אני הגעתי לגיבוש טייס מספר 157, שהתחיל ב28.8
הסיבה היחידה שאני כותב על הגיבוש הזה היא שהמאמרים הקודמים שנכתבו על הגיבושים האלה עזרו לי בצורה רצינית להתכונן נפשית לגיבוש הזה.
מראש אני אומר שאת סדר הדברים אני לא זוכר במדויק, הכל היה אבל לא חייב לפי הסדר הזה, מה גם שזה לא כל כך משנה
מגיעים ביום הראשון בבוקר לחורשה בתל השומר, איתך עוד מאות אנשים. ממלאים שאלון רפואי קצר עומדים בתור ומתמיינים לאוטובוסים, באוטובוס עצמו מקבלים פתקית עם מידע על אבחון מכת חום והתייבשות (אומרים לכם שתיבחנו על זה, בולשיט) ועושים מדידות חום ודופק כדי לבדוק שהכל תקין.
הדרך די ארוכה ומנסים לנוח כמה שיותר, כשמתקרבים לבסיס (שד' הטייסים) מתחילים להתרגש, נכנסים למחנה ורואים את המסוקים והמטוסים וזה פשוט עושה חשק.
יורדים מהאוטובוסים ולוקחים אתכם למגרש הכדורגל, שם מחלקים אתכם לקבוצות של בין 13 ל-15. בודקים שאף אחד לא מכיר מישהו מהקבוצה שלו ואף אחד לא מכיר את המ"כ והקבוצות השונות מתפזרות.
במחנה עצמו במהלך הגיבוש ישנם כמה בעלתי תפקידים, המ"כ (כובע אדום) שומרים על דיסטנס מוחלט, עושה רושם שהם שונאים אותך פשוט, התפקיד שלהם מסתכם בהסברת ההוראות בתרגילים השונים ולתזז אותך כשמגיע התור שלהם. בעקרון אתה נמצא עם המ"כ שלך הכי הרבה זמן במהלך היום אבל כמעט ולא שומע אותו. המ"כ הוא זה שמנהל את הרישומים השונים לגבי הכיתה גם במסעות ובתיזוזים וגם במשימות והפעולות.
הסמל (כובע סגול) אחראי ראשי על התיזוזים, כל יום יש לפחות שעה סמל אחת בה כל המחלקה עומדת ליד האוהלים ומתוזזת באופן מטורף, 40 שניות עקפתם את הסטיקלייט... כולם למצב...כולם על הגב... שעה שלמה שבה פשוט מתישים אותך בליווי צעקות ויחס עוין.
המ"פ (כובע כחול) אותו בקושי רואים או שומעים, כולם מפחדים ממנו אבל אותנו הוא הריץ רק פעם אחת לקראת הסוף, חוץ מזה הוא לא היה ממש פעיל.
הרס"פים (כובעים לבנים ושחורים) אחראי על מזון, רכב, אפסנאות וכל מיני ציוד ודברים דומים. מידי פעם יש כיתה תורנית ואז הרס"פים נותנים לך בעצם את הג'ובים הנחמדים שלהם (גם זה בתיזוזים).
ואחרון המ"מ(כובע ירוק) שבעקרון מוביל את המחלקה שלכם במסעות השונים, הוא זה שדואג שבעליות אתה תרוץ כמו מטורף אלא אם כן אתה עם האלונקה, ואז אתה עושה את זה לאט לאט לאט.
אלה התפקידים השונים ועכשיו נגיע לסדר הגיבוש, עקרונית הגיבוש הזה משלב קושי פיזי עם קושי מנטלי בצורה אינטנסיבית ביותר.
למעשה, בלי הגזמה, אתה חי על מערכת שניות של שבוע שלם. כלומר חוץ מהרגע בו אתה הולך לישון ועד הרגע בו אתה קם בפאניקה, כל שנייה בלי יוצא מהכלל יש לך משימה מסוימת לבצע (פיזית או לא) בזמן מסוים. אתה תמיד בלחץ של זמן ותמיד בלחץ של ביצוע משימה.
