מבחר כתבות מעיתון ידיעות אחרונות

ביקורת על שני ספרים בנושא ממוסף ספרים של הארץ
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0
והרי מספיקה רק תאונה קטנה אחת. או רעידת אדמה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת ברוך קימרלינג
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
המתריע מדימונה: ואנונו, ישראל והפצצה
יואל כהן. מאנגלית: פנינה תדמור. הוצאת בבל, 416 עמ', 98 שקלים

הטאבו האחרון: סוד המצב הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות אתו
אבנר כהן. סדרת המצב הישראלי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 334 עמ', 78 שקלים

ב-6 באוגוסט 2005 ציין העולם מלאות ששים שנה למאורע ששינה רבים ממושגינו על האנושות - הטלת הפצצה הגרעינית על
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
הירושימה וכעבור שלושה ימים - על נאגאסאקי. לדעת רבים היה זה אקט ברברי חסר הצדקה צבאית ופשע מלחמה משום שפגע ברבבות אזרחים; לדעת אחרים הפעולה קיצרה את המלחמה באוקיינוס האטלנטי וחסכה חיים רבים. כך או כך, בעקבות ההפצצה נודע שהאנושות חצתה סף אל-חזור ויצרה מתקן להשמדה עצמית פוטנציאלית, שגם ליוצריו לא היה כל ידע ממשי על עוצמת ההרס האמיתית שלו, על הסיכונים הטמונים בו ועל השלכותיו לטווח הארוך.

מאז שנות החמישים העולם למד לחיות עם - ובעיקר לטמון את הראש בחול לנוכח - סכנת מלחמה גרעינית, קרינות הנוצרות בתהליך ייצור נשק וכורי אנרגיה גרעיניים או תקלות העלולות להיגרם מידי אדם וטבע בתהליכים אלה. המקרה הישראלי, גם אם הוא מיזם גרעיני קטן יחסית ושונה מאלה של מעצמות גדולות יותר, מדגים בצורה דרמטית את מרב הבעיות והדילמות הכרוכות בייצור גרעיני, ואף מקצינן.

שני ספרים חשובים התפרסמו באחרונה על מה שנודע בציבור כ"אופציה גרעינית" של ישראל. ספרו של יואל כהן בנוי סביב פרשת מרדכי ואנונו, אך למעשה מכסה כמעט כל נושא - עקרוני, טכני, תקשורתי, פילוסופי, סוציולוגי ומשפטי - הקשור באפשרות שישראל היא מעצמה גרעינית. גם ואנונו, המשמש כעין גיבור - או ליתר דיוק אנטי-גיבור - של הספר, מתואר בצורה מאוזנת, על יתרונותיו וחולשותיו, כפי שטרם נעשה הדבר, למיטב ידיעתי, בשום חיבור קודם. ספרו של אבנר כהן, חוקר בעל מוניטין בינלאומיים, מספר את סיפור פיתוח הכור בדימונה, בעיקר מן ההיבט הפוליטי, אך בד בבד הוא גם סוג של מניפסט לוהט נגד מדיניות העמימות שנקטה ישראל מתחילת הפרויקט ועד היום.

אבנר כהן טוען, למעשה, שתי טענות: ראשית, שמדיניות הצנזורה והעמימות היא אנכרוניסטית, שכן על כל העולם (וגם על הישראלים) מקובל שיש לישראל חימוש גרעיני מגוון, מפצצות אטום ועד פצצות מימן (ולזה כהן מוסיף נשק ביולוגי וכימי), כולל יכולות למכה שנייה אם תותקף. מדיניות זו גם מונעת מישראל מלהתקבל למועדון הלגיטימי של שבע המעצמות הגרעיניות, לגיטימיות שאין לאף אחד מאויביה או מאויביה הפוטנציאליים.

שנית, וחמור מכך, מדיניות העמימות מונעת שיח ציבורי בתוך ישראל על דוקטרינות השימוש בנשק גרעיני, תנאי השימוש בו, פיקוח אזרחי על הכור, בטיחותו והשליטה ב"כפתור" האדום, זאת בעקבות קביעתו של יהושפט הרכבי, כי מנגנון קבלת החלטות בנושאי הפעלת נשק גרעיני הופך אותו לנשק אישי של "הקברניט".

