הים כעומק האסטרטגי של ישראל
ח"כ ד"ר יובל שטייניץ
בשנת 1953 עשה ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, את הלא-יאמן: הוא לקח חופשה בת 50 (!) יום על-מנת לגבש את תפיסת הביטחון של ישראל. כשחזר הניח על שולחן הממשלה מסמך שכותרתו 'צבא ומדינה'. לאחר טיפולו בשורה של נושאים חיוניים, כגון: שמירת היתרון האיכותי, ההתבססות על צבא מילואים ופיתוח חיל אוויר כזרוע אסטרטגית, הקדיש גם פסקה קצרה לנושא חיל הים, שעיקרה: "יש לצמצם את חיל הים ושירותיו".
כיום,50 שנה לאחר-מכן, נדרשת מהפכה בתפיסת הביטחון. מהפכה, שאחת מאבני היסוד שלה היא הסטת מרכז הכובד מכוח אווירי לכוח ימי, וניצולו של האגן המזרחי של הים התיכון כעומק אסטרטגי לישראל. אם עד לאחרונה הסתפקה ישראל בחיל ים קטן, שצוללותיו וספינות הטילים הזעירות שלו נועדו להגן על חופי הארץ ונתיבי השיט - מכאן והלאה עליה להתבסס על חיל ים התקפי. חיל שיצויד בפלטפורמות ימיות קטנות ובינוניות, ובטכנולוגיות שיאפשרו לו לנפק עוצמות אש גבוהות ומדויקות לטובת ההכרעה בעומק היבשה.
המימד הגיאוגרפי
הטיעונים העיקריים לטובת העתקה עתידית של מקצת מבנק המשימות העצום המוטל כיום על כתפיו של חיל האוויר לכיוונו של חיל הים, הם שניים: הטיעון הגיאו-אסטרטגי, כלומר הצורך להמציא פיצוי הולם למצבה הגיאוגרפי הבלתי-אפשרי של ישראל; והטיעון הטכנו-אסטרטגי, שלפיו כיווני ההתפתחות של הטכנולוגיות הצבאיות ברחבי העולם מצביעים ממילא על שינוי עתידי בחלוקת התפקידים המסורתית בין מטוסים וספינות.
מנקודת מבט גיאו-אסטרטגית חייבים להכיר בעובדה, שישראל כבר חזרה בפועל לגבולות 67'. אמנם רמת-הגולן עדיין בידינו ומדבר סיני מפורז. ואולם כנגד כך ניצבת העובדה ששטחי הגדה המערבית ורצועת עזה חזרו לאחרונה לשמש, בעקבות ההפרות השיטתיות של הסכמי הפירוז והגבלת החימוש על-ידי הפלשתינים, כבסיס לכוחות עוינים בעלי אופי של מליציות. המשך מגמת ההתחזקות הפלשתינית, שכיוונה הומחש על-ידי תפיסת מאות הקטיושות והמרגמות על סיפון ה'קארין אי', עלול להביא לכך שבתוך מספר שנים נעמוד במרכז הארץ מול צבא פלשתיני עממי המגובה בארטילריה קלה.
התפתחות מדאיגה נוספת שהתרחשה בעשור האחרון, היא הצטיידותן של מדינות ערב במאות טילי קרקע-קרקע ממשפחות ה'סקאד' הרוסי וה'נו-דונג' הקוריאני. מאות הטילים הבליסטיים המוצבים כבר היום בלוב, מצרים, סוריה, עיראק ואיראן, מהווים איום נוסף על העורף הישראלי שאין להתעלם ממנו.
כדי להמחיש את משמעות הדבר נציין שבראשית שנות השבעים, בתקופה שקדמה למלחמת יום-הכיפורים, איתר המטכ"ל המצרי את מה שנראה לו כנקודת התורפה העיקרית מול ישראל: האסימטריה של יכולת הפגיעה בעורף. מחד, חיל האוויר הישראלי שאיפשר לצה"ל לפגוע בבסיסים ובמפקדות העורפיים ברחבי מצרים ולשתק את חיל האוויר המצרי בבסיסיו. מאידך, חוסר יכולתם של המצרים לפגוע בעומק ישראל ולשבש את פעילותו של חיל האוויר הישראלי על-ידי פגיעה בשדות התעופה שלו. מסקנת המצרים: יעדי המלחמה ב73-' הוגבלו לתפיסת רצועת קרקע בסיני וההגנה עליה.