אחרי שהפקדנו צ'ופרים ופלאפונים הלכנו לקבל ציוד, מה שמקבלים זה חגור (חגורת גב עם מקום לשתי מימיות-הדבר הכי מעצבן בעולם), עוזי יצוק שכל תפקידו הוא להתנדנד בזמן הכי לא נכון ולייצר סימנים כחולים בגופכם, שק שינה ושמיכת סקביאס, קסדה, שק חפצים, תד"ל שכולל בתוכו פלג אוהל, מוטות, יתדות ואת חפירה, מדים להחלפה וזהו בעקרון. חשוב מאוד שכל הציוד שאתם לוקחים יהיה במצב טוב, אני נתקעתי עם חגור קרוע במשך כל הגיבוש למרות שביקשתי כמעט כל יום להחליף אותו זה היה סיוט אבל איכשהו הסתדרתי. עולים על מדים (לבדוק שהמידות לא גדולות מדי ואין קרעים, עוד דבר מומלץ זה שהכובע ישב טוב עליכם, כי די מעצבן שיום שלם תהיו עסוקים בלהחזיק אותו על הראש תוך כדי ריצת ספרינט).
אחרי קבלת הציוד ואחרי שעליתם על מדים אתם נכנסים לאולם הספורט שם יש נאום קצר של המג"ד ושל רופא הגיבוש ולאחריו הגיבוש מתחיל. המ"כ התחיל לתזז אותנו בצורה מעצבנת- "20 שניות כל הציוד עליכם נתתם לי הקשב, זוז", אחרי שהצלחת או לא-"20 שניות ציוד על הרצפה נתתם לי הקשב, זוז" וחוזר חלילה עד צאת הנשמה.
חוץ מלתזז אתכם המ"כ אחראי על המשימות השונות, הוא מקריא לך את ההוראות וצופה בכם מבצעים את המשימה כאשר הוא מקפיד לרשום דברים במחברת הסודית שלו.
המשימות האלה הן בעיקר הרגע שלך לנוח מבחינה פיזית כי אתה יושב ברב המשימות על הרצפה ופשוט מנהל דיון.
ביום הראשון המשימות ממה שאני זוכר היו- לבחור נושא לדיון ועל כל אחד להציג את עצמו.
כל המשימות מלוות בהפסקות של תיזוזים ביניהן, לא קשה אבל גם לא נעים.
היום הראשון הוא יחסית קצר כי רק ב1 אתה מגיע לחצרים אחרי כל מה שנאמר כאן השעה כבר מאוחרת ומגיעים לשעת הסמל היקרה, שעה בה הוא מתזז את המחלקה כולה, ירידות אינסופיות למצבים תוך כדי צעקות, כפיפות בטן, פול קום והרבה הרבה ריצות. מיותר לציין שהכל בזמנים, בעיקר בלתי אפשריים.
בסוף כל הזמן על הכיתה או המחלקה לתת הקשב למפקד הבכיר ביותר בשטח בזמן הנתון. את ההקשב נותן החנת"ר (חניך תורן) שהוא האדם היחיד בכיתה עם שעון (שאת מחוגיו הזיזו) כדי למדוד זמנים לקבוצה.
אחרי שעת הסמל המייגעת ואחרי שאתה מזיע כמו ביזון ביום חמסין אתה הולך לאוהל של הכיתה שלך לישון. חשוב מאוד לנצל את הלילות עד המקסימום, תורידי את הבגדים, סדרו אותם לפי סדר כדי שתהיו מוכנים להקפצה, אני אישית שמתי את הכובע למטה, עליו את החולצה ועליו את המכנסיים כאשר הנעליים בצד.
אחרי זה תתרווחו לכם במיטה הלא נוחה , טפלו בעצמכם ובציוד שלכם. תמרחו משחות, תשפצרו את רצועת הנשק שלכם כדי שתישב טוב ותצחקו קצת עם החברים שלכם לכיתה, כי בתום השבוע הזה אתם פשוט תעריצו אחד את השני. השינה מתחילה בערך שעה-שעתיים אחרי השקיעה. ובמהלך הלילות הייתי קם בממוצע כ-4 פעמים, להלן פירוט ההתעורריות-
-פעם ראשונה- הקפצה- סירנות נשמעות, פרוז'קטורים נדלקים והסמל צועק עם המגאפון (המחובר אליו בדיאליזה) שתקומו. תוך שנייה כולם מתארגנים הסמל צועק עליכם שכולם בחוץ חוץ ממך ואז כשאתה יוצא אתה מגלה שאתה הראשון, אז אתה יורד למצב ומחכה לשאר המחלקה.
בסוף כשכולם יצאו יש חצי שעת סמל, שוב ריצות מצבים ועוד דברים טובים, אין כמו תיזוזים אחרי שהחלפת חולצה נקייה.
אחרי החצי שעה חוזרים לישון.
-פעם שנייה-יתושים- חצרים מקום חם והאוהל מקום פתוח ואתם מקום מזיע, היתושים חוגגים עליכם וכל יום קמתי כשזמזומים סביבי, כדאי לשים אל-תוש או סנו-די לפני השינה, לא שזה משנה, אתם תיעקצו בכל זאת, אבל לפחות לא תקומו.
