לאחר ההתחלה ברגל שמאל הנה הסיפור שכתבתי
אבד לי
אתמול עצר אותי אדם ברחוב.
''סלח לי,'' אמר האיש, ''ראית במקרה את חד-הקרן שלי?''
''חד-קרן?'' תמהתי. ''אדוני, בכל החיים שלי לא ראיתי חד-קרן!''
''חבל,'' אמר האיש. ''הם נורא יפים.''
הוא חכה רגע קל ואז שאל, ''אתה בטוח שלא ראית את חד-הקרן שלי?''
''לחלוטין,'' השבתי.
''הוא גדול ולבן וחלק, חזק אבל גם חינני, ויש לו גם קרן יחידה ונוצצת באמצע מצחו.''
''לא ראיתי אותו. אני מצטער.''
האיש התעצב ובהה ברצפה. לפתע, הרים ראשו וחייך.
''הנה הוא,'' קרא בשמחה. ''ממש שם, מלפני חנות הפרחים!'' האיש הצביע לעבר חנות במרחק מה במעלה הרחוב. ''אתה רואה אותו?''
הבטתי, אך לא ראיתי דבר.
''הנה, ממש שם!'' אמר האיש. ''אינך שומע אותו?''
''למען האמת, לא,'' עניתי. ''איך הוא נשמע?''
''קולו מקסים, כמו פעמונים רחוקים ברוח, אך ברור וצלול,'' אמר. הוא עמד עוד רגע קט כשעל פניו מראה של עונג מושלם. ''טוב,'' אמר לבסוף. ''תודה על עזרתך. כדאי שאני ירחיק אותו מהחנות, לפני שינסה לאכול מהפרחים.''
פנה האיש והלך לו. ואני נותרתי לבד, לא בטוח האם לצחוק או לקנא.

מה דעתכם?
תודה ל freebsd על תיקון שגיאות הכתיב

אהבתי את הסוף.

עבודה בעיניים

אהבתי.
פשוט, ויפה.

אז מה דעתך ? - לקנא או לצחוק

אני, מקנא. קנאת סופרים. קנאה שלא באה ממקום שלילי, אלה ממקום שגם אני רוצה.
לראות כך עולמות קסומים ויפים.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.