הייתה אתמול בערב כתבה על הספר וראיינו את המחבר.
מישהו קרא את הספר?
מה לגבי הספק שהוא מטיל באירועי כח צביקה?

אני לא אוהב את התכונה הישראלית המפורסמת -להיטות לשחיטת פרות קדושות.

ידוע לכל שמלחמה הוא מצב בלתי אפשרי,בלאגן,תוכניות שמשתנות ללא הרף וכ"ו.

לכן - כמעט לכל מצב נתון יהיו כמה וורסיות מכמה נקודות מבט שונות. לדעתי לא ימצא לעולם מצב לחימה נתון שאין לו כמה גרסאות שונות...
והעיקר - יש מיתוס, סיפור גבורה עליו מתחנכים דורות של לוחמים...
למה להרוס? למה להטיל רפש?
מה גם שהבנתי שבוצעו תחקירים ומחקרים ולא נמצא בסיס לספק בסיפור כוח צביקה.

158 . מתחילים לראות את הסוף .

?

תשמע, החתירה לאמת צריכה גם היא להוות ערך. ספק רב אם מה שהוא טוען היא האמת. דרך אגב, צריך להבדיל: נכון שלא ניתן לקבוע בדיעבד (לעתים אף בדיעבד של דקות) מה לעזאזל קרה בסיטואציה עתירת אדרנלין ותוהו ובוהו כמו קרב מה קרה, אבל מהלך העניינים קרה, כלומר: X טנקים הגיעו, כל אחד נסע בנתיב מסוים, כל אחד מהם ירה Y פגזים וחיסל Z טנקים אחרים.

עם כל הכבוד לגישות הפוסט מודרניות, צריך לזכור שאי שם מתחת להררי זיכרונות, סיפורים, גיבורים וצלקות, מסתתרת אמת כלשהי. לדבריו של הבחור שהתראיין, היא שונה מהנראטיב שאנו מספרים לעצמנו כבר יותר מ-30 שנה וזאת סיבה די טובה בשבילו להילחם על האמת שלו.

דרך אגב, הוא טוען שלא ייתכן שכוח צביקה חיסל כל כך הרבה טנקים מהסיבה הפשוטה שאין לו כל כך הרבה תחמושת. כאן עולה לי שאלה, האם ייתכן שכוח צביקה הצטייד בפגזים תוך כדי לחימה?

המלחמה הארורה הזאת הולידה לא רק מלחמות אלופים אלא גם מלחמות סרנים...
היה מקרה דומה גם בחזית הדרום - יובל נריה, ששירת כסמ"פ בגדוד 9 וזכה בעיטור הגבורה על פועלו לאורך המלחמה כולה ובעיקר בקרבות הבלימה ובחווה הסינית. רמי מתן טען לפני כמה שנים שלא רק שתיאור מעשיו של נריה היה מוגזם אלא בפועל הם לא חרגו בהשוואה למעשיהם של קצינים רבים אחרים, שלא זכו בעיטורים דומים (וביניהם הוא עצמו).
האמת היא כמובן בעיניי המתבונן אבל ברור שבדיעבד המדינה הייתה זקוקה בשעת מצוקה לאיקונות כאלו על מנת להשתקם מטראומת המלחמה ואת הקהל הרחב ממש לא עניין אם שם המשפחה הוא מתן או נריה אם הוא קצין בקבע שפיקד על מחלקת שוט ליד הברגה או מילואימניק שפיקד על פלוגת מג"חים ליד נוצה.

שצביקה לא חיסל 25 טנקים סוריים (הגרסא הנפוצה), אלא חצי מזה? הרי צביקה עצמו אמר, שהוא לא יודע כמה טנקים הוא חיסל. ולדעתי, מספר רב של טנקים שחוסלו ע"י הטק הבודד שלו - זה לא מהות הסיפור, אלא "הדובדבן שבקצפת". מהות הסיפור הוא שצביקה יצא לקרב לבדו מול כוחות סוריים עדיפים פי הרבה, נשאר להילחם לבדו, והמשיך להילחם גם אחרי שנפצע. ואלה עובדות שדי קשה להיתווכח איתם.
בקשר לתחמושת: "שוט קל" נשא 72 פגזים, רובם מוחלט - פגזי נ"ט (חץ ומעיך). במהלך לחימתו החליף צביקה 3 טנקים (בראשון היתה תקלה במערכת חשמל, שני נפגע מאש סורית). היו לו אפשרויות להעמיס תחמושת נוספת, והוא גם השתמש בה (סך הכל הוא ירה קרוב ל-3 מטעני תחמושת מלאים, או כ-200 פגזים).

הוא גם טען שהוא המשיך בעוד שהטנק של צביקה נסוג. טענה שיכול להיות שהיא נכונה לאותו רגע בלחימה, אולם אין זה פוסל שצביקה המשיך להילחם עם טנק אחר או התקדם שוב. הבעיה הקשה היא שגם אם זה קרה, הזיכרון שנצרב על ההארד דיסק של שרון הוא של צביקה נסוג והוא לבד מול הסורים, ואת זה אף אחד לא יוכל למחוק.

אז הבחור לחם לצד צביקה (גם בתור מט"ק?)? מתי בדיוק זה היה (לא היו שם הרבה טנקים), באיזה יום של הלחימה? ובאיזה שעה היתה הנסיגה שהוא מדבר עליה?
בכלל, אתה יכול להבית תקציר של עדותו?

במקרה שבוע שעבר שמעתי הרצאה של אמנון שרון בבית יד לבנים בראשון.
הוא לא ממש התעמק על כח צביקה אלא הזכיר אותו שהוא הצטרף אליהם בזמן שהם עלו לצפון.