"הנסיבות החדשות (שליטה בכפתור הגרעיני) מקנות לאדם (בודד, או קבוצה מצומצמת מאוד) יכולת הרס ופגיעה שהמיתולוגיה היוונית ייחסה לאלים. כך נוצר הניגוד המשווע המאפיין את המצב החדש שנולד, בין מגבלות האדם ומועדותו לשגות, לבין אי-מוגבלות תוצאות החלטותיו".

לא ניתן להיכנס במסגרת סקירה זו לכל תולדותיה המפותלות של ה"אופציה" כפי שנעשה בשני הספרים, אך יצוין שכל המפעל, כולל הוועדה לאנרגיה אטומית, הגוף הביורוקרטי הממונה על הקמ"ג ועל כל יתר מפעלי הגרעין הישראלי, היה ועודנו מעוגן במסגרת משרד הביטחון, יחד עם התע"ש ורפא"ל, והממונה הפוליטי הישיר על "ממלכת הסוד" - וכנראה גם היחיד - הוא ראש הממשלה. אמנם קיימת תת-ועדה זעירה סודית של הכנסת שאמורה לפקח על נושאים אלה, ובשנים האחרונות ניתנה גישה למשרד מבקר המדינה לקמ"ג, אך ספק אם למי מגופים אלה יש יכולת וידע מספיקים לפקח על מפעלים אלה, ועל כל פנים גם דו"חותיהם אפופים סודיות גמורה.

יש להדגיש כי אבנר כהן היה ונשאר חסיד של חובת ישראל להיות מצוידת בנשק גרעיני מכל סוג שהוא ולאמצעי שיגורו לכל טווח, אף שהוא נשמע מסויג מפני שימוש בו בפועל. בעוד שניתן להצטרף לביקורתו הגורפת נגד משטר העמימות הפנימי ואופן אכיפתו, הוא נמנע מלשאול שאלות קרדינליות בנושא חקירתו, ובכך יוצר בעצמו למעשה את ה"טאבו האחרון". הוא מרמז, בצדק, שאם ישראל תיאלץ אי-פעם להשתמש בנשק גרעיני אסטרטגי, ממילא לא יהיה עוד טעם להשתמש בנשק יום הדין. הוא אף מודע לכך שהשימוש בו - גם אם אמנם לא נאסר באמנות בינלאומיות (כפי שנאסרו כל שימוש נשק כימי וביולוגי) - יהיה באמת בחזקת יום הדין, שבתנאיה הגיאופוליטיים של ישראל יביא עליה ממילא כליה פיסית ודיראון-עולם מוסרי. אם תבוטל מדיניות העמימות, ניתן יהיה להעמיד שאלות אלה לדיון ציבורי פתוח, אך לשיטתו של אבנר כהן, דיון זה יהיה מוגבל לשאלות שאינן מן החשובות ביותר.

יואל כהן נוקט שיטה אחרת לחלוטין. ספרו בנוי מכמה מעגלי סיפורים, שכל אחד מהם מרתק, אינפורמטיבי ומעורר מחשבה. המעגל הראשון בנוי מהצגת מרב האינפורמציה הקיימת על פרויקט דימונה, תוך כדי הצגת הסתירות וקשיי ההערכות השונות והסותרות של מומחים ופוליטיקאים מאז ראשית שנות ה-50. המעגל השני הוא סיפורו האישי של טכנאי הכור, מאז שהיה גאה בעבודתו ועד לתהליך הרדיקליזציה האידיאולוגית שעבר ופקפוקיו בדבר הצורך של ישראל בנשק גרעיני. הוא הצליח לצלם יותר מ-50 תצלומים ממכון 2 של קריית המחקר הגרעיני (קמ"ג) שבו עבד, שם הפרידו פלוטוניום מאורניום, והתפטר ממקום עבודתו, אם כי באותו שלב לא היו לו ככל הנראה תוכניות פעולה מגובשות.

