מתוך
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.inn.co.il/data/ads/advertisers/200/beshevalogo.jpg]

מהראיון הוצאתי רק את הקטע שרלוונטי פה לפורום. ליחצו על לוגו העיתון להגיע לראיון המלא.

אריק ידע שאני לא סומך עליו
מאת אריאל כהנא
כשאריק היה אלוף פיקוד דרום, יעקב כ"ץ (כצל'ה) לחם תחתיו כקצין בסיירת שקד. במלחמת יום הכיפורים כצל'ה נפצע אנושות ואריק דאג להציל את חייו.
אחר כך הם בנו יישובים ביחד, עד שעמרי שרון שכנע את אביו שכדי להיות ראש ממשלה עליו להתנתק מהמתנחלים. לאריק יש אינטואיציה חזקה, הוא ידע שאני לא סומך עליו למרות שאני אוהב אותו, מספר כצל'ה בראיון שובר שתיקה לעיתון הבית. וגם על סוד ההצלחה בגיוס תרומות, על ניהול המוסדות והעסקים, על המאבק המשפטי נגד ערוץ 7, על אהבה וכבוד בין תלמידי הרצי"ה למרות חילוקי הדעות, ועל היכולת לשמור על אופטימיות למרות החורבן

כריזמה, כידוע, אינה תכונה נרכשת. חוץ מזה, די קשה להעביר אותה באמצעות כתבה עיתונאית. אבל זה מה שיש לו בשפע, לכצ'לה. טונות של כריזמה, ביטחון ואמונה בצדקת הדרך. יציקת ברזל איתנה, עמידה בפני כל סערה ומשבר. כצ'לה איש אופטימי, תוסס, כזה שתמיד מעניין לשמוע מפיו סיפורים, אפילו בפעם האלף.

בעוד ימים אחדים ימלאו 32 שנים לפציעה שספג במלחמת יום הכיפורים. "התמונה שאני לא שוכח היא של המיגים המצריים מפציצים אותנו, עושים סיבוב וחוזרים בפעם השנייה. הם עשו מה שהם רוצים, ואת המטוסים שלנו בכלל לא ראו. לא היינו רגילים למצב כזה".

ביום השמיני למלחמה, שתי יממות לפני צליחת התעלה, נשלח כצ'לה יחד עם כוח של קציני סיירת שקד להדוף כוח קומדנו מצרי. "היינו שני ג'יפים, נגמ"ש ושני טנקים מול 80 אנשי קומנדו שהונחתו בלילה במסוקים. הם ניסו למנוע את קירוב גשר הגלילים כדי לסכל את כוונתנו לחצות את התעלה. הגבעה היתה שחורה מהם. עם תחילת הקרב הטנקים חטפו פגיעות והתרחקו. נשארנו לבד, 12 קצינים יוצאי הסיירת משתוללים עם כלי הרכב כדי לא להיפגע ויורים לכל הכיוונים. ירינו עליהם ממרחק של מטר. חלק דרסנו עם הגלגלים והשרשראות, עד שחטפנו פגיעה של אר-פי-ג'י.

"הכל קרה תוך דקות. הנהג שלנו, אפריק, נהרג מיד. הראש שלו נפל על הצופר, שהחל לפעול בלי הפסקה. רפי איתן, קצין מהיחידה, נהרג. האר-פי-ג'י חתך אותו לשניים. גם אני נחתכתי לשניים. הצלחתי איכשהו לצאת מתא המפקד ולזרוק את עצמי החוצה. מסביב הקרב נמשך, והמצרים, פצועים או הרוגים, שכבו לידי. כל האחרים בנגמ"ש נפצעו גם כן, חוץ מדני שדה, גיבור החיל, שהמשיך להגן עלינו כל הזמן. יתר הכוח המשיך בלחימה, ופגע במחצית מהמצרים".
כצ'לה שכב בין חיים ומוות, ממתין לישועה. אז נכרתה ברית הדמים בינו לבין אריק שרון.

מחיר הנחשוניות
הם היו שלושה חברים מכפר הרוא"ה: אלי פייג, ראובן שפורן ויעקב כ"ץ – להלן כצ'לה – שגמרו אומר להגיע לסיירות. "לא חשבנו במושגים של להשתלט, אלא להשתלב". מה שכיום הוא נורמה, היה אז פריצת דרך. השלושה הפכו ללוחמים בסיירת שקד – יחידה שאז היתה מורכבת בעיקר מיוצאי קיבוצים. בהמשך מונו כצ'לה ופייג למפקדי פלוגות.