-פעם שלישית-חלומות- סוג זה מתרחש רק אחרי הלילה השני, אתה קם בבהלה שומע צעקות רואה בלאגן וריצות ואז אחרי כמה שניות כהראייה מתאזנת אתה קולט שאתה היחיד שהתעורר וכולם ישנים ורק אז אתה מתאפס ומבין מה קרה לך הרגע, אז חוזרים לישון בהרגשה של מצב נפשי לא יציב.
-פעם רביעית-בוקר טוב- בדומה לנוהל ההקפצה רק שהפעם לא חוזרים לישון, הסמל מתזז קצת השעה היא בערך שעתיים לפני הזריחה.
סדר הלילה הזה נכון לכמעט כל הלילות מלבד לילה אחד בו במקום ההקפצה הרגילה לקחו אותנו לשטח פתוח לבנות אוהלים ברביעיות ובזוגות ואז לישון באוהל. אני לא הצלחתי וישנתי עם חבר שלי על השק שינה עם המראה של השמיים, אחרי רבע שעה אתה שוב קם לקול סירנות וחוזר לאוהל שלך.
ארוחות הבוקר וארוחות בכלל גם הן, כמו כל דבר אחר בגיבוש, מוגבלות בזמן- לרב 7 דקות. בבוקר הארוחה היא על שולחנות ובשאר היום אתה אוכל ממנות קרב. בד"כ מה שיש זה לחם פרוס, שוקולד, ריבת שזיפים, טונה וירק אחד ל-6 אנשים. במנות הקרב מתסווף גם הלוף היקר ולעיתים נדירות מלפפון חמוץ. אתם תתרגלו לאכול כמו בהמות, הגעתי למצב שאני לוקח פרוסה, מגלגל אותה מנגב בשוקולד כמו שעושים עם חומוס, לוקח טונה עם היד, מדביק לשוקולד ומכניס לפה. אין זמן וצריך לאכול כמה שיותר.
עוד ארוחה מומלצת- אחרי שסיימתם את המלפפונים החמוצים, בהנחה שקיבלתם כאלה, פשוט לטבול את הפרוסות לחם במיץ של המלפפון החמוץ, זה יורד מהר לגרון וככה יש עוד זמן לאכול עוד אוכל.
הבוקר, כמו כל בוקר מתחיל במסע. כל כיתה מעמיסה על עצמה את הפק"לים- שני ג'ריקנים של 23 ליטר על מנשא ושתי אלונקות על מנשא- סה"כ 4 אנשים סוחבים בכל כיתה ויוצאים למסע. אני אישית ממליץ בכל הזדמנות שיש לכם לקחת את הפק"ל, זה מראה על רצון לעזור לחברים שלכם ולקבוצה. אם אפשר תקחו, זה לא כזה קשה.
המסע עצמו מתנהל בהליכה מהירה במשך כשעה בערך יחד עם הזריחה. המ"מ בראש והכיתות בשני טורים לפי סדר הכיתות. המ"כ של אותן כיתות הולכים לצידכם לכל אורך המסלול ומדי פעם רושמים במחברת שלהם.
ברגע שמגיעים לעליה רצינית (5-6 פעמים במסע) המ"מ מתחיל לרוץ וכולם אחריו, כל קטע ריצה הוא לא ארוך אך עדיין מעייף, אל תשכחו שאת המסעות אתם עושים בנוסף לחגור שלכם ולנשק שלכם, שני אלה תמיד עליכם, מלבד השינה ומגרש המשחקים עליו יפורט בהמשך.
מסע עם אלונקות פתוחות היה לנו רק ביום השלישי והרביעי ככה שעוד נגיע לזה. לפני כל מסע באה החובשת עם המ"פ והסמל שואל מי לא יכול להשתתף במסע, מי רוצה לפרוש וכדומה. פעמיים גם העמידו אותנו כבר למסע, שאלו מי רוצה לפרוש, ואחרי ששניים הרימו את היד החזירו אותנו לאוהלים.
אחרי המסע נהנים עוד קצת עם הסמל ואז באופן כיתתי לוקחים מנות קרב להמשך הים, יחד עם לחם פרוס ושקית ירקות ופירות. ואז מתחיל הזמן איכות שלכם עם המ"כ. החל מ9 בבוקר לערך ועד 6 בערב. באותה תקופה זה היה שיא החום לכן בשעות עומס החום (12-5) אסור היה להם לתזז אותנו, אז אלה היו השעות בהן ישבנו מתחת לציליות ועשינו בעיקר את המשימות ומדי פעם תיזוזים שלא כללו ריצות (מצבים, פול קום והעמסת ציוד והחזרתו-הכל קשה).
