|
01-09-2013, 12:53
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
סקירה על הספר "המגש והכסף" מאת עפר שלח ובכלל זה ביקורת שלי
http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=59603
"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי." (עמוד 49)
המגש והכסף הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כח"כ במפלגת "יש עתיד" וכיו"ר הסיעה), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. הרציונאל, כפי שמנסחו שלח, שעל-פיו נבנה מודל השירות בצה"ל, וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, היה כדלהלן: "בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר." (עמודים 20-21) על-פי שלח: "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט." (עמוד 21) וכי יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים כמו גם במודל הכשרת הקצינים והמפקדים הבכירים בצה"ל ובצרכים והאתגרים הביטחוניים אליהם הוא ערוך. כמו כן דן הספר בסוגיות כגון הרלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי, מלחמת יום הכיפורים, אינתיפאדת אל-אקצה ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, מודל שירות המילואים, תקציב הביטחון ומלחמת עיראק. מקור שמו של הספר בשירו של נתן אלתרמן "מגש הכסף". במהלך המחקר ראיין המחבר בין היתר את אביו, אל"מ חזי שלח, אריה נייגר, השר לשעבר משה ארנס, אל"מ שאול אריאלי, רא"ל משה יעלון, הד"ר יגיל לוי, שאול מופז, עמירם לוין, אמנון ליפקין-שחק, עוזי דיין, דן מרידור, שמעון נוה ודב תמרי. כמו כן רואיינו קצינים רבים בשירות פעיל אולם המחבר נמנע מלזהותם בשמם.
שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה). לראייה מצטט שלח את האלוף עמירם לוין באומרו: "אצל האמריקאים הקצין צריך למלא את המטריצה- הוא צריך הכשרה מסוימת, בציונים מסוימים, וחייב למלא איקס תפקידים במהלך שירותו. בצה"ל הכל אישי: מפקדים מליגה לאומית מביאים מפקדים מליגה לאומית, אבל ליגה א' מביאה ליגה ב' שמביאה ליגה ג'." (עמוד 94) שלח קובע כי ההבדל בין צה"ל לצבאות מקצועיים הוא תהומי, כך למשל בתארו את קורס הקצינים בו השתתף: "כמו חיילים מורעלי צבא בכל הזמנים, גם צוערי קורס הקצינים שבו השתתפתי, לפני כמעט עשרים וחמש שנה, התייחסו לחיים עם דרגה על הכתף במלוא הרצינות. גם מי שלא תיכנן קריירה צבאית- וזה היה הרוב המכריע- ידע שהוא עומד בפני פרק חדש וחשוב. יחסית למסלול בצנחנים או בגולני, בה"ד 1 היה מקום שסיפק הרבה זמן פנוי. חלק גדול מהזמן נוצל (או בוזבז) לשיחות על 'דמות הקצין'. כדי להבחין בין הדרגה והג'וב שעמדו לפנינו לבין 'הדמות'- הקוד שיחייב אותנו מיום סיום הקורס- השתמשנו בשתי מילים שונות: המעמד היה 'קצין'; הדמות היתה 'אופיצר'. במילה הארכאית הזו, שמעלה במחשבה קצין פרוסי משופם במדי הוסארים צבעוניים, התכוונו לאתוס שהדרגה נושאת עמה; לקובץ הלא- כתוב של כללי התנהגות, שאם אינך מוכן לקבל אותו עליך, אסור לך לשים את הפס על הכתף." (עמוד 83)
בצה"ל בעיקר ביחידות הלוחמות מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך נאמר לי ולחברי בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה הבקי בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף בצה"ל (מיוצאי הצנחנים שגם כונה בשעתו "האדם החושב" של המטכ"ל), הטוען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר (עד רמת המג"ד) אולם "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים מופז, אשר: "היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'." ("צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003) ויעלון: "המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה. מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב – המבחן העליון של הלוחם והמפקד – יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף. שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני." (עמודים 86-87)
הדברים רק ממחישים את חוסר ההתאמה של דן חלוץ, טייס קרב בעברו, לתפקיד הרמטכ"ל, אליו נבחר לאחר שהועדף על פני האלוף גבי אשכנזי, איש חטיבת גולני, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה, משום שהיה חסר הכשרה מתאימה לתפקיד. הדבר רק מתחזק נוכח העובדה כי הרמטכ"ל מפקד בלחימה על כלל צה"ל כמו גם משמש כמפקד הישיר של הפעלת הכוח היבשתי. זאת בניגוד לכוח באווירי או הימי עליהם מפקדים בכפיפות לרמטכ"ל מפקדי הזרועות. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר." (עמודים 88-89) לא ניתן להימנע בעת קריאת הדברים מלהיזכר במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על צה"ל קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, איש הקומנדו הימי, מפקד אוגדת השריון 366, מהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון) שפיקד על מיטב היחידות (יחידת אגוז, השייטת וחטיבת גולני במבצעיה המוגבלים) בעת השהייה בלבנון וב"עימות המוגבל" אולם לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות.