"סיימתי את קורס קצינים כחניך מצטיין. מוטה גור ענד לי את הסיכה, ושאל מאיזה משק אני. הוא לא העלה בדעתו שייתכן קצין סיירת חובש כיפה שאינו בן קיבוץ. את אותו הקורס סיימו שלושה דתיים. כשבני אליעד הפך לקצין 40 אחוזים היו חובשי כיפה. היתה אז בדיחה ביחידה, ששני שלישים מהג'יפים של הסיירת חונים ברחוב האדמו"ר מבעלז בבני ברק. אתה מבין? עד אז איש לא היה מעלה בדעתו מחזה כזה".

באותן שנים נרקם הקשר הראשון עם שרון. כאלוף פיקוד הדרום היה שרון מפעיל למשימות מיוחדות. מחיר הנחשוניות של שלושת החברים היה גבוה: שפורן נהרג עוד לפני המלחמה, במרדף בבית להיה. פייג נהרג במלחמת יום הכיפורים. כצ'לה נפצע אנושות.

"לא איבדתי את ההכרה בשום שלב. הפציעה היתה בגודל חצי מטר. כל האגן התרסק. נשארתי תלוי על חלק מהרגל. תוך כדי השכיבה והקרב אני שומע את אמציה חן, מפקד הסיירת, אומר לשרון שיש לו קצין פצוע, ושאם לא יגיע מסוק באופן מידי, הקצין – כלומר אני – אמות".

שרון, שבאותה עת ניהל את הקרבות הקשים ביותר והחל בהכנות לצליחה, ידע במי מדובר. בעיצומו של הקרב ובניגוד לפקודות שיגר מסוק שיחלץ את כ"ץ תחת אש. "לנקודת הפינוי ברפידים כבר הגעתי במוות קליני". חודשים ארוכים חלפו עד שיצא מכלל סכנה והשתקם. התזכרות התמידיות שהוא נושא איתו מהפציעה הן מקל הליכה, צליעה כבדה וחשוב יותר – רעייתו תמי, שטיפלה בו אז כאחות. מזכרת נוספת היא "הכרת הטוב לאריק שרון, שאני חב לו את חיי".

זה דבר טבעי מבחינתך, לשלם מחיר של הרוגים על הקיום שלנו פה?
"טוב למות על קידוש ה'. טוב יותר לחיות על קידוש ה'. זה חלק מההבנה הבסיסית של תפקיד האדם בעולמו. כל מושג ה'אחרי', להיות חלוצים לפני המחנה, הוא הכרחי. אתה לא חושב על כך שתהרג או שתיפצע, למרות שאתה מבין שזה יכול להיות. כשנפצעתי קיבלתי את זה כמעט כמובן מאליו, כי היו רבים שנפגעו לפני".

יש מי שהסיקו מהמלחמה את המסקנה ההפוכה: שאין כוח, שאי אפשר לעמוד וצריך לוותר.
"השאלות האלה צפות ועולות למי שאינו מחונך בבית המדרש, אף שגם האחרים, אולי בלי להבין למה, נשארים בארץ וממשיכים לתרום. זוהי הנקודה היהודית הפנימית. הנפילה היא טבעית. הרב קוק צפה את הנפילה הזו במאמרים שחיבר בתחילת המאה. אבל התופעות האלה אינן קורות אצל מי שמחוזק באמונה".

המלחמה ההיא, לטענתם, הוכיחה שהגישה של מגבלות הכוח והצורך בוויתורים ריאלית יותר.
"הקיום היהודי איננו ריאלי. מי שהיה ריאלי הבין שאי אפשר לעמוד מול הצרות והרדיפות, ולכן התנצר, השתמד, נהיה רפורמי או התבולל. זה ריאלי. התמודדות עם קשיים היא לא ריאלית, כי טבע האדם להקל מעל עצמו את הקשיים. אבל המהות של עם ישראל היא קושי, והוא לא נבהל. מי שלא נדבק לסגולתיות של עם ישראל מסתכל בצורה ריאלית, נשבר ונגמר. לאורך מאה השנים האחרונות היו גיבורים שהובילו קדימה, נשברו, אך העם כבר הצמיח כוחות חלופיים".

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il