המשימות כוללות ברובן הצגת בעיה לכיתה וזמן מסוים להתמודד איתה, חלק מהמשימות- הקראת נתונים על אזור מסוים ואז נותנים לכיתה לתכנן מתקפה לפי הפרטים שקיבלנו, דברים נוספים הם ניהול דיון, הגעה להחלטה וחידות הגיון שהפתרון אליהן חייב להגיע בעבודה קבוצתית.
נקודה חשובה ביותר היא שהמשימות האלה הן החלק המרכזי בגיבוש, כאן אתם צריכים להתבלט, אני אישית ניסיתי ליזום כמה שיותר ולתרום כמה שיותר לדיון. גם אם לפעמים אין לך איך לתרום אז אני הייתי בד"כ עוצר את כולם ברגע של בלאגן, מציע להירגע ומארגן את כל המידע באופן מסודר ורק אז מחזיר את הדיון, זה נותן למ"כ תחושה שאתה שולט, מנהל את העניינים ובעל כישורי מנהיגות.
המשימות הן רבות ולפעמים גם כוללות יציאה לשטח שליד הציליה, בעיקר לבנות מבנים שונים (בנו אוהל בגובה מטר וחצי ובמרכזו חור בקוטר מטר וכו' וכו') המשימות דומות במטרתן, כמעט ואין חשיבות לתוכן! וזו הנקודה המרכזית. למ"כ לא באמת אכפת אם תגיעו לפתרון או לא, חשובה לו הדרך וחשובה לו ההתנהגות של כל אחד ואחד במהלך המשימות והעבודה הקבוצתית, אתה צריך להראות שאתה יודע מצד אחד להיות חלק תורם בקבוצה ומצד שני גם לדעת להתבלט ולסחוף אחריך אנשים. כמובן שאת הכל צריך לעשות בטעם, זה פתטי לראות בנאדם צועק ומדבר שטויות והכל כדי שהמ"כ ירשום עליו משהו, דברו כשצריך ותעשו הכל בשביל לתרום לקבוצה.
חשוב מאוד גם להיות עירני בזמן הזה, אל תתחילו לשחק עם ענפים ואבנים, תקשיבו למי שמדבר, תסתכלו על המשימה שוב, תמיד תהיו פעילים. עוד נקודה שאני השתמשתי בה הרבה היא המבט בעיניים, בד"כ רק אדם אחד מדבר וחשוב להסתכל לו בעיניים, כי ככה כשהוא מדבר הוא מסתכל עליך ולא על מקומות אחרים ונוצרת תחושה שהוא בעצם מסביר זאת לך, מתקבל הרושם שכל מי שמדבר בעצם מציע לך את האפשרויות ומנהל איתך דיון, מראה כי השליטה היא שלך- דבר חשוב מאוד.
אני אישית הקפדתי להיות פעיל בכל המשימות, אם לפעמים היה לי פחות ידע בנושא אז ניסיתי להיות פעיל בצורה שונה, לנתב את השיחה, לארגן את המידע בפני כולם וכדומה. שוב- המטרה היא להיות פעיל ולתרום לקבוצה שלך בפתרון המשימה.
יש גם משימות אישיות כמו לבנות את מגדל האבנים הגבוה ביותר ואת המבנה התלת מימדי הגדול ביותר עם האמצעים השונים שבשטח. ניסיתי להתחכם (בהמלצת מאמר אחר על הגיבוש) והתחלתי לבנות את המגדל שלי מהעץ. בשלב מסוים נפלה אבן אחת מהמגדל, התכופפתי להרים אותה ועוד אבן (סלע) נפל לי על הראש. הייתי בטוח שבאותו רגע אני עוצם עיניים וקם כשהרופא מסתכל עלי. איכשהו לא קרה לי כלום, אולי קצת נפיחות. כל זה היה לעיני המ"פ, שהיה בשוק. אפילו הוא, שמראה כל השבוע עד כמה לא אכפת לו מכם שאל אותי אם הכל בסדר. אגב הוא קרא לי בשם הפרטי באופן אוטומטי וזה היה פחות או יותר תחילת הגיבוש, דבר שעודד אותי, כי אנשים אחרים הוא לא ידע את שמם ואפילו התבלבל בין שמות.