למי שחושב שמשהו השתנה בצה"ל מאז הרי שמסלולם של שני הרמטכ"לים האחרונים אינו שונה כלל וכלל. אשכנזי עשה מסלול מלא בגולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי: "עשרות שנים הייתי בתפקידים קרביים, תחת אש. מלוחם ועד מג"ד ומח"ט צנחנים, מפקד אוגדות בשטחים ובלבנון." (מתוך הכתבה "האלוף גנץ: אני מרוצה מיכולת ישראל כלפי איראן; אנחנו נמצאים במקום טוב - ונהיה במקום טוב יותר" מאת עמוס הראל, באתר "הארץ", 31.12.2010) ובראיון אחר הוסיף: "'לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח - זה כל הרקורד שלי." (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, עיתון "במחנה", 06.01.2011) אמת, גנץ השתלם בלא מעט קורסים ואף כיהן, מאז שמונה לאלוף (בגיל 42 גם כן), בחמישה תפקידים במטה הכללי, אולם האופן שבו תיאר את המסלול מבהיר כי מה שהיה הוא שיהיה. "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא." (עמוד 87)
שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. לא בטבע המלחמה אמנם, שנותרה כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אבל כפי שהגדיר זאת שלח עצמו: "כשאני התגייסתי לצנחנים לפני יותר משלושים שנה, השירות הזה כלל אימון והתכוננות למלחמת מגן, ופשיטות על יעדים שנתפסו כצבאיים מובהקים. מי שמתגייס לשם היום יודע שמצפים לו ימים ארוכים בחיכוך עם אוכלוסייה פלסטינית, ומבצעים כמו "עופרת יצוקה", שבלי קשר להצדקה שלהם מהותם היא הרבה מאוד אש על מעט מאוד אויב." ("יחידת הסער שקם" מאת עפר שלח,"nrg מעריב", 11.08.2009) היעדר הכשרה בצה"ל הביא למצב ששרר בצה"ל במלחמת לבנון השנייה, כאשר שבעה מתוך שמונה מפקדי חטיבות, כולם אנשים ישרים ואמיצים, שעמדו בעבר במבחן האש, לא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון: "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל. זה הרבה יותר ממה שעשו במבצעים מסובכים במקומות אחרים". (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח , מגזין בלייזר, מרץ 2007, עמוד 95) והוא עשה כן, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותו אינסטינקט וסט תכונות שהזכיר שלח של מפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים, ולא מתוך ההבנה כי שם המקום אשר (בהתאמה לקלישאה הנכונה כשלעצמה) בו הוא כמפקד יכול להשפיע באופן מיטבי. אמת חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך. ספרו של שלח נכתב בטרם מלחמת לבנון השנייה אולם כשקוראים את הפסקה הנ"ל: "בצה"ל, מצב שכזה היה הופך להיות מה שקרה לא פעם: קרב גבורה, שהוא שם הקוד הצה"לי לקרב מרובה הרוגים. מדובר בדרך כלל באירוע, שבו נשברה שרשרת הפיקוד הפריכה, וכל חייל או מפקד זוטר פעל לבדו, בגבורה אישית, אך ללא מקצוענות צבאית יחידתית – ולפיכך שעות הלחימה הארוכות וריבוי הנפגעים." (עמוד 96) לא ניתן להימלט מן ההבנה שכך בדיוק התנהלו הקרב בבינת'- ג'בייל, בסמטת המוות בג'נין במבצע "חומת מגן" וכן גם בפעולת ההשתלטות של שייטת 13 על הספינה מרמרה. ולא שלא היה ממה ללמוד ולא שלא נכתבו תילי תילים של לקחים ושצה"ל לא כך למשל ניתן לציין לחיוב את הקרב לכיבוש שכם במבצע "חומת מגן", את מבצע "נערי החוף" של יחידת מגלן ואת לחימת גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים במארון א-ראס (שהיה למעשה המהלך הגדודי הראשון שהוביל מפקדו, קצין הצנחנים נמרוד אלוני, בין שבלחימה ובין שבאימונים).
