
|
ציטוט:
במקור נכתב על ידי אליהו ר
כשאומרים שהתקשורת היא דלק במנוע הטרור, לא מתכוונים לפליטות פה (או מקלדת) פה ושם - מתכוונים לעניין העקרוני והבסיסי: בלי תקשורת אין טרור.
|
אני מסכים שקצב העברת המידע יהיה איטי יותר, אבל המשפט הזה הוא טיפשי למדי, ודי אם ניקח דוגמא לשני ארועים - הטבח במינכן והפיגוע במגדלי התאומים; כמות נפגעים מסיבית אינה יכולה להיעלם מעיני הציבור, וקהל צופים גדול (כמו כל משתתפי האולימפיאדה) או סתם תושבי ניו יורק - הופך את התקשורת ליתירה במקרים האלו.
הבעיה העיקרית עם התקשורת, כפי שאני רואה זאת, היא עיסוק מוגבר בחומר הצהוב של הארועים, כמובן מתוך הרצון להגביר אחוזי צפיה ורייטינג.
קח לדוגמא את העיסוק בפיגוע קטן מול תאונת דרכים קטלנית. כיצד ניראה הדיווח? כמה זמן מוקדש לכל נושא?
על מנת לסייע - הנה סיקור טיפוסי בפיגוע (אתה יכול להוסיף את האחוזים מכלל המהדורה בעצמך):
דיווח מזירת הארוע
ראיון עם כוחות חילוץ
ראיון\סיקור פינוי החללים
סיקור מחסומים
סיקו אווירה (רצוי נפגעי הלם וחרדה)
סיקור בבתי המשפחות
סיקור בית חולים
למחרת:
סיקור משפחות
סיקור לוויות
סיקור זירת הארוע
ומה מתוך זה תראה בתאונה קטלנית ממוצעת?
פעם, כשהתחרות בתקשורת היתה מתונה יותר, אנשים צרכו יותר חדשות ופחות צהוב (וזה ניסוח בעייתי כי עיתון חדשות היה זה שהציף בצהוב), ועיתונאי היה איש שמביא ידיעות מהשטח ולא כלי שרת של ספינרים, דוברים ויח"צנים - הדיווח היה לקוני וצבעוני הרבה פחות, כי ידיעה היתה ידיעה ולא כתבת צבע ולא כתבת מוסף...
אז אם אתה שואל אותי - העיתונות מעצימה את הפיגוע הרבה מעבר לפרופורציות שלו, ובסיקור יוצרת בעיקר דמורליזציה בקרב הציבור (ע"ע כושר עמידה).
פעם כשהיה פיגוע, האנשים היו סופגים את הפגיעה ואומרים נתגבר. היום כאשר מתפוצץ קסאם מסכן - חצי מדינה מתבכיינת, או כפי שאמר בני פלד (בהקשר לסקאדים ופרוייקט החץ): "הפכנו למדינה של עכברים"...
_____________________________________
ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק
|