בין לבין המשימות יש גם ארוחת צהריים. פעם אחת הייתה לנו ארוחה סוציומטרית- נתנו לנו פחות זמן, השאירו פותחן אחד והמפקד בדק את ההתנהגות שלנו במהלך הארוחה, אתה מת מרעב והוא בודק אם אתה חושב גם על הקבוצה, למשל זה שפותח את הקופסאות, כבר אין לו זמן לאכול בעצמו, אז דואגים להכין לו משהו למשל. הרעיון הוא בעצם לחשוב באופן קבוצתי, לדאוג לחברים שלך ולא רק לקיבה שלך.
אחרי כל המשימות נגמר כבר עומס החום, וזה אומר שאפשר כבר לתזז אותך. אז מריצים אותך שוב ומצבים וריצות ועוד ריצות.
התיזוז והסבל נמשכים עד כמעט לחשיכה, אז אוכלים, שעת סמל (יאוש) ולמיטות.
בלילה כרגיל כל ההקפצות שפורטו כבר וקמים ליום חדש.
סדר היום הוא כפי שתואר- מסע, זמן מ"כ עם משימות, סמל ולישון. כמובן שבין לבין יש הרבה תיזוזים ואפילו יש מקום לאוכל.
המשימות עולות בדרגת הקושי עם הזמן, 3 פעמים במהלך השבוע של הגיבוש אתם תילקחו ככיתה לאזור שנקרא "מגרש המשחקים". זה המקום היחיד שבו אתם מורידים את הנשק והחגור (איזו הקלה), ואתם נשלחים לבצע משימה קבוצתית על מתקן מסוים במגרש. כל המשחקים כוללים העברת מוטות גדולים ממקום למקום וחשיבה ארגונית, יש הרבה הגבלות וצריך לעמוד בחוקים. המשימות האלה לרוב נעשות לעיני פסיכולוג שמביט בכם במסגרת הקבוצתית, במשימות האלה חשוב להראות מנהיגות, לתרום לקבוצה ולא סתם לצעוק על אנשים לעשות משהו. גם חשוב מאוד הקטע של אמינות, פעם אחת עברנו על החוקים ורק אחד שם לב לזה ולא אמר לשאר הכיתה. חוץ מזה שגרמו לנו להזיע דם בגלל זה אחר כך, זה גם מצטייר כלא אמין, לכן תמיד תהיו ישרים וכנים.
רב המשימות של מגרש המשחקים הן בלתי אפשריות כמעט, אנחנו הצלחנו אחת מתוך בערך 15 שעשינו כל השבוע, ובחצי מהן אפילו לא היינו קרובים. ובכלל רב המשימות שתקבלו במהלך השבוע הזה יהיו בלתי אפשריות לביצוע, אתם חייבים להראות רצון להשלמת המשימה, נחישות וכוח רצון, אסור לכם להראות שויתרתם לעצמכם בשלב כלשהו, תמיד תנסו להשיג את המטרה ותמיד תשתדלו לעמוד בזמנים.
עוד משימות שקיבלנו עם הזמן- קיבלנו כל אחד מפה עם פירוט על כוחות בסיס האויב ופירוט על הכוח שלך וכל ההגבלות והתקנות השונים, וכל אחד באופן פרטי מתכנן התקפה על הבסיס ובתורו מדווח עליה לכיתה, כמו בכל המשימות כמעט ואין חשיבות לתוכן, ברור שזאת תהיה תוכנית ברת ביצוע ולא סתם לשלוח להק מטוסים לבסיס האויב, אלא להתחשב בהגבלות. במשימה הזאת יש דגש על יצירתיות, תנסו להיות יצירתיים אבל אל תגזימו ("חללית תבוא מצד ימין...") וחשובה גם צורת ההעברה לשאר הקבוצה.
ביום הרביעי לקחו אותנו למגרש המשחקים ואז עשינו את הדבר שמבחינתי היה הכי קשה מההיבט הפיזי. הגענו למתח, המפקד אמר לכל הכיתה לעלות ולהחזיק כמה שיותר זמן, ומי שנופל מסתדר בשורה לפי סדר הגעה. זה היה פשוט מטורף כי אתה מנסה לעשות הכל כדי להחזיק מעמד, הגעתי למצב ששרירי הכתף שלי התחילו לקפוץ באופן לא רצוני, פחדתי שאני אפצע אז באותו רגע עזבתי וגיליתי שאני רביעי, לא רע.
מיד איך שהאחרון נפל נשלחנו שוב למתח, אותו משחק רק עם עיניים עצומות. באופן טבעי אלה שסיימו ראשונים סיימו עכשיו אחרונים, כי להם היה את זמן המנוחה המועט ביותר. הפעם סיימתי חמישי אבל נשארתי זמן מועט הרבה יותר.