שלח מציע מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש: "בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה." (עמוד 98) ומה הרבותה של זה? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומים לכאורה (ולכאורה בלבד) שלהם ולהיות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר ולחצי דבר. ושנית: "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון." (עמוד 98) הערת אגב, דוגמה לרעיונות שמעלה שלח בספרו נוגעת לתחום ההדרכה: "הצלע השלישית של התפקידים הצבאיים, ההדרכה, מוזנחת עוד יותר. פרט לפיקוד על בית הספר לקצינים, ההדרכה נחשבת נחלתם של מי שמסלול הקידום הפיקודי שלהם חסום. ביום שבו ימונה מח"ט צנחנים, שסיים את תפקידו בהצלחה, לא למפקד אוגדה אלא למפקד פו"ם - ולא יסומן כמי שדרכו תמה - תעלה היוקרה הן של ההדרכה בבית הספר לפיקוד ומטה והן של ההשתתפות בקורס." (עמוד 88) הדברים אגב נכתבו כמעט עשור בטרם הודיע הרמטכ"ל, בני גנץ, בסוף אוקטובר 2012, על מינוי תא"ל הרצי הלוי למפקד פו"ם הבא. הלוי פיקד במבצע "עופרת יצוקה" על חטיבת הצנחנים ובהמשך על אוגדת הגליל. ניתן רק לקוות שמדובר בסנונית ראשונה המבשרת את בוא האביב.
בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון. מאז כאמור אירעו מלחמת לבנון השנייה, מבצע השמדת הכור בסוריה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו שב מאז לכתוב ב"מעריב" הנחה תוכניות בערוץ 10 ונבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד, אולם הספר נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ספר מרתק, במיוחד לאור הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי בהקשרי צבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. מומלץ ביותר!!!
מגב הספר
בלב התיזה של המגש והכסף עומדת הדרישה, על כל המשתמע ממנה, לבטל את גיוס החובה ולותר על התפיסה המקודשת והאנכרוניסטית של צה"ל כצבא העם. עם הופעת הספר, יהיה קשה לנהל דיון בעניינים החשובים האלה מבלי להתייחס אליו. בשם הספר יש רמז אירוני לפער העצום שבין "מגש הכסף" התמים והישן בשירו המיתולוגי של נתן אלתרמן ובין הצורך להתאים את צה"ל לנסיבות שהשתנו כל כך – באסטרטגיה הלאומית, בחברה, במשק לחוץ מאוד ובמנטליות הישראלית. עפר שלח מציג דעות נוקבות על יחסי הצמרות, הצבאית והפוליטית, על נטל הכסף שהמדינה מתקשה לעמוד בו, על תפקידו המעוות וכפוי הטובה של צה"ל כשוטר השטחים, ועל ערעור מקומו בסולם הערכים הישראלי. 30 שנה אחרי ההתנפצות של קונספציה לאומית הרת אסון במלחמת יום הכיפורים, מציג הספר את סכנותיה של קונספציה ישנה אף יותר: התפיסה בת 55 השנים על דמותו של צה"ל, מאת פרשן חריף ומקורי, המגש והכסף מתאר את ההכרח הדחוף בשינוי מרחיק לכת של הצבא. מוצעות בו תשובות מנומקות היטב על שאלה שנדחקה במשך השנים דווקא בגלל המקום המרכזי של צה"ל באתוס הישראלי: האם הוא אכן הצבא שעליו להיות היום? עפר שלח , 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון.
צה"ל? לא מה שחשבתם\ מאת יוסי קליין
http://www.haaretz.co.il/misc/2.444/1.911559
עופר שלח כתב ספר שהוא כתב אישום נגד צה"ל: הרפתקנות צבאית, הפקרות כלכלית, קיבעון מחשבתי והעדר תיכנון מאפיינים את הצבא יותר מאשר יעילות ומקצועיות. התקפה מתפרצת