מעגלים נוספים הם תיאורי תחקיריו של ה"סאנדי טיימס" וכישלונו להגן על מקור המידע שלו, ומשפטו המרתק של ואנונו בישראל. למרות הסימפטיה שרוחש יואל כהן לגיבורו, הוא מעריך כי פרשת ואנונו הביאה נזק כבד לשיח הציבורי בישראל בנושא הגרעין. הצלחת הממסד להפוך את המתריע בשער ל"מרגל" ול"בוגד" (חלקית גם בשל אישיות והתנהגותו של ואנונו עצמו), נעלה למשך דור דיון חופשי בנושא הגרעיני.

למעשה, העמימות היא רק סימפטום לתופעה חברתית רחבה הרבה יותר, והיא אי-רצונה של כלל החברה היהודית בישראל להתמודד עם מה שהיה קרוי בשפת הצפנים הישראלית "הנושא העדין", ולהותירו בידי מי שנראים מוסמכים לכך. אינטלקטואלים מעטים ניסו להעמיד לממשל שאלות קשות. אמנם יש ידיעות על ויכוחים פנים-מקצועיים בין מדענים לבין עצמם ובינם לבין השלטון, אך הם לא מתפרסמים בציבור. בהקשר זה כדאי לציין כי כבר ב-1966 הקימו אליעזר לבנה, ישעיהו ליבוביץ, ש"נ אייזנשטדט, גרשום שלום, אפרים אורבך, יהושע בר-הלל ועוד קבוצת אינטלקטואלים את "הוועד לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני", אך זה התפרק מיד לאחר מלחמת 1967, בעיקר על רקע פיצולו בין יונים לנצים.

צודק אבנר כהן בקביעתו כי כל הדמוקרטיות שהחליטו לפתח נשק גרעיני קיבלו את ההחלטה הראשונית והמכרעת באורח סודי ולא דמוקרטי, תוך כדי העלמת מידע מן הציבור ועל פי רוב לפי החלטת אדם אחד. אבל לאחר שהשלב הראשוני הושלם, הוכנס הנושא לתחום החוקתי הגלוי (כמובן לא על פרטיו הטכניים והצבאיים הספציפיים) ונושאי אחריות, הכפיפות והבקרה של הדרג האזרחי היו למוסדרים ושקופים ואיפשרו דיון ציבורי מתמשך ופתוח בנושא הגרעין ושימושיו. בישראל העמימות לא מאפשרת הסדרים כאלה, שהם חיוניים למשטר דמוקרטי תקין. נהפוך הוא. מחמת ה"טאבו" שהנושא שוקע בו הוקמו מנגנוני השתקה המנוגדים לכל היגיון דמוקרטי ואשר אין להם ולא כלום עם שמירת סודות ביטחוניים וביטחון המדינה.

באופן חצי-רשמי, העמימות מנומקת בכמה סיבות. ראשית, ההבטחה לארה"ב, המאפשרת שלא להיכנס לעימות חריף עמה לנוכח מדיניות האי-הפצה התקיפה שזו דבקה בה; הנימוק השני הוא שהסרת העמימות היתה גורמת מירוץ גרעיני אזורי, ומדרבנת את מדינות ערב, ובעיקר מצרים, להתגרען. נטען שמדיניות העמימות אולי אף מקטינה סיכוי להתקפה גרעינית "לגיטימית" על ישראל בהיותה ספק-מגורענת. הטיעון המוזר ביותר הוא שהעמימות מגבירה את ההרתעה, שכן היא מגבירה את האי-ודאות לגבי יכולותיה הצבאיות של ישראל. על כל הטיעונים האלה משיב אבנר כהן בצורה משכנעת למדי.

כאמור, הוא טוען כי כלפי חוץ ישראל ממילא - ולמרות מדיניות העמימות - מוחזקת כמעצמה גרעינית, ואפקט העמימות פועל כיום אך ורק כלפי המשטר הפנימי בישראל, וכי דווקא יציאת ישראל מן הארון הגרעיני וחתימה על הסכם אי-הפצת הנשק הגרעיני ישיגו שתי מטרות אסטרטגיות מרכזיות: הכרת העולם בהיותה של ישראל מעצמה גרעינית לגיטימית, בדומה להודו ופקיסטן, ומניעת חימוש גרעיני ממדינות אחרות באזור, שרובן כבר חתמו על הסכם האי-הפצה המחייבן גם למשטר פיקוח בינלאומי ולסנקציות ואולי אף מסתכנות בהתערבות צבאית, אם וכאשר יפרו חתימתן. בה בעת מהלך כזה יתרום ליותר דמוקרטיזציה של המשטר הישראלי.