מיד אחרי שהאחרון נפל התחלנו מתח סוציומטרי. המפקד אומר שכ-55 אחוזים מהכוח חייבים להיות ברגע נתון על המתח. זאת אומרת שהיינו 13- 7 תמיד למעלה. זו המטרה של כל מה שעשינו עד עכשיו במתח, באמת שלא משנה להם אם החזקת 5 שניות או 5 דקות. כאן רואים את מוכנות ההקרבה שלך למען הקבוצה, 7 עולים ואחרי שכולם גמרו את עצמם במתח מקודם מבקשים חילוף כל כמה שניות, יבלות מתפתחות לנגד עיניך על הידיים. אני ועוד אחד מהכיתה עשינו רוטציה של עשר שניות אחד עם השני, משהו שבדיעבד לא היה הכי הוגן כלפי השאר, שכן צריך מעל לחצי שיהיו למעלה.
אחרי המתח קיבלנו כל אחד חוברת של מור"ק, מורשת קרב. כל אחד קיבל חוברת של 5-6 עמודים מודפסים על מבצע כלשהו בתולדות צה"ל. אני קיבלתי את מבצע יואב , והיו מבצעים כמו אופרה, תרנגול 53 ועוד. נתנו לנו הרבה מאוד זמן לשנן את הפרטים הרבים של המבצע ואחרי זה היינו צריכים להרצות על המבצע בפני הקבוצה. אותי אישית המפקד לא שלח להרצות וחבל כי נראה לי שעד עכשיו אני יודע את הכל בע"פ.
דבר אחרון עיקרי בחמשת הימים הראשונים הוא מסע האלונקות. היו שניים כאלה בכל השבוע ועוד שניים מדומים (שהעמסנו את האלונקות האלה, שאלו מי רוצה לפרוש ואז החזירו אותנו). המסע האלונקות הוא אחד הדברים היותר מתישים, הוא נמשך בערך חצי שעה. לכל כיתה יש אלונקה אחת שעליה מעמיסים 4 שקי פק"ל מלאים עד המקסימום=100 קילו בערך.
כל כיתה יוצאת למסע עם אלונקה ושלושה פק"לים. בשלב הזה היינו בכיתה 11 איש בלבד דבר שהקשה על המסע, מכיוון שהכוח מתחלק בין פחות אנשים.
בכל כיתה 4 על אלונקה, 4 מוכנים להחליף אותם, 3 פק"ליסטים והשאר בלי כלום. המסעות האלה חשובים מאוד כי כאן רואים כמה אתה מוכן להקריב בשביל חברים שלך. חוק אחד אומר שמי שעם פק"ל אסור לו לסחוב אלונקה. לכן מה שחלק מהאנשים עשו, והכעיס אותי מאוד, היה שמישהו נדבק לפק"ל ולא משתתף בכלל באלונקה שקשה הרבה הרבה יותר. אני ניסיתי להיות כמה שיותר על האלונקה, ביקשתי חילוף רק כאשר לא יכלתי יותר, וישר עמדתי כחילוף לכתף השנייה. היה לי חסרון כי אני די גבוה, ורב המשקל היה קודם עלי. וכשיש פערי גובה האלונקה נוטה לקפוץ, שזה פשוט סיוט שמשקל 100 קילו קופץ לך על השכמות. בעקרון באלונקות אל תוותרו לעצמכם, תדחיקו את הכאב, אני ניסיתי לתת הכל באלונקות כי כשאתה רואה חבר שלך לפניך עומד למות מתחת לאלונקה אז ברגע שהוא מרים את היד אתה קופץ לעזור לו.
בעליות כמעט כל הכיתה התגייסה לעזור לאלונקה, במיוחד כשהמ"מ דואג לעשות צעדים קטנים ואיטיים כדי להגביר את הסבל.
אלו כל הדברים העיקריים שמתרחשים עד יום חמישי בצהריים, אז מתחילה אווירה של סוף גיבוש, יותר צחוקים אפילו הזמנים של הסמל מתחיל להתקרב להגיון. נתנו לנו ארוחה של עשר דקות (כשתהיו שם אתם תעריכו את השלוש דקות הנוספות האלה), ואז כל כיתה נכנסת לאוהל שלה ומגיעות מאבחנות שמחלקות לכל כיתה שאלונים סוציומטריים, בהם יש את שמות החברים לקבוצה, הדף נראה ממש כמו הטוטו, וכל אחד צריך לדרג את חבריו לקבוצה לפי מידת התאמתם לקורס טייס, ומידת התאמתם להיות לוחם. זה לא קל כמו שזה נשמע, אתה בעצם מדרג את החברים שלך ומאמין שבכל אחד שאתה לא רושם אותו במקום הראשון אתה פוגע בסיכויים שלו, ואני אישית הרגשתי שלכולם מהכיתה שלי פשוט מגיע לעבור, אחד אחד כולם אנשים איכותיים וכמעט כולם באמת מתאימים לדעתי.
