ל"ג בעומר הוא חג לילדים. אך האם באמת יש מקום לשמחה - ברמה הלאומית? ל"ג בעומר מציין נצחון בקרב, שבעקבותיו באה האיומה שבתבוסות ישראל במלחמות. מלחמת החורבן שהביאה לחורבן המקדש בשנת 70, מקובלת אצל רבים מאתנו כתחילת הגלות. אבל זה אינו מדויק. רוב מנינו ובנינו של העם נשאר בעקבות החורבן בארץ ישראל. המקדש אמנם חרב - והטראומה הקשה הזאת הביאה את הממסד הדתי לצייין את החורבן כנקודת השבר הגדולה - אך החיים היהודים בארץ ישראל נמשכו, לא מעט הודות למפעלו האדיר של רבן יוחנן בן זכאי ורעיו מחכמי יבנה.

אבל מבחינה היסטורית, מרד בר כוכבא הוא שהביא כליה על הישוב היהודי בארץ ישראל. זה היה מאבק נטול סיכוי מלכתחילה. ישוב יהודי מוחלש, כנגד האימפריה הרומאית בשיאה, מעורר בקיסר הרומי את היצרים האפלים ביותר. "השמדת עם" ו"מלחמת תרבות" לא היו דגלים מקובלים שהניפה האימפריה הרומית. הישוב היהודי בארץ ישראל הביא את האסון על עצמו והשמחה הזמנית על שלטונו העצמאי הקצר של בר כוכבא לא היו שווים את המחיר של הגלות האמיתית שמתחילה 60 שנה אחרי המועד "המקובל".

מרד המכבים לעומת זאת, היה מהלך מחושב ומבריק. זה היה ניצול של חולשה של השלטון הסלווקיה שסופה השתלטת רומי על המזרח הקרוב. זאת לא היה מלחמת מעטים ברבים. הקרבות בהם גבר יהודה על היוונים, היו קרבות של כוחות שקולים. ואכן התוצאה הייתה תקופה של כ-200 שנים של עצמאות יהודית. (ברמות כאלו ואחרות של תלות בזרים).


הדברים אינם נכתבים לצורך ויכוח תיאולוגי. רק למען הדיון ההיסטורי.

יהודה המכבי ל-א ידע שאנטיוכוס אפיפנס חלש כ"כ - ואכן הוא לא כ-ז-ה חלש (את התלמיים הוא הביס
ברמה כזו, שרק איום רומי ישיר, הביא לנסיגתו משם). המרד לא בא תוך תכנון אסטרטגי מקיף, ועובדה
שלקח למעלה מחצי יובל עד לרגע שבו הושגה העצמאות המלאה (בימי שמעון - אחרי שיהודה נהרג
ויונתן נרצח).
הדוגמא היחידה שאנו רואים לתכנון אסטרטגי מצד יהודה, היא הברית עם הרומיים - שמגיעה בסה"כ כמה
חודשים לפני שנפל באלעשה, ובדיעבד אנו רואים שהברית לא הועילה במיוחד ליהודה.

הטקטיקנים הגדולים היו דווקא שמעון ויונתן ום קירבו את העצמאות הרבה יותר בעזרת תמרונים פוליטיים
בין יריבים-לשלטון על האימפריה (בעיקר המאבק בין אלכסנדר בלס, בנו ושר צבאו, לבין דמיטריוס
הראשון והשני).


לעומתם, בר כוכבא יצא למרד במצב של מצוקה אמיתית ליישוב היהודי בא"י. טרם המרד בארץ, היה
מרד התפוצות, שתוצאותיו ניכרו גם בארץ. הנציב העליון היה אנטי יהודי במובהק, והלחץ היה כבד.
באותה סיטואציה די מוגזם לעשות את החישובים ש"הרומיים בשיאם, יוליוס סוורוס הוא מצביא גדול, שזה עתה דיכא את המרד בבריטניה, והקיסר הדרינוס 'חם' עלינו וייכנס בנו בכל כוחו"...
יותר סביר שהמרד פרץ מתוך תסכול. הכשלון היה נורא וגם חוסר התוחלת - אבל דווקא מסורות כאלה
ייתכן שהן הסיבה לכך שנשאר הלפיד הבוער בכל השנים, ולולא היה המאבק להשרדות העם - היה
העם היהודי מתבולל בתוך כמו כמעט כל עם אחר מאותה תקופה (וכמובן, ייתכן שלא - אני רק מנסה
להראות שלא כ"כ הוגן ונכון לשפוט בדיעבד...)...

ולכן אי אפשר לחלוק על דבריך אלה.

יש שאלה מעניינת שעליה יש מחלוקת היום, בעניין "גזרות השמד" של אדריינוס. ההיסטוריגרפיה היהודית הקלסית טוענת שמרד בר כוכבא היה תוצאה שלהן. היום יש נוטים לחשוב כי הגזרות היו דווקא תוצאה של המרד. אני לא זוכר פרטים של המנמקים, ולכשאתפנה לזה אחפש. כמובן שהאפשרת הזאת מטילה אחריות כבדה מאוד על בר כוכבא, ואולי גם על פטרונו ר' עקיבא. יתכן שבגלל זה גם "תוקן" מהלך העניינים במסורת היהודית.

אבל אני מניח שתמיכתו של הממסד הרבני במרד (תמיכה שלא הייתה כ"כ חד משמעית בימי המרד
הגדול), הייתה צריכה להיות תוצר של ייאוש ותסכול, כך שאולי גזרות השמד הנוראיות באו כתוצאה
מהמרד, אבל גם לפניו הייתה תחושה של מצוקה שהביאה לפריצתו מלכתחילה.
בכל מקרה אשמח לראות מחקרים בתחום וללמוד מעט יותר על הנושא.

ממה שהבנתי הסיבות למרד היו:

1. איסור על ברית מילה.

2. כוונה לבנות עיר פאגנית על חורבות ירושלים.

כמובן שזה לא בהכרח כוון נגד היהודים, האיסור על ברית המילה כנראה כוון כנגד התעללות בעבדים צעירים, גם הקמת העיר הפאגאנית יכולה להיות רק ניסיון לשיקום ירושלים ע"י בניית עיר "נורמלית" על חורבות העיר היהודית.

Alas, poor Yorick! I knew him, Horatio: a fellow of infinite jest, of most excellent fancy

בערך כלום! יש איזכורים תלמודיים שממש קשה ללמוד משהו מהם על היסטוריה ויש קטעי קטעים מכתבי הסטוריון שכתב 200 שנה מאוחר יותר. מקובל מאוד להניח שרבים מהאירועים המלווים את ההיסטוריה היהודית מלפני ימי הורדוס (כנראה מאז ימי ינאי) ועד מרד בר כוכבא הם חלק ממה שמכונה "Theological Madness" - שרשרת אירועים שבהם צד אחד אינו חולק את אותו בסיס התנהגות רציונלי כמו רוב הסביבה. זהו בשום אופן לא יותר מאשר כיוון מחשבה: הסבר כללי על מהות האיוולת שהובילה לאירועים מן הסוג אותו אנו מכירים. השקפה ביקורתית על מעט המקורות שיש לנו, וקצת מהמידע שהופק ע"י חפירות והמכתבים, מעלה אפשרות כי באופן כלשהו התפתחה כאן "אינטיפדה" שלשלטונות הרומיים לא היתה יכולת מיידית לדכא, וזאת בחבל ארץ הררי שבתחילה השלטון המקומי לא הצליח להשקיט. דיון קסיוס מזכיר מצב שבו "רק כאשר כל הארץ געשה" (והיה סיכון רציני של גלישת האירועים למדינות השכינות) הרומיים הזרימו כוחות גדולים לדיכוי המרד. העובדה כי השליטה הרומית על יהודה הוחזרה ע"י שורת חורבנות ואף מצורים, מעידה כי הרוח הקנאית שמוכרת מהמאה הראשונה לפני ואחרי, לא דעכה. חשוב לזכור כי אותה רוח קנאית הבעירה מרד שקדם בכמה שנים למרד בר כוכבא (מרד התפוצות). כל שלושת המרידות בין השנים 66-135, הסתיימו בחורבן מתוכנן ומאורגן של מרכנים יהודיים, ולמעשה ביססו את קיום היישות היהודית, כישות המנותקת מכור מחצבתה המקורי.

עובדה שניה היא כי הרוח הקנאית הזו לא שבה כנראה לפעום מאוחר יותר. השומרונים היו אלה שהובילו מרידות בתקופה הרומית המאוחרת. ניתן לכן להניח כי לרוח הקנאית שלא דעכה במרד הראשון, היה חלק חשוב בהתלקחות כאשר הרומים במהלך פוליטי מחושב מאוד, עקרו אותה כאמצעי לטווח ארוך. מסיבה זו חשוב לזכור שייתכן ותוצאות המרד לא היו פועל יוצא ישיר רק של במרד עצמו, אלא של החלטה אסטרטגית רומית לבער ריכוזים שהם ראו כלא אינגרטיביים. למרות התיאור של יוספוס על נסיבות חורבן הבית, מקובל להניח שגם אז חורבן המקדש היה פועל יוצא של החלטה אסטרטגית ולא מקרה.

לא נעים להגיד, אבל זה עבד...

.