אבנר כהן גם עוסק בהרחבה בבעיות הבטיחות הסביבתית של ה"מכון" בנס ציונה - העוסק, "לפי מקורות זרים", בפיתוח נשק כימי וביולוגי ובפיתוח אמצעי נגד - ומזהיר מפני קטסטרופה העלולה להיגרם לסביבה מטעות אנוש או מפגעים אחרים. הוא גם מגלה סימפטיה עמוקה כלפי קבוצה גדולה של עובדי הקמ"ג שחלו בסרטן, ומשפחות אלה שנפטרו ממחלה זו, שככל הנראה נגרמה, לפחות אצל חלקם, מחשיפה לחומרים רדיואקטיביים, ושהמדינה מתנערת מכל אחריות למצבם ולמצב משפחותיהם. כהן גם מציין תקלות אחדות בדרגות חומרה שונות שאירעו לאורך השנים בקמ"ג.

יחד עם זאת אין כהן מוכן לדון כלל בסכנה הנשקפת מעצם הימצאות כור גרעיני ישן בן יותר מארבעים שנה (שבמדינות אחרות כבר החלו לאטום אותם), אפילו הוא מתוחזק היטב, לעצם קיומה של ישראל או לחלקים ניכרים של אוכלוסייתה ואוכלוסיית האזור. הרי תאונה אחת, רעידת אדמה חזקה, מעשה טרור או פגיעה בכור פעיל באמצעות פצצות או טילים חודרי עומק ומיגון עלולים לגרום לתוצאה קטלנית יותר ממתקפה ערבית כוללת על המדינה. יש לזכור שהאדם עוד לא בנה שום מתקן חסין תקלות, וכי את הסיכון יש לחשב כמכפלת חומרתו בהסתברות התרחשותו; כך, אפילו סיכון נמוך (אם בכלל נתן לאומדו) אינו מבטא את חומרת הנזק האפשרי. ועוד נשאלת השאלה, היכן וכיצד מאחסנים פסולת גרעינית וחומרים מסוכנים אחרים, שתוחלת חייהם מגיעה לעתים לאלפי שנים ואילו מכלי אחסונם ייהרסו הרבה קודם לכן.

ואולם השאלה המרכזית שכהן נמנע מלשאול היא זו: נניח שמסיבות ביטחוניות-קיומיות ישראל זקוקה, ותיזקק בעתיד, לאופציה הגרעינית. כמה חומרים בקיעים (למשל פלוטוניום באיכות נשק) יש עוד צורך לייצר, כאשר כל יום נוסף של פעילות הכור מוסיף לסיכון הקיומי? הרי שום ארגון אינו נוטה לחסל את עצמו גם כשתפקידו הסתיים זה כבר, ולא נראה שבמצב הקיים, בעיקר לנוכח מצב העמימות, יש בידי הממשלה, ראשה, הכנסת או כל גורם אחר היכולת לסגור את הכור, גם אם תפקידו הסתיים, וככל הנראה אין - כפי שגם כהן מציין - שום גורם בלתי-תלוי בוועדה לאנרגיה אטומית - שהיא אינטרסנטית ראשית בהמשך קיום הכור - מי שיאמר לנו מהי הסכנה הנשקפת מהמשך הפעלתו. זהו ככל הנראה התפקיד האמיתי של העמימות כיום.