מה הקשר בין הניסיון להתנקש בחיי השייח אחמד יאסין להתנפלות הפראית של כדורגלני נבחרת ישראל על רגלי יריביהם מנבחרת סלובניה? מה בין בזבוז מיליונים על פיתוח כלי נשק שאין בהם תועלת להשקעת כספים בהתנחלויות שאין להן עתיד? מה שמחבר ביניהם הוא המנטליות הישראלית. אותו איפיון חמקמק וכוללני שמגדיר התנהגות של ציבור באופן שמיוחד רק לו. עופר שלח, בעל טור פוליטי-צבאי ב"ידיעות אחרונות", ומומחה לענייני ספורט בכלל וכדורסל בפרט, לא כתב ספר על המנטליות הישראלית. ספרו "המגש והכסף" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן) עוסק דווקא בצה"ל, אבל בעצם הוא מתעד את המנטליות הישראלית שצה"ל מייצג יותר מכל מוסד אחר. לשלח "לא נוח" עם אנלוגיות בין ספורט לאופי לאומי. יש בהשוואה כזאת משהו קל מדי, הוא אומר. הוא מעדיף איפיון אחר שמחבר לאומיות לספורט: תחושת ה"אנחנו נגד הגויים" שמלווה, למשל, את משחקי מכבי תל אביב בכדורסל וייחודית לה. "גם אם יופיעו בה שלושה אמריקאים ושני יוגוסלווים עדיין תהיה מכבי מבחינתנו חוד החנית במלחמה שלנו מול העולם", הוא אומר. ואם מכבי תל אביב, על אחת כמה וכמה צה"ל, שכל ישותו שאובה מן המוטו הזה - "אנחנו לבדנו מול העולם ורוח אושוויץ מעל כולם". שלח מבקש לבדוק את מקומו של צה"ל בחברה הישראלית ואת הדרכים שבהן התקבע מקומו כגוף הדומיננטי ביותר במדינה. הוא אומר שניסה אמנם להתמקד רק בצבא, אבל יצאה לו תמונה רחבה יותר: "רציתי לשרטט מפה של 1:100,000 והנה לפני מפה של 1:1". הספר איננו מחקר חברתי והמלה "מנטליות" מופיעה בו אולי פעם או פעמיים, אבל כל אותן תכונות, לעתים סותרות, המאפיינות את החברה הישראלית בוקעות ממנו - אותה תערובת של שחצנות ובכיינות, יצירתיות וקיבעון מחשבתי, אומץ לב ואדישות. המסקנה העולה מהספר היא שצה"ל כבר איננו צבא העם ולכן צריך להפוך אותו לצבא מקצועי של שכירים. "זוהי מגמה שקיימת ממילא", אומר שלח, "וצריך רק להכיר בה ולשלוט בהתפתחותה". בספר הוא מבקש לפתוח "תהליך תודעתי" שיביא, בסופו של דבר, לתוצאה הבלתי נמנעת. הוא בוחן אמיתות ותיקות בנות עשרות שנים כמו, למשל, האמונה ביעילותו ובמקצועיותו של הצבא, ומערער על תקפותן. הוא מציג שורה ארוכה של דוגמאות החושפות הרפתקנות צבאית, הפקרות כלכלית, קיבעון מחשבתי והעדר תכנון, וחושף בספר את הסוד הנורא: לא עוד מעטים מול רבים אנחנו, אלא חזקים מול חלשים. ולמרות זאת מתנהלים חיינו כאילו חרב אושוויץ מונחת כל בוקר על צווארנו.
גברי לוי כמשל
אצל עופר שלח החיבור בין ספורט לתרבות הוא מובן מאליו. את ההבדל שבין התרבות האמריקאית לישראלית, לפחות בכל הנוגע לספורט, הוא מוצא בהבדל שבין יו"ר ההתאחדות לכדורגל, גברי לוי, לבין ברט ג'יאמטי, מי שהיה נשיא האוניברסיטה היוקרתית ייל, וקודם (כן, קודם!) לתפקיד המפקח הכללי של ליגת הבייסבול. "לאמריקאים יש כללים", אומר שלח, "מאמן כדורסל לא יקח טיים אאוט דקה לפני סוף משחק שהוא מנצח בו בוודאות, ואם הוא יכול לנצח בעשרים הפרש, הוא לא ישפיל את יריביו בארבעים". אבל שלח מעדיף להיתפש כאמריקנולוג ולא כאמריקנופיל. "יש לי תיעוב עמוק לצדקנות שלהם ולמנטליות הבורה שלהם המסרבת להכיר בייחודן של תרבויות אחרות", הוא אומר. "אני חושב שהמלחמה בעיראק היתה אקט ברוטלי, מרושע ולא מוצדק, אבל אי אפשר להתעלם מהתכנון המדויק, מן המחשבה הצבאית המתקדמת ומהאיזון הנכון בין הדרג הצבאי והאזרחי שפעלו בה". שלח למד להכיר את התרבות האמריקאית בין השנים 1986 ל-1988, כשהיה סטודנט באוניברסיטת ניו יורק. משם הוא דיווח ל"מעריב" על אירועי הספורט בעיר ושמח על כך שבתמורה קיבל כרטיסי חינם למשחקי הניקס, קבוצת הכדורסל הפופולרית של העיר. הוא רק השלים את לימודי התואר השני בספרות אנגלית ובכתיבה יוצרת והגיש כעבודת גמר רומן שכתב, "גוף שני". הספר, כדרכם של ספרים ראשונים, הוא סיפור אישי כואב המספר, בין השאר, את סיפור פציעתו הקשה. היומרות