ואולם ההתפתחויות האחרונות יצרו מציאות חדשה. הן מאפשרות לערבים, לראשונה מאז 67', לנסות ולעקוף את נחיתותם האווירית ולפגוע בתשתיות הצבאיות של ישראל בעת מלחמה, אם על-ידי מתקפת גרילה פלשתינית לתוככי הקו הירוק, ואם על-ידי מטחי טילים בליסטיים מתוזמנים כהלכה.
דבר זה מצביע על כך שבעיית היעדר העומק האסטרטגי הולכת ומחריפה, ו מכאן השאלות הנוקבות לגבי המשך ההסתמכות הבלעדית על חיל האוויר. כי אף שפעולת המטוסים מתבצעת באוויר ומן האוויר, הרי שהפעלתם מתבצעת מבסיסים יבשתיים. במובן זה חיל האוויר הישראלי הוא חיל יבשתי מובהק, הרגיש למימדים הקרקעיים הבלתי-אפשריים של ישראל בדיוק כמו כל כוח יבשתי אחר.
המסקנה מכל זה היא, שאם ישראל חפצה להמשיך ולהיות מסוגלת להגן על עצמה בתנאים בעייתיים אלה גם בעתיד, היא חייבת ליצור לעצמה "קונספט" חדשני של חיל ים. חיל ים שיוכל להעניק לה גיבוי אסטרטגי קונבנציונלי גם במקרים של שיבוש זמני במרחב הקרקעי הבלתי-אפשרי של המדינה. אחד הראשונים שעמד על חיוניותו של המהלך הזה היה האלוף (מיל') ישראל טל בספרו 'ביטחון לאומי': "הכוח האווירי אינו יכול עוד לשמש לבדו... על חיל הים של ישראל להפוך את הים לחלק מהעומק הביטחוני שלה".
המימד הטכנולוגי
ואולם, האם החזון הזה הוא בכלל אפשרי? האם ניתן ליצור חיל ים התקפי, ללא הזדקקות לפלטפורמות ימיות ענקיות ויקרות להחריד כמו סיירות ונושאות מטוסים?
התשובה חיובית. ההתפתחויות הטכנולוגיות בעולם המערבי בשלושת התחומים הבאים: הטילים המדויקים, המל"טים (מטוסים ללא טייס) התוקפים והתותחים ארוכי-הטווח, מבשרות שינוי מגמה כלל-עולמי בחלוקת התפקידים בין זרועות האוויר והים.
כך, למשל, אם ניתן להשתמש בספינות קטנות ובינוניות המסוגלות לשאת כמויות משמעותיות של טילי שיוט ו/או טילים בליסטייים מדויקים להפליא, כמו למשל טילי ה'טומהוק' או ה'הרפון בלוק 2' (שהמצרים מבקשים כעת לקבל מארה"ב) - מדוע לרכוש עוד ועוד פלטפורמות אוויריות יקרות?
ואם ניתן להפעיל מספינות מל"טים ומזל"טים תוקפים, שיוכלו להחליף מטוסים מאוישים בחלק ניכר מהמשימות - מדוע להשקיע במטוסים מאוישים נוספים?
ואם מאמציהם של האמריקנים ושל מדינות אחרות, כפי שתוארו לאחרונה בכתב-העת 'פופולר סיינס', לפתח טכנולוגיות חדישות של תותחים ימיים לטווחים של עשרות ומאות קילומטרים, יוכתרו בהצלחה - מדוע לא להעביר לכלים כגון אלה חלק מהמשימות ש ל תקיפת תשתיות העומק של האוייב?
משמעותן של ההתפתחויות המהירות בתחומים אלה (בצירוף היכולות ההולכות ומשתפרות לקבל מידע בזמן-אמת מלוויינים צבאיים) היא מהפכנית: לראשונה בהיסטוריה יוכלו חילות ים מצוידים כהלכה למלא תפקיד מרכזי בתקיפה ושיתוק התשתיות הצבאיות והאזרחיות של האויב בעומק היבשה. התוצאה הבלתי-נמנעת תהא, במוקדם או במאוחר, הסטת חלק נכבד מהמשימות הקלאסיות של מטוסי הקרב לכיוונן של פלטפורמות ימיות.