כתבה בנושא מתוך מוסף יום כיפור של עיתון מעריב

http://www.bambili.com/bambili_news...3839&sivug_id=6

"אני לא יכול שנוגעים בי" - סיפורו של אמנון שרון שבוי ישראלי בכלא הסורי ב 1973
עמרי אסנהיים
הסורים ששבו את מפקד הפלוגה אמנון שרון ב‭'73-‬ עינו אותו בכל דרך אפשרית � אבל הוא המציא חוקים משלו כדי לשרוד � מותר לכסוס ציפורניים רק פעמיים בחודש, צריך לשנן את שמות שחקני מכבי תל-אביב בכדורסל, וכשאי אפשר לסבול את הכאב מנסים להתעלף � שמונה חודשים בשבי ו‭31-‬ שנים אחרי השחרור, הגוף זוכר הכל � החשבונות עם צביקה מכוח צביקה ועם עמוס לוינברג כבר לא ייסגרו, חלומות הזוועה ימשיכו לחזור, והפצע שבלב לא יפסיק לדמם

אמנון שרון מקבל את העובדה שהשבי לעולם יישאר בתוכו. הוא גילה את זה ממש אחרי שחזר מדמשק, כשביקש ממנו בנו רביב להתנדנד בגן השעשועים, אבל המתקנים הזכירו לו את נדנדת העינויים בכלא אל-מאזה, שבה סובבו אותו והצליפו בו שוב ושוב. את הבילוי המשותף בפארק הלאומי סיים הבן הפעוט בזרועות אביו, שנשא אותו משם בריצה מבוהלת, מסתכל לאחור לוודא שהסורים לא רודפים אחריו. שרון מבין את זה כמעט בכל לילה, יותר מ‭30-‬ שנה אחרי, כשהוא לא מצליח לישון ומתהלך בדירתו בשעות הקטנות, מנסה לא להעיר את שאר בני הבית. הוא נזכר בזה בארוחות הצהריים, כשהוא מסיים לאכול במהירות לפני כולם, מנהג שאימץ באותם ימים בשבי, שבהם היו הסוהרים מוציאים את הצלחות מהתאים אחרי דקות ספורות. לפעמים, כמו בחופשה במלון "מצפה הימים" בצפת שאליה יצא עם אשתו, החזרה לשבי היתה מביכה במיוחד.
"אשתי בלה יודעת שאני לא יכול שנוגעים בי, לכן מסז' זה מחוץ לתחום‭,"‬ הוא מסביר, "אבל בכל זאת היא אמרה לי: 'תתעלה מעל עצמך, זה כלום, רק נעים‭.'‬ ואני שכבתי שם על מיטת המסז‭,'‬ הכניסו לי את הראש למקום, ומיד נזכרתי בסד העינויים. ואז המסז'יסטית הורידה ממני את החלוק, והתחילה לשפוך לי משהו על הגב, ולתת לי מכות קלות. הייתי בטוח שזהו, מתחילים העינויים. ואז פשוט קמתי, תפסתי את החלוק ביד, ורצתי מהמסדרון בתחתונים אל בלה. מסכנה המסז'יסטית, ילדה בגיל של הבת שלי. בלה ניגשה אליה אחר כך והסבירה לה שהיא היתה בסדר, שזה לא בגללה. אלה הדברים שמפריעים. אבל זה לא דברים נוראיים. אפשר לחיות עם זה‭."‬

צביקה פחד שאירה בו
בערב ראש השנה, לרגל צאת ספרו "שפוי בדמשק‭,"‬ יצאנו למסלול שבסופו נפל בשבי הסורי. התחנה הראשונה - מחנה פילון הסמוך לראש-פינה. בצהרי יום כיפור ‭'73‬ הגיע לכאן מיוזמתו אמנון שרון, מפקד פלוגת טנקים במילואים. הוא לא תיאר לו שתפרוץ מלחמה, מקסימום חשב שהסורים יזמזמו קצת באוזן, ורעש הטנקים יבריח אותם כמו זבובים.
בדרך, ליד קיבוצי עמק החולה, הוא מבקש שנעצום עיניים ונדמיין איך הטנקים מתקדמים בנסיעה חרישית אל גשר בנות-יעקב, והוא שרון עומד מחוץ לצריח ומסמן באגודלו "תסמכו עליי" לקיבוצניקים שעומדים בצדי הדרכים ומנופפים לשלום.
אנחנו נכנסים ל"ציר הנפט" שלא השתנה מאז, אותו כביש משובש הרצוף עליות וירידות. אף אחד לא התריע בפני שרון וחייליו על הטנקים הסוריים במקום. יותר מכל חשש מה יעשה אם אחד הטנקים יפרוס זחל בתעלה, בחושך הקר ששרר באותו לילה. בינתיים הודיעו בקשר שבהמשך יש לחבור ל"כוח צביקה‭,"‬ הטנק הבודד של צביקה גרינגולד שזכה לתהילת עולם אחרי המלחמה, כמי שהשמיד לבדו עשרות טנקים סוריים. כמו כולם, היה שרון משוכנע שצביקה הוא שם קוד לפלוגת טנקים. שרון: "אני מגיע ורואה שזה טנק אחד. אני אומר לו: 'תצטרף אליי‭,'‬ וצביקה עונה: 'אני לא יכול, אין לי תחמושת‭.'‬ אמרתי: 'אל תדאג, גם לי אין תחמושת, זה בסדר‭.'‬ הוא נע במקביל אליי. בעלייה אני רואה פתאום כדור אש טס מולי, ומתפוצץ לפני הטנק. נכנסתי, צודדתי את הצריח, כיוונו אל האש, אבל זה ירה לצד אחר כי הטנק לא היה תקין. נפתחה אש תופת שצלפה בנו ופוצצה לנו את הטנקים. אני רואה איך טיל טס אל הטנק שמאחוריי, ובתוך שניות הוא מתפוצץ ובוער, והטנקיסטים קופצים החוצה‭."‬

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.bambili.com/data/news_pic/upload_photo_uploadbgh131021.jpg]