אחרי השאלון הסוציומטרי ממלאים עוד כמה שאלונים וכשמסיימים מתחילים לפרק את המחנה, משאירים רק 3 אוהלים לכל המחלקה ומצטמצמים בפנים, ואז מפרקים את האוהלים הגדולים וסוחבים את הציוד למכולות, הכל באווירה רגועה, עם פחות לחץ, יודעים שהגיבוש כבר נגמר למעשה.
לוקח הרבה זמן לפרק את המחנה, גם כי הוא גדול וגם כי השמש פשוט מטורפת. יש סימנים קלים לשבירת דיסטנס עם הסמל, הפעם כל מסוק או מטוס שעובר, הסמל שואל אותנו איזה סוג הוא, יחסית למה שהיה בימים הקודמים זה שבירת דיסטנס. לאחר מכן לוקחים אותנו למקום בו התחלנו את הגיבוש, מחזירים ציוד(סוף סוף נפטרנו מהעוזי) חוזרים לאוהלים ועולים על אזרחי ואז למקלחות, נותנים קצת זמן למקלחת ו80 איש על 6 מקלחות זה לא כל כך זורם, אז אתה מספיק להרטיב קצת את הראש ולהחליף בגדים וסיימת.
לקראת הערב כבר מגלים חיוך ראשון מהסמל, הולכים לאוהלים עוד לפני השקיעה וכולם בשוק, סוף סוף שינה טובה. אף אחד לא הולך לישון, מדברים עושים רשימות קשר וצוחקים, הולכים לישון בערך שעתיים אחרי השקיעה ומתברר שמעירים אותנו ב3, השכמה סבירה, רק הסמל מרעיש קצת, אין סירנות, אין פרוג'קטורים שמעירים עליך, אבל עדיין מרגישים את העייפות. הולכים לפרק עוד כמה אוהלים,ואז הולכים כולם להקשב גדודי, כל הגיבוש ביחד, רואים שכמות לא קטנה ירדה ומרגישים קצת יותר סיפוק. אוכלים ארוחת בוקר כיד המלך (פרילי, אלוהים ישמור) ואז חוזרים למחלקות. ואז מגיע החלק שאני הכי נהנתי ממנו, שבירת הדיסטנס, בהתחלה מגיע הסמל עם מדי א' שלו, בלי הכובע ומשקפי השמש שהיו קבועים עליו מהרגע הראשון, פתאום הוא נראה חמוד, הוא מציג את עצמו והמחלקה יורדת עליו כמה דקות, הוא יורד על המחלקה וכולם צוחקים. הוא מספר קצת על הצוות (המ"פ טייס אף 16, הסמל שלנו טייס יסעור) והוא מסביר שאנחנו לפני שלב הקראת התוצאות, כולם כבר מתחילים להכנס למתח. הסמל עוזב אותנו, עוד חצי שעה לבד של דיבורים, מרגישים את המתח, כולם לחוצים. אני אישית הגעתי למצב של חוסר ודאות מוחלט, לא ידעתי אם אני עובר ולא ידעתי אם אני לא עובר, אין אפילו תחושת בטן.
המ"כים מגיעים, גם הם עם מדי א', מתחלקים לכיתות וחוזרים על התהליך בדומה לסמל, הוא מציג את עצמו (טייס קוברה), צוחקים עליו הוא צוחק עלינו ואז מגיעים לשלב הקראת התוצאות. כולם יושבים ב-ח', המפקד עובר אדם אדם ואחרי כל שם אומר עבר או לא עבר, במשך דקה וחצי הייתי פשוט משותק, לא נושם. כשהמפקד הגיע לשם שלי ואמר "עבר" לא זזתי, הייתי באותו פרצוף, אין מקום לחגיגות כי שנייה אחר כך כבר עוברים לשם אחר, אחרי כמה דקות אתה מתחיל לעכל את מה שקרה, קשה לתאר את התחושה שאחרי שבוע כל כך קשה אומרים לך שעברת, הדמעות יוצאות מעצמן.