יתרונותיהן של הפלטפורמות הימיות בהשוואה לשילוב של שדות תעופה קרקעיים עם מטוסי קרב ברורים: ראשית, פלטפורמה ימית בינונית שקולה ביכולת נשיאת החימוש שלה למספר רב של טייסות-קרב. שנית, יחסי עלות-תועלת ביחס לרוב המשימות יהיו טובים בהרבה. ושלישית, שלא כשדות התעופה, הפלטפורמה הימית המשנה את מיקומה במרחבי הים היא מטרה שקשה מאוד לעקוב אחריה. היא איננה מטרה נייחת שאפשר לשבשה על-ידי כוחות גרילה, או לטווחה על-ידי ארטילריה וטילים בליסטיים מהסוג המצוי בידי מדינות ערב.
כמובן, גם לפלטפורמות ימיות אין תעודות ביטוח. והפלטפורמות הימיות של צה"ל תהיינה מאוימות על-ידי חילות הים של הצד השני. אולם הפיכתו של הקרב הימי בשנים האחרונות לקרב מתוחכם ורווי מחשבים וטכנולוגיות היי-טק (רדארים, סונארים, טילים מונחים, טילים נגד טילים), מחזקת את יכולתן של המדינות המפותחות להגיע לעליונות ימית קרובה למוחלטת. עליונות שאינה נופלת מעליונותן האווירית. ועליונות זו היא שתאפשר לנו את הפיכתו של האגן המזרחי של הים-התיכון למרחב פריסה בטוח יחסית, שיתאים להפעלת הזרוע הימית גם לטובת משימות נוספת.
פותחים את הים
ישראל פועלת מתוך מעטפת קרקעית בלתי-אפשרית. תהליכי האכלוס והאורבניזציה במזרח-התיכון, יחד עם תהליכי הגידול בסדרי-הכוחות הקרקעיים של מדינות-ערב, הופכים את ההכרעה הקרקעית באמצעות העברת הלחימה לשטח האוייב וכיבוש שטח לבעייתית ביותר. האסטרטגיה האופטימלית לישראל תהא איפוא להגן על הליבה היבשתית ובו בזמן להעביר את ההכרעה למגרש, שבו יתרונה האיכותי-טכנולוגי מגיע לכלל מיצוי מקסימלי: המגרש הנפרד-משותף של הים והאוויר.
ואולם המשך ההסתמכות הבלעדית על חיל האוויר - מסוכנת. הופעת טילי הקרקע-קרקע במרחביו העצומים של המזרח-התיכון מחד, והופעת הכוחות הפלשתיניים בקירבה מיידית למרכז הארץ מאידך, הופכים את המשך המגמה של הנחת כל הביצים בסל אחד להימור. גם הזיקות ההדדיות בין הקרב הימי לקרב האווירי הולכות והופכות את "מעטפת הים-אוויר" לזירת מאבק אחת. השולט באוויר מסוגל לסייע להשגת היתרון הימי. השולט בים מסוגל להשתמש בטילי ים-אוויר חדישים, בעלי טווח של עשרות קילומטרים (כמו למשל טילי הסטנדרט של הצי המצרי), על-מנת לפגוע בחופש התמרון האווירי של הצד שמנגד מעל הים ומעל אזורי היבשה הסמוכים.
אם ישראל חפצה חיים, עליה להזדרז באימוץ השינויים הנדרשים בתפיסת הביטחון ולפתח את חיל הים כזרוע אסטרטגית. כשנסגרת היבשה, חייבים לפתח גיבוי מהים.
* הכותב משמש היום כיו"ר וועדת החוץ והביטחון של הכנסת (נכון לקיץ 2003). המאמר מהווה תקציר מהרצאתו בכנס הרצליה למאזן החוסן והביטחון הלאומי', דצמבר 2001
(מקור: http://www.dolphin.org.il/press/strategic.htm)
_____________________________________
"פעם חשבתי שהמוח הוא הדבר הנפלא ביותר שקיים, עד שהבנתי מאיפה המחשבה הזאת באה.."
נערך לאחרונה ע"י ronzehavi בתאריך 01-12-2005 בשעה 22:38.
|
ראשי
צ'אט
01-12-2005, 21:40
מצב כלאיים