מלבד זאת, קרוב לוודאי של"טאבו" הזה יש סיבה נוספת, שלא נוח לכהן להזכירה, והיא ההסכמה שבשתיקה היחידה שעוד מתקיימת בין היונים הצחורות ביותר לנצים הטורפניים ביותר בחברה הישראלית. המחנה המכונה "לאומי" מתייחס לנשק הגרעיני, האמור להימצא במרתפי ישראל, כאל ערובה לכך ששום לחץ חיצוני או פנימי לא יוכל לאלץ את ישראל לוויתורים טריטוריאליים של ממש (אולי מלבד "השד הדמוגרפי"). המחנה היוני, לעומת זאת, רואה בקיום הארסנל הגרעיני הישראלי בסיס מוצק לטיעון שישראל היא כה חזקה מבחינה צבאית, שהיא יכולה להרשות לעצמה ויתורים טריטוריאליים נדיבים תמורת הסכמי שלום, וכי בעולם הגרעיני החדש והמפחיד אין עוד כמעט חשיבות אסטרטגית לטריטוריה. שני הצדדים במחלוקת הגורלית רואים בנשק הגרעיני מעין נשק אולטימטיבי, אם כי סמוי מן העין, במאבקים הפנימיים ביניהם על דעת הקהל.

הספרים של יואל כהן ושל אבנר כהן - למרות אי-יכולתו ללכת "עד הסוף" עם ביקורתו והיותו שבוי בקסם השחור של הפצצה - הם ספרים חשובים ומעוררי מחשבה, שמן הראוי שכל מי שדאגת גורל ישראל והאנושות קרובה ללבו יקרא בהם ברצינות, בין אם יסכים עמם ובין אם לאו.

ספרו של פרופ' ברוך קימרלינג, "מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה הישראלית בין ריבוי תרבויות למלחמת תרבות", ראה אור בהוצאת עם עובד/עלמא

פצצה מתקתקת ברשת

ד''ר אבנר כהן פירסם בארה''ב מחקר על מדיניות הגרעין של ישראל, שנפסל על ידי הצנזורה הישראלית. הספר ניתן לרכישה גם דרך האינטרנט, ויש לו, כמובן, ם אתר - בעוד לד''ר כהן, כנראה, ממתין צו המעצר

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.notes.co.il/carmi/images/naama.jpg]

נעמה כרמי
ד"ר לפילוסופיה.
חוקרת, כותבת, עורכת.
פורסם ב 18 במאי 2003

כשיגיע אבנר כהן לישראל, קרוב לוודאי שיחכה לו בשדה התעופה צו מעצר. לא, כהן איננו עבריין סמים בינלאומי, או פושע מסוכן. אבל הוא עשה שני דברים שבישראל של היום הם עדיין בלתי נסלחים: הוא פירסם בחו"ל מחקר על מדיניות הגרעין של ישראל, שראה אור באוניברסיטת קולומביה, אשר נפסל לפרסום על-ידי הצנזורה הישראלית, והוא מבקש להעלות לדיון ציבורי בישראל את המדיניות הזו.

את ד"ר אבנר כהן אני מכירה מחילופי אימיילים ברשימת דיוור אקדמית. לפני המון שנים למדתי אצלו שיעור מבוא בפילוסופיה חדשה, באוניברסיטת תל-אביב. אבל כהן כבר די הרבה שנים לא בארץ אלא יושב בהארוורד, ארה"ב, ומסומן כ'אויב המערכת'. לכהן משפחה בארץ, שהוא רוצה לבקר, אבל נרמז לו שעדיף שלא יגיע לישראל. שירותי הביטחון הישראליים מחבבים רמיזות סובטיליות, אתם יודעים.