התחלנו 14 בכיתה ו-3 פרשו. מתוך ה-11 שנותרו עברו רק 3, שיחסית לשאר הכיתות זה מעט. מסיימים את הקראת התוצאות מתחבקים כולם, מנחמים את אלה שלא עברו ואז הולכים לשיחות אישיות קצרות עם המ"כ, אלה שלא עברו הולכים לאוטובוסים אחרי שנפרדנו מהם. ואז כל אלה שעברו מכל הגיבוש מתאספים, כמה הסברים על התהליך ועולים גם אנחנו לאוטובוסים, נשפכים באוטובוס, מגיעים הביתה מספרים לאבא ואמא, שדואגים לספר לשאר העולם, מספרים לחברים, מתקלחים כמו שצריך, אוכלים כמו שצריך וישנים כמו שצריך, ההרגשה הטובה בעולם.
נסיים בטיפים והערות סיכום-
ציוד שמומלץ בחום להביא-
-אזיקונים- לשפצר בזמן החופשי את הציוד שלכם כדי שתוכלו בבוקר לצאת למסעות בלי שהחגור מנגן על הצלעות שלכם.
-איזולירבנד- כמו אזיקונים, טוב לשיפצור.
-פנס- קשה להסתדר בלעדיו, איתו תוכלו לטפל בעצמכם טוב יותר
-משחות- וולטרן לשרירים (תעשו טובה לחברים שלכם ואל תביאו בנגיי), תכשיר נגד יתושים (חובה), משחה נגד שפשפת וגם אלוורה לדברים כללים.
-מגבונים-עוזר להתרעננות לפני השינה תשתמשו.
הערות סיכום-
-שוב אני מזכיר שסדר הדברים לא מחייב, הכל קרה וגם בטוח שכחתי הרבה דברים, המרטה היא לתת לכם מושג על מה שהולך בגיבוש.
-לא כתבתי על זה אבל מבחינה של שירותים ושתייה יש התחשבות רבה מצד המפקדים. בעיקר בגלל עומס החום הם כנראה קיבלו הנחיות לאפשר שתייה תמידית, כל חצי שעה הורו לנו לשתות לפחות חצי מימיה ולמלא אותה (בזמנים כמובן, מה חשבתם), וברב הזמן כשצריך ללכת לשירותים או למנהלתיות כפי שצריך לקרוא לזה שם, המפקדים מאפשרים לצאת (בזמנים כמובן).
-חשוב להבין את מהות הגיבוש, המאמץ הפיזי בא רק כדי לבחון אתכם מבחינה מנטלית, לאף אחד לא באמת אכפת כמה שכיבות שמיכה אתם עושים. המשימות הן הדבר האמיתי, לזכור להיות פעיל, עירני ולתרום לקבוצה בכל הזדמנות שאפשר.
-אחרי שאתם נכנסים לאוהלים לשינה זה הזמן האישי שלכם, סוף סוף אין לכם זמן ומשימה לעמוד בו, תנצלו זאת. תחליפו בוקסר, חולצה וגרביים. תמרחו משחות איפה שצריך, תשפצרו את הציוד, וכל זה בזמן שאתם צוחקים קצת עם החברים שלך על היום שהיה ויש על מה לצחוק. סדרו את הציוד שלכם לקראת ההקפצה ואז תלכו לישון, אתם אחרי יום קשה ולקראת אחד קשה יותר, השינה חשובה.
-אם עברתם אז באמת שכל הכבוד, עברתם גיבוש קשה ביותר ואתם באמת הטובים שבטובים, עדיין הדרך עוד ארוכה, יש עוד קורס ארוך לפניכם, אבל עדיין ח"ח על ההישג. אם לא עברתם זה לא אסון גדול, קחו את זה בקלות ולמרות שבהתחלה זה קשה וכואב אל תשכחו שמדובר בגיבוש קשה ביותר ואתם פשוט פחות מתאימים לדבר הספציפי הזה, כל עוד סיימתם את הגיבוש מדובר בהישג לא מבוטל.
זהו, אני מקווה שתרמתי במאמר הזה, כתבתי אותו גם כתודה למאמרים שעזרו לי מאוד לפני הגיבוש וגם כי נמאס לי לחזור על כל זה הרבה פעמים, החלטתי לכתוב פעם אחת ופשוט לתת לאנשים לקרוא, בהצלחה לכולם.
ראשי
צ'אט
02-09-2005, 13:20
לא ארוך, לא קצר 
?? וכשהוא לא היה אז עמוד תאורה!!!! שהוא בכלל איזה 50 מטר מאיתנו... חחחחחחחחחחח סמל מצחיק... שאלנו אותו מה הוא מטיס הוא ענה: אני מטיס קוברה, שלא כמו כל הנהגי מוניות פה...
מצב כלאיים
