אני חושב שאתה מפספס את התמונה הגדולה בעצמך. גם לדברים הסמליים יש חשיבות, אפילו חשיבות עצומה.
זו הסיבה למה לדוגמה המשטרה תפעיל משאבים רבים כדי לתפוס רוצח שרצח אדם אחד, אבל לא תשקיע אפילו חצי מזה ב-100 מקרי מוות בתאונות דרכים.
תאר לך לרגע שקורה מקרה רצח סמוך לבית ספר. לתקופה מסויימת הורים מודאגים יפחדו לשלוח את הילדים לבית ספר עד שהמשטרה תבוא לאבטח במיוחד לתקופה ארוכה. בינתיים ההורים יצטרכו לעשות בייביסיטר. בשביל חלק זה אומר לפגוע בתפוקה שלהם בעבודה ולכן ביצועים גרועים יותר של החברה (לדוגמה בסטארטפים ועסקים קטנים בהם יש בודדים עד עשרות עובדים), בשביל אחרים זה אומר להחמיץ עבודה לחלוטין. ככה ילכו מאות אלפי שקלים של אזרחים בטוטאל על האירוע. השלכות עקיפות יהיו עוד יותר. האנשים יפחדו יותר לגור באזור, ואם יהיו עוד מקרי רצח אנשים בעלי מעמד כלכלי גבוה יותר ילכו והשכונה תהפוך לענייה יותר. שכונות עניות יותר נקלעות למעגלי פשע בקלות יותר.

עכשיו נדבר ברמה הלאומית. ככלל, מדינות ליברליות ודמוקרטיות יותר, או לחילופין פשוט נאורות יותר, בלחימה יש לחיילים שלהן מוטיבציה גבוהה יותר. בגלל שהם גם נלחמים על חייהם ועל הבית, וגם על ערכים. ישנו גם קשר ישיר בין המצפון המוסרי של מדינה למצב הכלכלי שלה. מדינה שהיא יותר נאורה לרוב תהיה עשירה ויציבה יותר. אנשיה לא יחפשו לעזוב את המדינה וימשיכו להעשיר אותה.
איך זה בא לידי ביטוי? בהחלטות שלנו. לזנוח חטופים זו ההחלטה הפחות מוסרית על פניו, אפילו אם אפשר לטעון שאסטרטגית היא יותר טובה (אין לי דעה קונקרטית בנושא), וזה משדר את אותם רגשות שאנשים ירגישו מאירוע רצח לידם - קרה אירוע טראגי, והמדינה לא באה לתקן את המצב. האנשים יהיו בפאניקה ויאבדו אמון בממשלה, במדינה, ואולי אף בעם.
הרי גם אירוע של חטיפה ע"י ארגון פשע בתוך הארץ יכול לעלות מאות אלפי שקלים אם לא מיליונים כדי לטפל בו, תלוי במורכבות. יכולים פשוט לבוא להגיד "לא אחריותנו, אפשר בכסף הזה להציל 5 אנשים נוספים שאין להם ביטוח בריאות".
בעיקרון אתה רוצה לשדר מוסריות ומידת אחריות כדי לתת לאנשים את הערך הסמלי שידחוף אותם לשמר את מה שמגדיר את המדינה והעם ומאפשר לו לתפקד בצורה הטובה שהוא תיפקד (במקרה שלנו יש התדרדרות מאסיבית בשנה האחרונה אבל אוקיי).

הזכרת לפני זה את רוסיה. ובכן אם נסתכל על רוסיה ועל אוקראינה מבחינה תרבותית:
אוקראינה - עם חדש שנולד לפני פחות מעשור מתוך מאבק עממי, נחוש להתקדם לתוך אירופה, מאמץ דמוקרטיה וליברליזם, רואה במערב מודל לחיקוי, לוחמני לגבי עתידו.
רוסיה - עם מפוזר שאיבד את כיוונו, מנסה להיאחז בו זמנית לדת מחודשת ולחזון של שיקום התהילה ונכשל בשניהם, באמצע מלחמה שלא נתמכת ע"י האוכלוסיה, בעל הרבה קונפליקטים פנימיים בין שבטים ששונאים אחד את השני, והאזרחים לא רואים במדינה כבית אלא מחוסר ברירה.

רק במקרה, המוטיבציה לשרת בצבא הרוסי בפח. אמנם מעט השתפרה, אבל לעבור מכלום לאפס זה לא הרבה. לעומת זאת לצבא האוקראיני יש מוטיבציה גבוהה מאוד גם להתגייס וגם למות בעד ארצם, וההתגייסות הבינלאומית הן מבחינת חיילים והן מבחינת סיוע פרטי כלכלי היא עצומה.
אפשר ממש לומר שיש אולי קורלציה בין תרבות למוטיבציה.

וכאן אני מגיע לנקודה - אם נוותר על החטופים בשביל הישגים צבאיים בעזה, אנחנו מסתכנים בלאבד משהו יותר מהותי עם השפעה על העתיד שלנו בהרבה מאוד מובנים, כולל במלחמות עתידיות ובין המלחמות.