הכל בגלל ספר. ומכיוון שכהן החליף את התעניינותו בדיוויד יום בהתעניינות במדיניות הגרעין הישראלית. בזמנו, הגיש אבנר כהן מרצונו את הפרק הראשון של ספרו לצנזורה. ראובן פדהצור, שסקר לאחרונה את ספרו במוסף "ספרים" של הארץ, מספר כי כהן קיבל אותו חזרה בצירוף ההערה המשונה והחריגה שהוא לא נקרא. כהן התעקש, החזיר את הטקסט לצנזורה, והתוצאה היתה פסילה של כל החומר. שנת התכתבות עם הצנזור לא הניבה ולו הצבעה אחת על פריט בספר שמהווה סיכון ביטחוני. בעתירה לבג"צ שהגיש כהן, מילא תפקיד חשוב - מאחורי הדלתיים הסגורות - המלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, שמכונה בארץ י. י. הוא מאחרוני אנשי המערכת ששמם אסור לפרסום (אם כי הוא פורסם כבר בחו"ל), לאחר שההוראה האנכרוניסטית הזו הוסרה מעל שמותיהם של ראשי השב"כ והמוסד. לא כולם במערכת הביטחון מסכימים עם עמדותיו של י. לאחרונה התעמת אתו בבית המשפט יעקב פרי, מי שהיה ראש השב"כ, שסבר – בניגוד לעמדתו של י. – כי שום נזק לא ייגרם לביטחון המדינה אם קלינברג הישיש ישוחרר לביתו בתנאים מגבילים. בסופו של דבר, משך כהן את עתירתו ופירסם את הספר ללא אישור הצנזורה.

כהן, חשוב לציין, מסתמך בספרו רק על מקורות גלויים. הוא איננו ואנונו, ככותרת הכתבה שפורסמה במוסף "הארץ" עם צאת ספרו. לא רק שמעולם לא עבד במערכת הביטחון, אלא הוא רואה בספרו מימוש של החופש האקדמי ששמור לו כחוקר. מבחינה משפטית אין זה משנה מהם מקורותיו, אומר משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול ישראל ו"מעריב", מכיוון שהחוק הישראלי אוסר לפרסם ידיעות סודיות גם אם הן פורסמו. לצנזורה הישראלית סמכות גורפת; היא חלה לא רק על פרסומים שרואים אור בארץ, אלא גם בחו"ל. להלכה, יכולה הצנזורה להגיש כתב-אישום לא רק נגד אבנר כהן אלא גם נגד המו"ל שהוציא את ספרו, אומר נגבי. אם כי קשה להאמין שהצנזורה הישראלית תסתבך עם הוצאת ספרים יוקרתית כאוניברסיטת קולומביה. ברור, על כל פנים, כי בסמכותה לעצור את כהן עם הגיעו ארצה, ואף לשפוט אותו על עבירת צנזורה. כהן אומר, מצד שני, שלא ברור כיצד למוסד ישראלי כמו הצנזורה יש סמכות שיפוטית שחורגת מגבולותיה של מדינת ישראל, בפרט לגבי חוקר אקדמי שהוא תושב קבע של ארה"ב.

לספרו של כהן, "ישראל והפצצה", יש גם אתר אינטרנט. באתר מציג כהן, בין היתר, מסמכים ששימשו אותו בעבודתו ומאפשר לקוראיו גישה ישירה ונדירה למקורות ראשוניים (חלקם בעברית). לצורך עריכת המחקר עבר כהן על כמיליון מסמכים. הנגישות לחלק מהם התאפשרה הודות לחוק חופש המידע האמריקאי. הפרשה הזו מעלה, שוב, את השאלה עד כמה ניתן לעצור את המידע בעידן המקוון. נגבי סבור שהאינטרנט לא מהווה קייס. כשמדובר באתר פרטי, לא באתר רשמי של מוסד או של כלי תקשורת מוכר, מעמד המידע שמפורסם בו כמוהו ככרוז שמחלקים בככר רבין; אף אחד לא לוקח אחריות על מה שנאמר בו. נגבי גם אינו סבור שהמצב החוקי צריך להשתנות בעקבות זרימת המידע באינטרנט. לא מפני שתפוצתו עדיין איננה המונית אלא משום שהוא פרוץ לכולם, ועל-כן אין בקרה על מה שמתפרסם בו. כשמדובר באתרים שאינם חלק מכלי התקשורת הקונבנציונליים כמו אתר של סוכנות ידיעות, רשת תקשורת או עיתון, אי-אפשר להתייחס לאינטרנט ככלי תקשורת המוני, אומר נגבי, ועל-כן אי אפשר להוציא ממנו את הראיה של ציטוט מידע שכבר פורסם בכלי-תקשורת אחר, שהצנזורה לעתים מתירה.