הספרותיות שלו אז היו מעורפלות. הן התמצו במלים "רציתי להיות אדם שכותב". מאוחר יותר התעורר בו חשש להפוך ל"פקיד של כתיבה", כזה החייב למלא מכסת שעות בכתיבה. ממילא, הוא אומר, סופר הוא סופר רק כשהוא כותב, ולו עצמו, בינתיים, אין תוכניות לרומן נוסף. עופר שלח נולד לפני ארבעים ושלוש שנים בקרית ביאליק. אביו הוא איש העסקים חזי שלח, שתחומי העניין שלו רבים, מגוונים וחורגים מפיננסים (בין השאר, היה מבקר המוסיקה של "העיר"). בשנות השבעים עברה המשפחה לגור בשיכון דן בתל אביב. הוא למד בתיכון עירוני י"ד וב-1978 התגייס לצנחנים. "זה היה באותם זמנים מובן מאליו", הוא אומר. היום הוא מתגורר במושב קטן ליד לוד, נשוי למיכל, רופאה בהכשרתה, ואב לשני ילדים. כשחזר מארצות הברית קיבל משרה קבועה ב"מעריב". לפני כשלוש שנים עבר ל"ידיעות אחרונות" בגלל "מיאוס מתמשך מהמצב ש'מעריב' נקלע אליו". קודם לכן מינה אותו העורך הראשי אז, יעקב ארז, לפקח על דיווחי "מעריב" ממשפט נמרודי, לצדו של אמנון דנקנר, העורך הנוכחי. הוא קיבל "הצעה נדיבה" מ"ידיעות" ובתגובה "הצעה נדיבה עוד יותר" מ"מעריב", אבל החליט בכל זאת לעזוב ולהשלים את המהלך. היום הוא בעל טור ב"ידיעות" וב-YNET. הטור בעיתון המקוון (מבית "ידיעות אחרונות") מגיב על אירועי היום וזוכה לתגובות רבות. שלח לא קורא אותן. הוא מצטט את הסופר עוזי וייל שדימה את התגובות הבוטות ברשת להטלת בוץ בכיכר העיר - רק אחד זורק אבל הכיכר כבר מזוהמת. חוץ מזה, הוא שימש כפרשן הכדורסל של ערוץ הספורט ושל ערוץ 10 ומנהל עכשיו מו"מ על המשך עבודתו. שלח הוא לא רק פרשן ספורט, אלא עוסק בספורט פעיל - הוא רץ למרחקים ארוכים ובשבוע הבא הוא יוצא למרתון ברלין, השלישי מבין המרתונים הגדולים שבהם כבר השתתף. מרתון מבחינתו איננו עניין של כושר גופני, אלא בעיקר סדר ומשמעת. בפאריס היה לרץ ה-7,777 שהגיע למטרה מתוך כמה עשרות אלפים ואין כמעט מלים בפיו לתאר את התחושה מרוממת הרוח של מי שרץ בתוך נחשול אנושי גדול כל כך.
"אין לך אף! אין לך אף!"
ביוני 1983 עלה הנגמ"ש של הסגן הצעיר עופר שלח על מטען בסמוך לכביש ביירות-דמשק בלבנון. שלח היה אז כבר איש מילואים קרוב מאוד לסיום תקופת השירות. הוא נפגע בפניו ואיבד עין. "הפציעה בסולם האירועים בחיי מדורגת די נמוך", הוא אומר, "אין דבר שאני רוצה לעשות ולא מסוגל לו בגלל הפציעה". ברומן שלו, "גוף שני", מתוארת הפציעה בפחות שוויון נפש: "...ואחר כך היה חושך, אני אפילו לא זוכר את המכה, אני זוכר רק את החושך ואת הידיים שלי טסות אל הפנים ומכסות אותן ואת הצעקה 'סע קדימה' שנפלטה דרך האצבעות עוד קודם שהן סגרו על הבשר הפצוע שרק שנייה קודם לכן היו הפנים שלי... ולבסוף השמיעה יחד עם הצעקה של החייל שעמד לידי: 'אין לך אף! אין לך אף!'". "היו לי רגשות שליליים כלפי המלחמה הזאת וכלפי האיש שהגה ויזם אותה", הוא אומר היום, "אבל הפציעה היתה לא יותר מסיכון מקצועי. שנתיים קודם לכן איבדתי חמישה לוחמים קרובים והכאב אז היה גדול בהרבה". לפני שלוש שנים הציע לו גדעון סאמט לכתוב במסגרת הסדרה "הישראלים" שערך אז. שלח בחר בצה"ל, "בגלל המרכזיות של הצבא בחיינו", ולאו דווקא בגלל ההזדמנות לסגור חשבון עם האחראים לפציעה שלו. "בכדורסל", הוא אומר, "אני מאמן בכורסה. בצבא אני לא גנרל של כורסה. לא מעניין אותי לכתוב על הטקטיקה של מחלקת טנקים, אלא על הצבא כחלק ממערכת כלכלית חברתית ומדינית". הוא דוחה אפשרות שהספר נתן לו הזדמנות לסגור חשבון עם האחראים לפציעה שלו, אך מודה שעובדת היותו מ"פ צנחנים פצוע "יצרה יחס חיובי של הקצינים אלי". אחד הקצינים המוזכר בספר כמי שהביא לתפקידו הצבאי את הפוליטיקה הוא שאול מופז. מופז היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח "העריך אותו מאוד". מופז גם איפשר לו, כרמטכ"ל, לראיין קצינים בכירים. ראיונות אלו היוו, למעשה, את הבסיס לספר. הספר מציג עובדות שלדברי שלח ידועות בצבא היטב: רק שלושה מתוך חמישה גברים יהודים שהתגייסו ישלימו שירות צבאי מלא וייכנסו למעגל המילואים. בשנת 2000 רק אחד מכל חמישה גברים המצויים ב"פוטנציאל המילואים" שירת במילואים אפילו יום אחד. מעט יותר ממחצית הישראלים שהגיעו השנה לגיל 18 לא ישרתו שירות צבאי מלא ולא יעשו יום אחד של מילואים. "הצבא", הוא כותב, "לא יגייס את כולם כיוון שהוא לא צריך אותם". שלח מנסח כתב אישום נגד צה"ל. הוא טוען כי הצבא מקובע מחשבתית, לא התאים עצמו לחברה הישראלית המשתנה, ובגלל היומרה להיות צבא העם הוא מהווה גורם מפלג, שהרי רק חלק מהעם אכן משרת בו. צה"ל, כותב שלח, הצטייד היטב למלחמות העתיד, אבל דבק בעקרונות הישנים, ביזבז סכומי עתק על פיתוח כלי נשק שלא יהיה להם שימוש, כמו טנק המרכבה, מטוס הכפיר והתותח שולף, ויש לו חיל אוויר חזק ויקר שלא מסוגל להגן על העורף מפני טילים. הצבא מוציא סכומים גדולים למימון פנסיה של קצינים שיוצאים לשוק העבודה. קצינים מקודמים לתפקידים שאין להם הכשרה מספקת למלאם, כי כישורים, לדבריו, עדיפים בצבא על פני הכשרה. הוא מצטט את האלוף עוזי דיין הקובל על פוליטיזציה של הצבא ומיליטריזציה של השלטון האזרחי. שלח קובע שצה"ל פועל ללא מטרה מוגדרת, למעט הצורך לסכל את מטרות האויב כפי שהוא עצמו מגדיר אותן. הצבא, שמתפקד בשטחים כמשטרה, נדרש "לנצח" למרות שמשטרה מעולם לא נדרשה לכך. שלח הבחין בתסכול ובבלבול הקיימים בקצונה הבכירה כתוצאה מהצורך להגן על גבולות מדינה שאין לה גבול וכתוצאה מהכישלון המתמשך להגן על חיי אזרחיה.
שמרן, בזבזן ותאב כוח
עופר שלח נזהר מלהטיל את האשמה כולה על הצבא. עיקר האשמה נופלת על המערכת האזרחית שנמנעה מלפקח על הצבא, להגדיר את מטרות המלחמה ולשלוט בתקציבו, הוא כותב. היה כאן פוטש שקט, שבו צבא חזק השתלט על שלטון חזק. "הקצינים הם אנשים טובים", הוא אומר, "מוכשרים יותר מאחרים במגזר הציבורי, אבל הם פועלים בוואקום שלטוני ותודעתי. למרות שעברו חמישים וחמש שנים אנחנו עוד תלויים בצבא. צה"ל היה מת להיפטר מהתלות הזאת, אבל חושש שהניתוק יפגע גם בו. זו לא אשמתו של הרמטכ"ל שמוצא עצמו פתאום קובע מדיניות, כי אף פוליטיקאי לא לוקח על עצמו את האחריות הזאת. דעתו על 'מפת הדרכים' צריכה להישמע בכבוד שבו נשמעת דעתו של אהרונישקי על מפת הדרכים, לא יותר מזה".הצבא המצטייר בספר הוא צבא שמרן, בזבזן, תאב כוח, חסר תכנון וקציניו נטולי הכשרה מתאימה לפקד על כוחות בסדרי הגודל העומדים לרשותם.
כך חושבים גם הקצינים שריאיינת?
"כן, צריך לזכור שזו חבורה של אנשים כנים וטובים שיש להם בעיה בהבנת העולם שהם נמצאים בו, כיוון שהם לא ממש חיים בו. כשהרמטכ"ל אומר 'צבא העם' הוא לא מבין עד כמה הביטוי הזה ריק מתוכן".
אתה מציע לפרק את הצבא הנוכחי ולהרכיב אותו מחדש על בסיס מקצועי?
"אני מציע תהליך ומנסה לעשות בספר דבר מסובך: להעלות רעיון שאני לא בהכרח מציע ללכת עליו מחר בבוקר. אני אומר זאת הצעה, בוא נבחן את היתרונות והחסרונות שלה וניישם את מה שאפשר, למרות שבטווח רחוק השינוי הוא בלתי נמנע".
איך ייראה הצבא לאחר השלמת התהליך שאתה מציע?
"אני רואה צבא נטול אחריות אידיאולוגית, ארגון שמצדו האחד נכנסות תשומות כסף וכוח אדם ומצדו השני יוצא סוג מסוים של ביטחון. אני רוצה שיהיה דומה יותר לארגון הכבאים הארצי מארגון בעל מעמד שיש לו היום".
ההוצאה לאור כותבת: "זהו ספר פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת. קציני צבא רבים יגיבו עליו בביטול, יערערו על הנתונים ויגידו שהוא טוב כתרגיל אבל לא עומד במבחן המציאות".
"אני לא יודע מה תהיה התגובה של הצבא והיא ממש לא מעניינת אותי. אני לא מחדש כאן הרבה. המצב ידוע לכולם ואף אחד לא מוכן להתמודד איתו. אני רוצה לפתוח דיון. לאנשים יש צורך להאמין שהגוף שמגן עליהם מתנהל במקצועיות ואפשר לסמוך עליו והם מדחיקים כל מחשבה המערערת על האמונה הזאת. לכן לא נפתח דיון בנושא".
מי אמור לפתוח בדיון? הכתבים הצבאיים? העיתונות כולה? אתה כותב שחולשת השלטון האזרחי מוזנת על ידי התקשורת.
"אי אפשר להאשים את הכתבים הצבאיים שהם לא מספקים מידע שמונע דיון. הם פשוט עובדים מול צד שיש לו מונופול על המידע וז מבחינתי בעיה בפני עצמה. בעיתונות יש קולות שונים. אני כותב, ראובן פדהצור כותב. הבעיה המרכזית היא שהעיתונים פועלים מתוך פאניקה. הם שואלים כל הזמן את עצמם רק מה העם רוצה לקרוא ואיך לספק את הרצון הזה, הפסאדה של העיתונות משקפת את המכנה המשותף הנמוך ביותר, ובכלל מי קורא היום עיתונים? עיתון זה מוצר נצרך ולא באמת נקרא. קונים ולא קוראים. את הספר הזה אני הרי כותב כל שבוע בעיתון".
בכל זאת העיתון הנפוץ במדינה.
"הוא חלק מהתקשורת כולה והתקשורת תרמה תרומה מכרעת להזניית ודלדול התודעה הציבורית, כך שכל דבר שמתפרסם בה הופך לבלתי חשוב".
איך חיים הקצינים שאותם ריאיינת עם המצב שאותו אתה מתאר?
"הם אומרים: אנחנו לפחות עושים את העבודה. בצבא עצמו מבקשים שינוי, הם מרגישים בכרסום שחל במעמדם, הם רואים שהדרישה לקצץ בתקציב שלהם זוכה לפופולריות, הם מודאגים".
תשתיות טרור? סתם קלישאה
שלח מבטא עמדות אופוזיציוניות גם בכל הקשור לפעילות צה"ל בשטחים ובעיקר מגנה כל צורה של ענישה קולקטיווית.
מדוע אי אפשר לראות בהרג אזרחים או לפחות בהקשחה מתמדת של תנאי החיים שלהם אמצעי הרתעה סביר?
"מכיוון שהפלשתינאים הגיעו לסף סבל שמתחת לו הרתעה כבר לא משפיעה. אם שישים אחוזים שם נמצאים מתחת לקו העוני, מה יש להם להפסיד?"
אולי כך הם יהיו בשלים לצריבה המיוחלת בתודעתם?
"העובדה היא שהם לא מוכנים. למה מצפים מאנשים רעבים ומושפלים? מתייחסים אליהם ככנופייה ושוכחים שהחמאס, שכזכור אנחנו הקמנו אותו, חזק לא פחות מהפתח היום. חושבים שפגיעה במנהיגים שלהם תשנה את המדיניות. ואם היו פוגעים בהנהגה שלנו היתה המדיניות שלנו משתנה?"
בספר אתה כותב שהניצחון נקבע בתודעה ובתודעה שלנו נקבע שגם אם יש לנו אלף הרוגים אפשר לומר שניצחנו.
"לא ננצח, כי אי אפשר לנצח עם. עוד מעט יכבשו את עזה למרות שקצינים אומרים לי בפירוש שכיבוש כזה לא יועיל לנו. אם אין מדיניות נעשים מעשים שגם לדעת העושה אותם הם שגויים. אין מטרה למלחמה הזאת. המטרה היחידה היא שלילת הגשמת המטרות הפלשתיניות כפי שאנחנו הגדרנו אותן לעצמנו. הרס תשתיות הטרור זו סתם קלישאה. מישהו ראה פעם איך נראית תשתית? בתחילת האינתיפאדה התקיים בצבא דיון שבו נאמר שמאה ועשרים הרוגים הם אובדן שלא נוכל לעמוד בו ותראה איפה אנחנו עכשיו".
אולי זו מלחמה אידיאולוגית שצריך שההצלחה שלה תושג בהשתלטות על כל ארץ ישראל מהים ועד הירדן?
אני מפקפק בסיכוי הריאלי שיש להשגת מטרה כזאת, אבל חייבים להודות: זאת היא לפחות מטרה ברורה".