צילום: חיים אזולאי
רגעי הלחימה האלה הם הסיבה לסאגת ההאשמות בין שרון ומפקדו עוזי מור לבין גרינגולד, שנמשכה שנים ולמעשה ממשיכה עד היום. "איך שהטנקים התחילו להתפוצץ, צביקה הסתובב וחזר לנפאח‭,"‬ טוען שרון. "הטנק האחרון שלנו זיהה אותו כטנק סורי ופגע בו, ואילו צביקה עצמו הצטרף לאחד הטנקים שלנו. לאחרונה התברר לי משני חברים שצביקה עמד בצד ותיווך בקשר. הם ירו והוא דיבר. זה הגיע למצב שכבר אמרו לו 'די, אתה מפריע‭.'‬ אני לא מדבר על מה הוא עשה אחרי, אבל כשהוא היה איתי הוא לא עשה כלום. אני לא מבין למה הוא לא התריע בפניי על הקרב הקודם שהיה לו עם הסורים באותו מקום. כששכבתי בצינוק חשבתי לעצמי שיהיה מעניין לפגוש אותו. כשחזרנו שמעתי סיפורי גבורה עליו. אמרתי לעצמי שעד כמה שאני מבין הטנקים שלי בערו כל הלילה, ולא ראינו להבה אחת יוצאת מתוך ה‭60-‬ של הסורים. בארץ ביקשתי להיפגש איתו. הוא לא היה מעוניין. באחד הביקורים שלי אצל ראש תח"ש (תורת חיל שריון) פתאום היה טלפון, והפקידות אמרו: 'יו, זה צביקה הגיבור‭.'‬ חטפתי לבחורה את השפופרת מהאוזן ואמרתי לו: 'צביקה, שלום, זה אמנון שרון‭.'‬ הוא אמר: 'אני לא מכיר אותך‭.'‬ שאלתי: 'ואת עוזי מור אתה מכיר‭'?‬ הוא אמר: 'אני לא מכיר כלום ותרדו ממני‭.'‬ מרוב עצבים אמרתי לו: 'צביקה, אם אתה נופל לי בידיים, אני תוקע לך כדור בראש‭,'‬ זרקתי לבנות את הטלפון ונסעתי הביתה‭."‬ לאחר פגישה ביניהם יושרו ההדורים, לפחות עד ‭.1983‬ באותה שנה כתבה לרגל עשר שנים למלחמה פתחה מחדש את החזית בין הצדדים. אחרי עוד 20 שנה של שקט יחסי בגזרה צף הנושא שוב לפני כשנתיים.
שרון: "עוזי מור ואני החלטנו שאנחנו כותבים לו מכתב. ביקשנו שיענה על שלוש שאלות. אחת: אם ידעת שיש טנקים סוריים, למה לא עדכנת אותנו? שתיים: למה אחרי שנפגעת ולקחת טנק פעיל שלנו לא סייעת בחילוץ הפצועים? שלוש: כיצד השמדת עשרות טנקים סוריים ב‭12-‬ הפגזים שבהם היה חמוש אותו טנק שלנו? אחרי כמה ימים עוזי התקשר
אליי ואמר שצביקה מוכן להיפגש, אבל רק איתו כי הוא מפחד שאני אהרוג אותו‭."‬ אלוף-משנה במיל' צביקה גרינגולד, שקיבל לאחר המלחמה את עיטור הגבורה, סירב להגיב לטענותיו של שרון.