לא בטוח שנגבי צודק ביחסו לאינטרנט ולשינוי שהוא יגרום לו בכל הקשור לאופן שבו אנו מקבלים ומעבירים מידע, כמו גם להתאמה החוקית שנדרשת כתוצאה מכך. אלי הכהן, איש האינטרנט של רשת ב', סיפר למאזיניו על האתר והגיע עד לצנזור הראשי בטענתו שאי אפשר לאסור על פרסום מידע שכבר מופיע ברשת. הצנזור אישר לו, לבסוף, לפרסם את התכנים שמופיעים באתר עצמו, מאחר והם כבר מפורסמים.

שירותי הביטחון עצמם, כך נראה, לא ממש קונסיסטנטיים בטיפולם בהפרות צנזורה. ספר בשם "ואנונו והפצצה" לא הוגש כלל לצנזורה, ראה אור, נמכר וקיבל פרסום מבלי שהיא תורה לאסוף אותו. עוזי מחניימי, כתב ה"סנדיי טיימס" במזרח-התיכון, שזוכה לביקורת מצד עמיתים מרירים על סקופים שהוא מפרסם בחו"ל תוך עקיפת הצנזורה הישראלית, יוצא ובא לישראל וממנה. יתכן שגם הרמיזות לאבנר כהן לא יתממשו לכדי פעולה, וגם כאן לא יורידו שירותי הביטחון את הכפפות. אך מי במקומו היה לוקח את הסיכון?

אבנר כהן איננו דובר של עמדה אידיאולוגית בנושא הגרעין. ספרו הוא מחקר אקדמי שמציג עובדות קשות, ופורש את ההיסטוריה הפוליטית של מדיניות הגרעין הישראלית משנות החמישים. הניו-יורק טיימס, שקשר לספר שבחים, כתב כי מדובר במחקר המכיל 1,200 הערות שוליים, ועם זאת נקרא כאילו היה רומן. העיתון גם מכיר במשימה הקשה שעמדה בפני אבנר כהן בכתיבת הספר: "כישראלי היה עליו לשבור את קוד השתיקה שאופף את הדיון בנושא הגרעיני במולדתו". אבנר כהן כתב מאמרים רבים בנושא הגרעין טרם פרסום הספר, ולא נדרש להגיש ולו אחד מהם לצנזור הראשי. דומה כי יותר מבעיות צנזורה, מדובר בהחלטה מודעת של הממסד הביטחוני הישראלי להערים כל קושי אפשרי בפני הספר וכותבו, דווקא משום שלא מדובר בעמדה אידיאולוגית ואולי מתוך פחד מ"מדרון חלקלק" שאנו עלולים להתדרדר בו עם פתיחת דיון רציני בנושא מדיניות הגרעין הישראלית. להחלטה הזו מלווה נקמנות אישית שקשה אולי להסביר, אך היא בהחלט איננה חריגה בשיקוליו של הממסד הזה. במובן מסוים, קל לו יותר לקבל ספר על ואנונו ואת הלובי האידיאולוגי שעומד מאחורי ואנונו, ואף לנפנף בו כעלה תאנה לליברליות שלו, לכאורה.

דיון ציבורי, גם בסוגיות רגישות, הוא חלק מהותי ממשטר דמוקרטי ותנאי לקיומו. מדיניות הגרעין של ישראל נוגעת לעתידו של כל אחד ואחת מאיתנו, ולעצם השאלה אם יהיה לנו עתיד בכלל. כאשר מדיניות בנושא כה קריטי היא כל כולה חסויה, אין בידינו עובדות פשוטות שעל בסיסן ניתן לקבל החלטות. מצב כזה נוח במיוחד למניפולציות שלטוניות. יד על הלב: הייתם רוצים שהפוליטיקאים שלנו, אלו שיושבים בקרית הממשלה, יחליטו בנושאים הרי-גורל לבד לחלוטין? לא רק בלי ביקורת ציבורית, אלא מבלי שהציבור יידע בכלל שהם החליטו ואת תוכן החלטתם? וכאן, פעם נוספת, טוב שיש אינטרנט. אפשר לנסות לעצור את המידע. באופן אישי יש לי השערה: זה לא יעזור.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.06 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה