02-11-2005, 10:40
|
|
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
|
|
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
|
|
|
מצוק יקר (קצת פילוסופיה)
ציטוט:
|
קראתי פעמיים את מה שכתבתי ולצערי לא הבנתי...
|
אני חושב שזהו עצם העניין, אז בוא אני אסביר לך, עוד לפני שתספיק להיעלב (זה ממש לא כוונתי):
צבא אינו גוף אלים, אלא גוף שמייצר אלימות. זה נשמע מבלבל, אבל הנה הרחבה של הרעיון; צבא מופעל ע"י גורם פוליטי לשם השגת יעדים בדרך כוחנית. הצבא, כגוף שנשלט ע"י דרג מדיני לא פועל באלימות רק לשם יצירת האלימות (אפשר לקרוא לזה ביריונות), אלא הינו גוף שמגשים את יעדי המדינה באופן כוחני.
מה הקו שמפריד בין ביריונות לפעולה לגיטימית? זה המוסר. היכולת לתת צידוק מוסרי לרעיון שעומד מאחורי פעולה אלימה.
למוסר יש אמות מידה אוניברסליות, אך גם מקומיות. בהיבט הרחב, הרג של תינוק, אדם שאינו חמוש או אדם שאינו קשור לעיניין - היא פעולה שאינה לגיטימית, ומן הסתם אינה עומדת בקו אחד עם רעיון "טוהר הנשק" - או במילים אחרות - פגיעה באנשים שאינם קשורים לעיניין, רק לשם הפגיעה בהם, נתפסת באופן אוניברסלי כפעולה שאינה לגיטימית.
לעומת זאת, ישנו קו דק בין המוסר האוניברסלי והמוסר המקומי המתייחס לרמת "הנזק העקיף" שמותר לגרום בהגשמת פעולה כנגד היעד נגדו אתה פועל.
בעוד שאנחנו רואים (ע"ע סלאח שחאדה) פגיעה במבוקש ובני ביתו, דבר לגיטימי בהתחשב בסיכון שהוא מהווה, אנחנו נוטים להסכים שפגיעה חמורה נילווית בסובבים אותו, במעגל הרחב יותר - אינה לגיטימית (ואכן לא היתה כל כוונה לפגוע בהם).
ארגון כמו "בצלם" עוסק בדיוק בהגדרת הקו הזה, למרות שיש ביקורת על פעילות הארגון (זה גם לגיטימי) שמציין את כל הנפגעים באופן אובייקטיבי, תוך התעלמות בוטה מהסיטואציה או תנאי הסביבה. "בצלם" יטען במקרים מסויימים שעינוי מחבל אינה דבר לגיטימי, תוך התייחסות לאופן הפגיעה בזכויות הפרט, כי הארגון רואה עצמו אחראי על הדלקת מנורה אדומה בכל מצב בו נעשית פגיעה באדם כאדם ובלי להתייחס לתנאים אובייקטיביים וסובייקטיביים. זו מטרתו.
אנחנו, כחברה, צריכים להחליט - האם אנחנו מוכנים לספוג את רמת הפגיעה הזו או לא, ולהגדיר לעצמינו בכל פעם היכן עובר הקו האדום; עד כמה מצדיקה המטרה את האמצעים.
מאחר שהדיון הזה הוא טעון רגשית - אנו נוטים לראות בסטטיסטיקה היבשה שמנפק הארגון, העוסק בצד מוגדר מאד של המתרס - כלומר "במה שאנחנו עושים לאחרים" בלי להתייחס לרקע, מניעים או למה שקורה לנו - אנחנו נוטים לראות בארגון כמשתף פעולה עם היריב, וזו גישה שאינה נכונה!
(ושלא תחשוב אף לרגע שאני מזדהה עם הארגונים האלה - אבל אני מבין את התפקיד שלקחו על עצמם, וחושב שהיכולת והנכונות להתמודד עם הנתונים ופעילות הארגון רק מראה שאנחנו חברה בריאה).
האם ברמה הטקטית - יש לנו לגיטימציה לעשות זאת (כלומר ברמה הדרושה לנו להגשים את היעד), ומה ההשלכות האסטרטגיות של זה (כלומר - היכן אנחנו מאבדים את הלגיטימציה המוסרית לפעול).
אני זוכר שבימי היתה חוברת שהסבירה את ההבדל בין תקיפה טקטית לתקיפה אסטרטגית. ההסבר שניתן היה כזה:
תקיפה טקטית - תקיפה שפוגעת ביכולת האוייב לנהל מלחמה (פגיעה בחיילים, בציוד הלחימה וכו')
תקיפה אסטרטגית - תקיפה ברצונו של החייל להילחם (פגיעה בשק"ם, בקולנוע ובחדר האוכל)
כאשר חייל אינו בטוח בלגיטימיות שלו לפעול בכוח במסגרת הצבא - יש כאן בעייה אסטרטגית, ולכך (להערכתי) חתר TEX).
_____________________________________
ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק
נערך לאחרונה ע"י Soloavia בתאריך 02-11-2005 בשעה 10:45.
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