צרחתי בעברית על הסורי
חזרה ל"ציר הנפט‭."‬ כשהתעורר שרון מרעש פיצוץ, שוכב בין הסלעים, כבר האיר הבוקר. שרון: "אני מרים את הראש, ורואה עשרות טנקים סוריים. המחשבה הראשונה שלי היתה: 'אמנון, עשית פאדיחה, טעית בניווט. נסעת לתוך סוריה‭.'‬ אבל אני מסתכל סביב ומזהה. זה 'ציר הנפט‭.'‬ לא הבנתי איך זה יכול להיות שהסורים שם. איך לא עצרו אותם? חשבתי שאני חולם‭." ‬
לפתע הופיע שריונר סורי שנראה המום. לרגע חשב ששרון הוא השובה שלו, והרים ידיים לכניעה. "אפילו לא היה לי זמן להתרגש מזה‭,"‬ מתאר שרון, "בגלל ההססנות שלי הוא הבין ושלף את האקדח. הידיים שלו רעדו והאקדח התנדנד. הפסיכולוגים אמרו לי שפה איבדתי קשר עם המציאות, כי פשוט צרחתי עליו בעברית שיפסיק לכוון, שיקרה פה אסון. ואז תפסו אותי‭."‬
הצוות שלכד אותו עוד הספיק להגן עליו מפני יריות שנורו לרגליו, ואז הועמד שרון בפני חייל סורי ענק. "דבר ראשון, בשביל ההרגשה הטובה שלו, הוא הוריד לי וואחד כאפה. תמיד אמרו לי שאם חוטפים מכה רואים כוכבים, אבל אף פעם לא הבנתי מה זה, ופה ראיתי מלאן כוכבים קטנטנים ועפתי על הרצפה. הוא הצמיד לי אקדח לרקה. נפרדתי מאשתי, מההורים, מחברים, איחלתי לבן הגדול שלי שיוביל את המשפחה, ופתאום ראיתי מולי תמונות כשאני בגן הילדים ותמונות שלי בטירונות, הכל בחלקיקי שניות, כמו בסרט. לשמחתי הוא לא ירה. משם עשיתי בראש סוויץ' למצב של שבוי. אמרתי לעצמי: 'אמנון, עכשיו אתה במלחמה אישית, תתמודד‭."‬
והמלחמה האישית אכן החלה. לאחר מספר ימים שבהם הבינו הסורים ששרון לא ישתף פעולה, הוא הבין מה משמעות ההחלטה על בשר גופו ועל נפשו. "העינוי הפיזי השגרתי היה מכות בברזלים, במקלות, בצינורות בגומי ובכבלים ממתכת שמצליפים. זה חותך את הגוף לעומק כמו סכין. אתה מסתכל והכל פתוח. אתה מאבד את ההכרה, שופכים עליך מים ומעירים אותך. זה בעיטות בראש ובביצים ודקירות בגוף. העינוי הכי קשה מבחינתי היה אחרי שנתנו לי מכות אימים בגב, כשבכל מכה אתה מרגיש ששפריץ דם עף מהפצע, הם היו מפסיקים ומעבירים לי על הגב קצה של עיפרון בצורה חלשה ומדגדגת. זה מרט את העצבים. צרחתי. העדפתי שירביצו לי. רצפת הצינוק היתה מלאה אבק דריכות רגליים, בוץ שנכנס, דם, ובתוך כל זה אני שוכב בפצעים פתוחים. הייתי מקבל שלפוחיות מוגלה שפשוט הייתי יושב ומפוצץ. העילפון בשבילי היה מפלט. הייתי מחכה להתעלף, כי אז נהיה מין חושך כזה שאחריו לא שומעים כלום. מין תענוג בתוך התופת. אחר כך התרגלתי שכל הגוף שלי מדמם, ואם היה מופיע כאב כבר לא התרגשתי‭."‬
היו שיטות עינוי שאותן צרב בזיכרון. למשל זו שבה הושיבו אותו בתוך צמיג הקשור בחבל לתקרה, מעין נדנדה שאליה דחפו את גופו כנער גומי, סובבו במהירות והצליפו בכל חלקי גופו. במסגרת עינוי נוסף הכריחו את שרון לעמוד 72 שעות ברציפות כשפניו אל קיר תאו. "אתה ישן בנמנומים כמו סוס, בעמידה‭,"‬ הוא נזכר, "בפעם הראשונה שלא החזקתי, נפלתי על חצץ. המצח נפתח וכל העין שלי התכסתה דם‭."‬
כדי להימלט הוא המציא לו שגרה. עולם פנימי מנותק שהתקיים בין ארבעת הקירות שבהם חי, והוא היה היחיד בו. מהיום הראשון הוא שינן את התאריך בכל בוקר צהריים וערב, הוא קבע לעצמו שרק ב‭15-‬ וב‭30-‬ בכל חודש הוא כוסס את ציפורניו, חיבר תפילה שהיתה טקס שלם שאותה שינן שלוש פעמים ביום, המציא שמות לסוהרים (למשל אבו-פיג'מה‭,(‬ למד בעל פה את המעט שהיה מנדב לסורים בחקירות, כדי שיידע מה לדווח כשיחזור, ושחזר שוב ושוב את סגל השחקנים של מכבי תל-אביב בכדורסל.
מפלט ממכר היו חלומות השבי. באופן מדהים כמעט כולם התגשמו. הוא חלם על המשא ומתן לשחרורו, כולל תאריך השחרור, 8 ביוני, שבפועל הוקדם ביומיים. דמיונו תיאר לפרוטרוט מפעל למזרנים ולמיטות בניהולו, ושנים אחר כך הוא אכן הקים מפעל שכזה בשותפות בנו. יום אחד באחת החקירות הוא נשאל על פרויקט טנק המרכבה של ישראל, שהיה אז בשלבים מוקדמים מאוד, ושאותו לא הכיר. הסורים דווקא הכירו. "בלילה חלמתי שאני אלוף-משנה, עומד על גבעה בנגב, המרכבה היא קופסת גפרורים שסיגריה יוצאת מתוכה, ואני מוביל 100 קופסאות כאלו. גם החלום הזה התגשם. כשחזרתי מהשבי מינו אותי בצבא לבצע את הניסויים במרכבה. כשהייתי אלוף-משנה זאת היתה הפעם הראשונה שבה הגיעו למשטח הבטון 12 טנקי מרכבה. עצמתי את העיניים וראיתי את 12 קופסאות הגפרורים מהשבי, וכשפקחתי אותן אמרתי לאחראי: 'את התמונה הזאת כבר ראיתי פעם‭.'‬ הוא אמר: 'לא יכול להיות, רק הבוקר הביאו אותם‭."'‬
אחרי חמישה חודשים של גיהנום בצינוק עם יציאות תכופות לסדרות עינויים, העבירו את שרון לתא הקצינים הישראלים של כלא אל-מאזה. בשנייה שבה נכנס לתא וראה את הטייסים, חשב שאלו ערבים ושהכניסו אותו לתא כדי שיחסלו אותו סופית. "התקרבתי ושאלתי אם יש ביניהם יהודי‭,"‬ הוא מספר, "כשהבנתי והסתכלתי עליהם אמרתי לעצמי: 'מה, גם אני נראה ככה‭"'?‬
מהר מאוד נכנסו החיים בתא הצפוף לשגרת קומונה. בכל שבוע היו מתכנסים ל"קולנוע‭,"‬ שבמסגרתו סיפר בפרטי פרטים כל פעם שבוי אחר על סרט שבו צפה בעבר, או שהמציא סרט. לקראת הפסח הכינו סדר משותף. במהלך הסדר, בדיוק לפני הקטע בהגדה שבו קוראים "שפוך חמתך על הגויים‭,"‬ נכנס לתא סוהר לבדיקה. הוא נמלט כל עוד נפשו בו, כשכל האסירים במקהלה צעקו יחד את המשפט.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.bambili.com/data/news_pic/upload_photo_uploadbgh131020.jpg]

אחד הקצינים בתא היה עמוס לוינברג, מי שנודע כקצין המודיעין מהחרמון שמסר בחקירות סודות מדינה כמוסים ביותר. "הוא הגיע אלינו לתא עם מברשת שיניים וקבקבים, דבר שלא היה לאף אחד. איך שהוא נכנס הוא התיישב ליד התנור, תפס את הראש בידיים ומלמל: ‭20'‬ שנה לא יצליחו לתקן את הנזק שעשיתי לישראל‭.'‬ חשבנו שזה עוד אחד שסתם לוקח ללב‭."‬
באחד הימים, אחרי תקופה שבה אף אחד מהקצינים לא נלקח לחקירה, קראו הסוהרים לטנקיסט דני לוין ואחריו ללוינברג. שרון היה במתח נורא. הוא העריך שאם לוין, טנקיסט, נקרא, גם הוא ייקרא אחריו. כשלוינברג חזר לתא מחייך, הוא לא יכול היה לעצור בעצמו. "עם כל המתח קפצתי עליו ושאלתי: 'עמוס, מה עשו לך‭'?‬ הוא נבהל ממני ואמר: 'חקרו אותי‭.'‬ אמרתי: 'מה חקרו אותך‭'?‬ והוא אמר: 'נתנו לי מכה בגב‭.'‬ קרעתי ממנו את הפיג'מה. הוא ג'ינג'י יותר ממני, לבן כמו תחת של תינוק, וממכת הצלפה יש סימן שנשאר עד הערב. אני אומר לו: 'אין לך מכה, ספר מה אמרת‭.'‬ הפלתי אותו על הרצפה והתחלתי לחנוק אותו. הוא חרחר ונהיה כחול, ורק נוח הרץ, טייס קטוע רגל, הפיל את עצמו עליי וככה הציל אותו. כשנחתנו בשדה התעופה בארץ נפגשתי מיד עם ראש אמ"ן שלמה גזית. סיפרתי לו הכל, כולל החניקה. הוא אמר לי: 'אתה היית הבכיר בדרגה, וזה היה כמו משפט שדה. לצערנו, לא מימשת את
פסק הדין‭."'‬ גזית: "אני לא זוכר, אבל זה לא אומר שזה לא קרה. זה לא נראה הסגנון שלי, אבל אני לא יכול לאשר או לשלול קטגורית את הדברים‭."‬ עמוס לוינברג סירב להגיב לטענות.
ביום חמישי בבוקר, 6 ביוני ‭,'74‬ פרצו הסוהרים לתא, הורו לשבויים להתלבש, ומשם הסיעו אותם לשדה התעופה בדרך ארצה. אחרי סוף שבוע קצר בבית שבמהלכו הכיר את בנו דרור שנולד כשהיה בשבי, נלקח שרון עם יתר השבויים למתקן בזיכרוןיעקב. "בזיכרון היה לי ברור שאני צריך לספר את כל מה שמסרתי בכלא, והיה לי קל עם זה ברגע שסיפרתי‭,"‬ הוא אומר. אבל היו כמובן מקרים שבהם הופגן חוסר רגישות. באחד הימים הגיע לביקור מוסא פלד שהיה אז מפקד גיסות השריון. "הוא התחיל לתקוף אותי איך יצאתי בלי תיאום כוונות ובלי תחמושת‭," ‬נזכר שרון‭",‬הרגשתי נורא.ביקשו מאיתנו לצאת כמו שאנחנו, ופה הוא פתאום תוקף אותי כאילו הוא לא ידע מה הלך שם. עזבתי את החדר. אחר כך הוא התנצל‭."‬ אירוע נוסף קרה בכנסת, כשביקרו השבויים במשכן לצורך דיון בעינויים הסוריים. בעוד הם נוגסים בשניצל של ארוחת הצהריים במזנון הכנסת, זרק חבר הכנסת שמואל תמיר ז"ל לשרון: "מבחינתי, לא הייתי מחזיר אתכם. הייתם מחכים עוד קצת, הסורים היו נשברים, ולא היינו צריכים להחזיר את קונייטרה‭."‬ שרון התחלחל. "זו היה כמו סטירת לחי בפנים. לא יכולתי לשבת לידו, קמתי ויצאתי‭."‬
השנים אחרי השבי הוקדשו מבחינת שרון לשיקום. הוא חזר לצבא, השתחרר בדרגת אלוף-משנה, ואחר כך ממש כפי שחלם בסוריה, הקים עם בנו מפעל למזרנים ולמיטות. לאחרונה השתתף בטיול של נכי צה"ל לטורונטו. הוא היה פדוי השבי היחיד במשלחת. "לקראת העלייה לאוטובוס בטורונטו הכריז אחד המארגנים: 'רבותיי, כל אחד מתיישב על כיסא לבד, ליד החלון, ועל יד כל אחד יישב מתנדב שיסביר לכם על טורונטו‭,"'‬ הוא מספר, "לא יכולתי שלא להיזכר ביום השחרור מהשבי, כשהוציאו אותנו מהכלא בעיניים גלויות, ואמרו לנו לעלות לאוטובוס ולהתיישב על ספסל לבד, לא ליד החלון, כדי שחייל סורי יישב על ידנו ויוודא שלא נציץ החוצה. זו היתה מין סגירת מעגל כזאת. אז אני לא משתחרר מהשבי. יש הרבה דברים שמפריעים לי ואני מתחמק מהם כדי לא להתעמת עם עצמי. בסופו של דבר זה לא נורא. אני חי עם הנכות הזאת‭."‬

כתלמיד בגימנסיה הרצליה זכיתי לשמוע הרצאות מכמה מגדולי הלוחמים שעדיין נמצאים בחיים כדוגמת אמנון שרון,עמי איילון,מייק דר (הכי משעמם מכולם וזוקף לעצמו סיפורים שלא היו ולא נבראו,ואת ההנפצות שלו אישרו אנשים שהיו לוחמים בשייטת 13 לוחמים בסטילים ועוד).

אמנון שרון מספר כי כוח צביקה חבר אליו והם נלחמו נגד הסורים שהיו מצוידים בטנקי T62 עם מערכות אינפרא אדומות ואילו הם בכלל נלחמו בצנטוריונים לא כשירים עם כמות מועטה של תחמושת וזחלים שקרעו את האספלט ושחלק מכוחו של אמנון שרון נאלץ לסגת אחרי תקלות מנוע ומחסור בתחמושת עוד בעת הנסיעה לעליה לרמה וההגעה לנפאח.
הטנק שלו נפגע והוא יצא מעולף כאשר חייל סורי מכוון לראשו אקדח ביד רועדת,לאחר מכן הוא ישב בשבי וחטף מכות רצח והקיזו את דמו עוד היו שותפים לשבי שלו אבי לניר ז"ל ועוד אנשי חיה"א כדוגמת מנחם שמול כמדומני.
במהלך שוביו נולד לאמנון בן הזכה לשם דרור.
וזה מה שאני זוכר אחרי 3 שנים.

"בגבורה ובענוווה"

אכן תיאורי השבי מעוררים פלצות אבל זה לא חדש.
רק מפליא תמיד איך האנשים הללו חזרו לתפקוד מלא או כמעט מלא אחרי חוויה כה קשה.
לגבי הארועים בנפח:
לדעתי (וזו דעתי האישית בלבד) הכאוס שאפיין את כל המלחמה ההיא, גרם גם כאן לחוסר העברת מידע שגרם בתורו לנפגעים הרבים.
מצד אחד חטיבה 179 היתה הראשונה מבין חטיבות המילואים שעלו לרמה"ג ופלוגתו של שרון הייתה החוד.
מצד שני צביקה גרינגולד לחם כבר מספר שעות בציר הנפט באזור סינדיאנה ומן הסתם השמיד מספר לא מבוטל של טנקים. יכול להיות שעם הגעתו של שרון צביקה כבר היה מותש עייף וללא תחמושת. מה שהיה לצביקה מובן מאליו הוא שהסורים עוד רגע בנפח. הוא כנראה לא שער בדעתו ששרון לא יודע על כך. אולם ברור מן הסיפור ששרון היה בטוח שהסורים עוד רחוקים. אי העברת המידע בין השניים גרמה גם לטנקים של שרון (שהיו במצב מכני ירוד ממילא) להפגע ובסופו של קרב לנפילתו בשבי.
תצלומי אויר מסוף המלחמה מאשרים שקרוב ל 100 טנקים השמדו בגזרת סינדיאנה (קרוב לוודאי ע"י צביקה ופלוגתו של אמנון שרון). על כל אין לנו אלא להודות לשניים ולקוות שישלימו בינהם כיוון ושניהם (כמו חיילייהם) גיבורים.

הם באמת גיבורים, אבל הם לא יוצאים בריאים בכלל, האנשים האלה לא ישנים, חיים על תרופות הרגעה, לחץ דם עצום ומה לא!?.

היה מקרה של שיריונר שחזר עם הלם קרב כזה אחרי יום כיפור שתקע לעצמו כדור בבטן ובראש....(מעוז 77)

כל מי שחווה את הזוועות האלה כולל ניצולי שואה שאותם א-ס-ו-ר לשכוח! יודע שאי אפשר לחיות בנורמה אחר כך....

קראתי את הספר שפוי בדמשק מאת אמנון שרון. התרשמתי מאוד (קשה לומר נהניתי למקרא העינויים הסוריים).
הספר כתוב בטוב טעם ומלא שכל ומבטא נאמנה את מה שאני יודע על הסוריים.
הם הגרועים שבשכינינו. למדתי זאת על בשרי בפרשת אלי כהן, כאשר הפכנו עולמות כדי להצילו.
יצרתי קשר עם סואידיני, מי שהיה אז ראש המודיעין הסורי, ולא הצלחנו להגיע אפילו להדברות של ממש.
אינני מופתע מן "הטיפול" שקיבל אמנון שרון, הוא וחבריו. טוב שהעלה זאת על הכתב, לא רק למען ההיסטוריה אלא אולי גם לשימוש עתידי.
הספר מצויין, מרתק, מרשים ומרגש, ועל כך כל הברכות.
בברכה,
מאיר עמית

הספר "שפוי בדמשק"- תגובה על כח צביקה



בשמם של חללי הפלוגה של אמנון שרון, אשר חרפו נפשם בבלימת השריון

הסורי בערב הראשון של מלחמת יוה"כ, חובה לספר את האמת ההיסטורית.

כפי שבאה לידי ביטוי בספר שפוי בדמשק.

באותו הלילה אכן צביקה חיכה בצד הדרך על ציר הנפט, לבד בחושך, עד שפלוגתו של אמנון הגיעה אליו

צביקה הצטרף לאמנון שהמשיך להוביל את הטנקים קדימה. צביקה התקדם במקביל לטנק של אמנון,אולם לא הזכיר לו במילה אחת שהוא כבר אחרי לחימה וגם לא הזהיר את אמנון שיתכן שיש טנקים סורים באזור..מבחינה מורלית בסיום הקרבות בגולן, המצב היה קשה.חטיבה 188 נשחקה עד היסוד ועם שיקומה והקמתה מחדש, היה צורך למצוא סיפורי גבורה להעלאת המורל מפקדי החטיבה מצאו בצביקה אובייקט טוב לסיפור.ולמעשה סיפור הגבורה הינו המצאה של עיתונאי צעיר.[זאת לדברי צביקה עצמו].

מבינה מקצועית בזמנו בכדי לפגוע במטרה ביום ירינו בין 4-6 פגזים, בלילה היה קשה שבעתיים כי המערכות בטנק לא היו מותאמות לירי לילה.בערב הראשון למלחמה גם לא קירבו לאזורי הלחימה את משאיות התחמושת כך שלא ניתן היה למלא פגזים מחדש,צביקה בעיני נשאר גיבור רק מעצם העובדה שהוא חיכה לבד בחושך עד שחבר לכח המילואים של אמנון,

הפלוגה של אמנון יחד עם עוזי המגד נלחמה בחירוף נפש כשהחיילים ממש עוצרים בגופם את השריון הסורי שדהר מערבה,הפלוגה של אמנון ניהלה קרב קשה מאד עם תחמושת מועטה וכנגד כל הסיכויים הצליחה לבלום את הסורים, הפלוגה נילחמה במקצועיות בקור רוח ,ובעיקר ב צ נ י ע ו ת,

לגבי הועדות שבדקו את הנושא,עוזי המגד נפצע קשה מאד ונאבק על מאור עיניו בבתי חולים במשך חודשים ואילו אמנון היה במשך חודשים בשבי הסורי, מעולם אף אחד לא שאל ולא תיחקר לא את עוזי ולא את אמנון...!!!

תגובת לוחם

לעניין סיפורו של צביקה ואמנון שרון הבה נסכם שכולם היו בלילה הנורא ההוא גיבורים הראויים לשבח.

האם האמת העובדתית מצדיקה את ניפוץ המיתוס אינני בטוח. האם האמת העובדתית כי גדודו של יאיר נפשי ( גדוד 74 - בפועל שתי פל' של גדוד 53 ואחת של 74 ) בלם למעשת את הסורים במרחב 109 בואכה 104 - כולל אזור עמק הבכא ביומיים הלחימה הראשונים בקרב הגנה למופת ,לא ראוייה להאמר בראש חוצות?

גדוד 266 להזכירכם נלחם בכניסתו לציר הנפט קרב גבורה אל מול חטיבה 51 , אשר חדרה בשלמותה !!! דרך גבעות חמר למרחב צומת משתא ללא שנפגעה כהוא זה ולמעשה לחצה לכיוון נפח סינדיאנה בשני צירים- להזכירכם הפלוגה השנייה של גד' 266 נלחמה בציר חושנייה- סינדיאנה ובלמה אף היא בקרב קשה ביותר את כוחות חט' 51. ואם ברצוננו לדייק אזי לעניין 100 הטנקים שהושמדו במרחב- בל נשכח את חלקו של סמח"ט 188 סא"ל דוד ישראלי אשר הוביל כח נוסף ללחימה בציר הנפט וכן סמג"ד 82 דן פסח ז"ל אשר נלחם אף הוא במרחב- כולם רבותיי היו והינם גיבורים.

טל

לעניין בן שהם אני באמת לא הייתי רוצה לפתוח את הסיפור - רק אומר כך ברמה האישית נטו - הבחור היה משכמו ומעלה. ברמה הטקטית של ניהול קרב הגנה במרחב שהופקד בידיו- דרום רמה"ג בואכה ציר ג'סם כודנה- הייתי אומר שהקרב נוהל רע ולא ארחיב מפאת כבודו. כמובן שנעשו שגיאות איומות בהקצאת הכח לאור האיום שהתפתח במהלך הקרבות , כטח ביחס למתרחש בזירה הצפונית יותר ולהקצאת מירב הכח למרחב זה. אך יחד עם זאת קרב ההגנה שנוהל נאמר ע"י מפקדת חטיבה 188 היה קרב גבורה ברמת המיתוס אבל קרב לקוי ברמה הטקטית.

לעניין לחימתו של המח"ט במרחב ציר הנפט בבוקר ה- 7 באוקטובר ונפילתו , הרי גם כאן האמת העובדתית מורכבת ורבת גרסאות ומוטב שנשאירה כמות שהיא מסופרת לנו מזה שנים.

יסלחו לי הותיקים

אבל מנקודת מבט של מלש"ב בן 17 -
זה "לא כוחות" לשבת בחמימות מול המקלדת כשספל קפה משובח לצידכם ולמתוח ביקורת
על אופן ניהול קרב בתנאי פניקה,בלאגאן אטומי,פחד,...

ואם במקרה חלק מהכותבים כאן השתתפו בקרבות אז אני מתנצל מראש- יש בי הערכה רבה
מאד ללוחמים שהיו בקרב ותפקדו כמצופה מהם.

מצוק.

158 . מתחילים לראות את הסוף .

העברת בקורת על דרך נהול הקרב אינה גורעת מאומה מאומץ ליבם מגבורתם ומהשבחים להם הם ראויים. ניתוח שלאחר מעשה בהכרח יתבצע מצד המקלדת והקפה וכאן גם יתרונו העיקרי כניתוח מדעי. כמו כן אין שום הכרח להיות לוחם על מנת לנתח את מהלכי הלוחמים והמפקדים. ללוחם עם ניסיון מבצעי יש יתרון מסויים שכן הוא יותר רגיש לתנאי קבלת ההחלטות אך המסקנות אמורות להיות זהות.

לסיכום, אני חושב שהאשכול הזה הוא דוגמה נהדרת לאפשרות לנתח ולבקר מעשיי לוחמים מבלי לפגוע לרגע בכבודם.

טל

ידידי המלש"ב ראה היכולת לנתח מהלכים ובעיקר החלטות היא יכולת ליבה בכל גוף ובטח צבא שמתעתד להיות גוף מקצועי הלומד מכשלונות והצלחות.

אחת הבעיות שלנו שאנחנו ממעטים ללמוד מהצלחות ומתיימרים ללמוד מכשלונות - לכן התחקירים הצצים חדשות לבקרים מוטים ולא תמיד ממצים.

לעניין לחיחמתה של חט' 188 אזי שוב צריך לזכור שכחטיבה ואני מדגיש כחטיבה , קרב ההגנה שניהלה היה בסופו של דבר כושל. מסקנה זו אין בה כהוא זה בכדי לגרוע מחלקם של לוחמיה, ומפקדי הטנקים , המחלקות והפלוגות.

קח למשל את קרבות ההגנה שניהלו שני גדודיה ותשווה אותם, האחד מול השני - כמעט בכל החתכים תמצא שהקרב שניהל גד' 74 כגדוד ואני מדגיש כגדוד היה קרב הגנה למופת. לעומת זאת הקרב שניהל גדוד 53 כגדוד, ואני בכוונה מדגיש זאת כי בקרבות הפלוגתיים נוהלו קרבות טובים בסה"כ , אך לא חפים מטעויות. קרב זה היה קרב לקוי ולמעשה הביא למצב של פריצת הקמ"ק, וחדירת החטיבות הממוכנות והמשוריינות של דיביזיה 5 9 ואף 1 למרחב דרום ומרכז הרמה.

כשמנתחים את תת -מערכת קרב ההגנה שניהל מח"ט 188 בגזרה האמורה ניתן לומר ,וכמובן בראייה של "ניאונים"- כי הקרב , ניהולו ותוצאותיו היה עגומות למדי.

נכון שהקרב ההגנה בדרום הרמה נכשל לחלוטין אבל קשה להאשים בכך את חטיבה 188.
אני בספק אם התוצאות היו שונות בצורה מהותית גם אם היה מדובר בצירוף של מח"ט-מג"ד אחר, תוספת של עוד גדוד מילואים או אפילו חטיבה אחרת לחלוטין. צריך להיות הוגנים ולציין ש...

1. מח"ט 188 ומג"ד 53 היו חדשים בתפקידם.
2. מג"ד 53 מפקד על כוחות לא אורגניים - במקום הצלבת הפלוגות מול גדוד 74.
3. מג"ד 82 מתגבר חדש אף הוא בתפקידו ולא הכיר את רמה"ג.
4. מג"ד 50 נפצע לפני המלחמה ולא היה נוכח ברמה"ג.
5. בכל מקרה לא היה כפוף למח"ט 188 אלא לחטמ"ר.
6. מפקד אוגדה הוא איש חי"ר ואינו מבין בהפעלת שריון ועל כן לא יכול היה לתרום למח"ט, שהיה אחראי למעשה על כל רמה"ג.
7. אלוף הפיקוד וסגנו נעדרו מהחפ"ק הקדמי בשעות הקריטיות, ההחלטות על תזוזת הכוחות התקבלו ל ידי קצין זוטר יחסית - אורי שמחוני, עדיין כסא"ל.
8. כתוצאה מ 7 גם מח"ט גולני וגם מח"ט 7 מצפצפים עליו ומניעים את החטיבות שלהם על דעת עצמם וכראות עיניהם. בדרך זו נמענת תגבורת משמעותית מדרום הרמה.
9. לא היה אישור לגייס את גדוד 39 או את גדוד 266 כדי להביא את החטיבה להרכב מלא.
10. אמצעי הנ"ט בדרום הרמה - תעלה ומיקוש - היו חלקיים מאוד בהשוואה לאלו בצפונה.
11. מספר כפול של צירי חדירה אפשריים והסורים נצלו את כולם בו זמנית.
12. עוצמת ואיכות הכוחות הסורים בדרום הרמה עלתה בהרבה על זו שבצפון הרמה, כמעט פי שתיים.
13. תפיסת הגנה פיקודית שגויה ולקויה מיסודה, וגם היא לא הופעה במלואה.
ויש עוד ועוד גורמים.

הערות נוספות:
1. שני גדודים של חטיבה 7 יושבים בחוסר מעש וצופים במטווח הברווזים של גדוד 74 במקום לסתום את החורים הרבים בדרום רמה"ג. אם היו חוסמים ולו את חלק מהחורים הרי שהכוחות הסורים לא היו מגיעים בהיקף ובמהירות כזאת אל תוככי רמה"ג והיה ניתן לגייס את חטיבות 179 ו 679 בצורה מסודרת יותר, לשלוח אחת מהן לתגבר את צפון הרמה ואחת מהן להגן על נפח כמו שצריך.
2. נפשי היה אחד ממג"די השריון הטובים במלחמה וחבל שלא הוביל את אחד הכוחות האוגדתיים במבצע של"ג.

תג

האם היית שם והשתתפת בלחימה?




---------------------------------------------
חיל השריון: נלחמים בישיבה.

צודק אתה מלשב יקר שאין אנו יכולים לשפוט את הלוחמיםע למעשייהם ,
אך מחובתיינו ללמוד מהטעויות וההצלחות של קודמינו.

אצלי במחלקה מאוד הקפדנו ללמוד מטעויות בעיקר מטעויות של חוסר הבנה בין לוחמים .
חלק מהתחקירים שעברנו כללו שמות עם ז"ל בסוף הרבה פעמים חיליים מתים בגלל הטעויות שלהם.

בזכות זה במצב קריטי שהמפקד שלי נתן לי הוראה נכונה(בדיעבד) שנראתה לי הזויה לחלוטין (שמיטת נגב חוד בתנועה לעבר מחבלים) זכרתי את כל אלה שחשבו שהם רואים את כל התמונה וטעו ונשארתי במקום ,אם לא הייתי לומד מטעויות של אחרים הייתי חושף את הכח (עיניין של כיפלי קרקע) לפני הזמן.

לפעמים חרבון זה כמו קרב , אתה חוזר עם חוויות שאף אחד לא רוצה לשמוע .

מכובדי חברי הפורום ,אני חושב שהאשכול ונושאו העיקרי- שפוי בדמשק חייב לשמש לנו זרז לסיפור סיפורם של יחידות עלומות ( בטח בקרב הדיוטות ) , אשר אילולי אופן לחימתם, הדבקות במשימה אשר הפגינו , יכולתם להפיק לקחים וליישמם באופן מיטבי בהמשך הלחימה ועז רוחם , הסתיימה מלחמת יום הכיפורים כפי שהסתיימה .

אני יודע שהקונוטציה הבסיסית שלנו תעלה בזכרוננו את חטיבה 7 וחטיבה 188 ברמה"ג או לחילופין חטיבה 14 ו - 460 בסיני. אולם אני רוצה שנספר , ואין טוב מפורום זה את סיפור לחימתם הראוייה לכל ציון של גדוד 278 בפיקוד יוסי עמיר אשר למעשה בלם את ירידת חלק מחטיבה 47 וכן חטיבה 132 במרחב פקק אל על, גדודים כמו 96 של ישראל לוין ו134 של בני חנני אשר נלחמו בתנאים לא קלים אל מול חטיבה 46 ממרחב קצביה לצומת משתא. בוודאי שגדודי 679 , אשר עמדו בפני סדר גודל של 2 וחצי חטיבות ( 51 , 91 וחלקי 76 ו58 ) ויכלו להם. וקצרה היריעה מלהכיל את יתר הגדודים ...

ועוד לא דיברנו על הגזרה הדרומית ,הלחימה העיקשת והבלתי נתפשת כמעט, אשר ניהלו גדודי חטיבה 217 ( 142 113 ו126 )חטיבה 600 ( 407 , 409 ו410 )וכמות האבדות העצומה ( כ- 120 הרוגים בכל אחת מהשתיים ) וגם כאן קצרה היריעה מלהכיל את שאר היחידות.