מה אנחנו עושים נכון?
"שאלתי מישהו פעם והוא ענה שגם המעשים הנכונים שלנו הם נטולי הקשר מדיני ולכן לא נכונים. מי שתמך במינוי אבו מאזן בלי לעזור לו ידע מראש שאין לו סיכוי".
אתה כותב שהחיסולים הם פעולה צבאית מדויקת ונכונה.
"אני בהחלט בעד החיסולים ואין לי בעיה מוסרית איתם. אל תספר לי על התובע שהוא גם השופט והתליין, גם כשחייל יורה באויב הוא עושה זאת כשופט ותליין. הסגר והמחסומים שממאיסים את החיים על חפים מפשע גרועים מהרג רוצחים. ענישה קולקטיווית כזאת עוזרת לטרור ולא בולמת אותו. הבעיה שיש לי עם חיסולים היא התפוצה ההמונית שלהם. ברגע שהם הופכים למדיניות נחצה קו".
האם לדעתך ניסיון החיסול של שייח יאסין היה, על פי הניסוח שלך, "פרי תכנון על כל השלכותיו או ניצול הזדמנות ולעזאזל התוצאות"?
"בצבא ידעו את ההשלכות, הם ידעו שימותו ישראלים, הם מסתתרים מאחורי העובדה שהם רק כלים וכי הרג אזרחים ישראלים בעקבות פעולה כזאת מכאיב אמנם בטווח הקצר אבל יועיל להרס תשתיות הטרור בטווח הארוך. מהו 'טווח ארוך'? כבר חמישים שנה אנחנו עוד בטווח הקצר. אני לא מאשים את יעלון שלא יודע שום דבר אחר פרט להורדת פצצות ממטוסים".
למחרת הפיגועים בירושלים וצריפין פורסם ב"הארץ" סקר שלפיו 60% מהאוכלוסיה תומכים בהמשך החיסולים.
"התמיכה בחיסולים קיימת כיוון שכולם רואים בטרור ובקורבנות מצב קבוע ובלתי משתנה וחיסולים ממילא לא משנים. כולם יודעים שאם היו מחסלים את יאסין היו מתים פה מאה וארבעים איש וגם אז כולם ידברו על התשתיות".
יש לך ילדים במערכת החינוך?
אתה כותב: "אנחנו קהילה שאין לה דבר מן המשותף פרט לחרדות הביטחוניות". מה יחליף את הצבא ככור היתוך של חברה מפוצלת ומפוררת שהיא, על פי תיאורך, החברה הישראלית? מערכת החינוך?
"יש לך ילדים במערכת החינוך? נו, אז אתה יודע בעצמך. התחליף הוא סדר יום אזרחי. איך יוצרים סדר יום כזה? צריך להגדיר ישראלי לא רק על פי השירות הצבאי שלו, הגדרה שמיד מוציאה החוצה את הערבים והחרדים. צריך להפריד בין הצבא לקובעי המדיניות. מעמידים אזרח בראש מערכת הביטחון, מקימים מועצה לביטחון לאומי שיש לה מידע וכלים לנתח אותו ולהתמודד עם היערכות הצבא. איך עושים את זה? אני לא יודע, אולי כשהמצב יהיה עוד גרוע מזה".
אתה כותב על הצורך במעורבות ופיקוח גדולים יותר של השלטון האזרחי על הצבא. בינתיים, אתה כותב, הזנב - הצבא - מכשכש בכלב. האם אתה סומך על הפוליטיקאים היום?
"אני לא סומך על חברי הכנסת היום. מי רוצה להיות חבר כנסת? אתה רוצה להיות חבר כנסת? אבל תן לכנסת סמכויות וכוח כמו בארצות הברית, כך שהיא תוכל להתמודד בעזרתן עם הצבא ויגיעו אליה אנשים שעליהם אוכל לסמוך. אני מדבר על מערכת איזונים. אני מאמין במערכות אזרחיות, הן פתוחות והן נבחרות. לא הצעתי שהממשלה תמנה מפקד אוגדה. אני רק אומר שצריך להיות שר ביטחון אזרח ועוד לא היה כזה, חוץ ממשה ארנס, שנבחר ולא מילא בלית ברירה מקום של איש צבא שהתפטר מתפקידו כשר"
למה אתה מקווה בעקבות פרסום הספר?
"אנשים יתחילו לחשוב על הצבא כנושא שצריך לדון בו ולהתגבר על מנטליות אושוויץ שאומרת שאסור לזעזע. אם נתמיד במצב שבו הסעיף היחיד בסדר היום שלנו יהיה הישרדות - נתפרק. שרנסקי אמר פעם שאנחנו חיים פה רק מפני ששם יש ז'ירינובסקי, ובמדינה צריך לחיות כי טוב לגור בה". ("הארץ", 17.09.2003)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|