https://www.idi.org.il/articles/49080

אם ישראל הייתה רוצה לבצע ניסוי גרעיני קטן , איפה אפשרי, בנגב ? בים ?


דילמת ההרתעה האסטרטגית [2]
אם תגיע ישראל יום אחד למסקנה שאין לה ברירה אלא להשלים עם הפיכתה של יריבה אזורית למעצמה גרעינית היא תידרש לחשוב על דרכים לצמצם את הסתברות התממשותו של האיום החדש. המעבר ממניעה להרתעה יחייב את ישראל לעדכן את תפיסת ההרתעה האסטרטגית שלה, אשר עד כה (לפי פרסומים זרים) גובשה במעמד צד אחד. בעתיד, בשונה מן העבר, האפשרויות העומדות בפני ישראל תיגזרנה במידה רבה מן האופן שבו תבחרנה יריבותיה לנהוג בגרעין. לכן התשובה לשאלה "מה תעשה איראן עם הפצצה?" היא בעלת משמעות עצומה. אי אפשר כמובן לחזות את מדיניות הגרעין האיראנית במדויק, אך ההיסטוריה מספקת תובנות חשובות.

ביובל האחרון התפתחו בעולם שלושה מודלים שונים ביחס לבניין הכוח הגרעיני ולתורת הפעלתו. בעגה המקצועית, מודלים אלו נקראים יציבות (postures). הבחירה ביציבה מושפעת בעיקר מסוג האיום שעימו מתמודדת המדינה הגרעינית, אך גם מאופי המשטר, מבשלות כוחו הגרעיני, ומטיב יחסיו עם המעצמות (Narang, 2014, p. 4).

המודל הראשון רואה בפצצה מכשיר מדיני לבִּנאום סכסוכים. תכליתה של "היציבה המזרזת" היא לכפות התערבות של מעצמה ידידותית במערכה צבאית מסוכנת באמצעות נפנוף בחרב הגרעינית (למשל, ביצוע פיצוץ ראווה). מדיניות זו מאפיינת מדינות גרעיניות חדשות, שיש להן כוח גרעיני בוסרי ובעלת־ברית חזקה מקרב המעצמות. היא אומצה בעבר על־ידי פקיסטן ועל־ידי משטר האפרטהייד של דרום אפריקה.

המודל השני תופס את הפצצה כמכשיר הרתעה אסטרטגי, שנועד למנוע מתקפה גרעינית (ובמקרים מסוימים גם כימית וביולוגית) באמצעות איום בענישה גרעינית. "היציבה התגובתית" מושתתת על יכולת אמינה להנחית מכת נגד הרסנית גם נגד אויב שפתח במתקפה גרעינית. היא מתאפיינת בדרך כלל בכוח גרעיני קטן יחסית אך בעל שרידות גבוהה, המכוון אל עבר מרכזי האוכלוסין של האויב. זו הגישה המאפיינת (בהבדלים מסוימים) את כוחות הגרעין של סין, של הודו, של צרפת ושל בריטניה.

המודל השלישי מרחיב את גבולות הרתעה הגרעינית ומייעד את הנשק הגרעיני לא רק למניעת מתקפה בלתי קונבנציונאלית אלא למניעה או עצירה של פלישה יבשתית. "היציבה הקרבית" (או "הסלמה א־סימטרית") מושתתת על נכונות לעשות שימוש יזום בחימוש גרעיני על מנת להכריע מערכה קונבנציונאלית המציבה איום חמור על המשטר או על המדינה. בעוד שהיציבה התגובתית מושתתת על עיקרון ה"הרתעה באמצעות ענישה" (deterrence by punishment), היציבה הקרבית חוזרת לתפיסה הקלאסית של "הרתעה באמצעות שלילה" (deterrence by denial). מדינות המחזיקות ביציבה קרבית רואות בחימוש הגרעיני אמצעי חריג אך לגיטימי למניעת תבוסה בשדה הקרב. בעבורן, הנשק הגרעיני מהווה קלף מנצח שנועד לשלול מאויב חזק את האפשרות לתרגם עליונות קונבנציונאלית לניצחון צבאי. גישה זו, בשל אופייה המבצעי, מחייבת הקמה של כוח גרעיני גדול, מבוזר ונגיש למפקדי שדה, המוסמכים להפעילו נגד מטרות צבאיות במערכה מתפתחת.

היציבה הקרבית קורצת לכל מדינה הניצבת מול איום קונבנציונאלי משמעותי, ובכלל זה מעצמות כמו ארצות־הברית ורוסיה. אולם עיקרון ההסלמה הגרעינית היזומה קורץ במיוחד למדינות קטנות, כמו פקיסטן וצפון קוריאה, התרות אחר דרך אפקטיבית להרתיע אויב מעצמתי.

כאמור, לבחירה שתעשינה בעתיד יריבותיה של ישראל באשר לאופי כוחן הגרעיני, תהיה השלכה דרמטית על מדיניות ההרתעה הישראלית. אפשר, בדוחק, לדמיין "מאזן אימה" יציב המתקיים בין ישראל לאיראן, למשל, אם תסתפק זו האחרונה ביציבה תגובתית המושתתת על איום בתגובה גרעינית על כל מתקפה גרעינית נגדה. כל עוד שוללים האיראנים שימוש ראשון בגרעין, ולישראל אין שום כוונה לתקוף את איראן בגרעין, הצורך בענישה גרעינית יתבטל וסיכויי המלחמה הגרעינית יפחתו עד מאוד. אך מה אם יבחרו האיראנים ביציבה הקרבית? כוונה איראנית לעשות שימוש יזום בפצצה בזמן מלחמה עלולה לרוקן את איום הענישה הגרעינית מתוקפו ולאלץ את ישראל לאמץ גישה דומה – על כל משמעויות הדבר בעבור בניין הכוח הגרעיני ומדיניות הפעלתו.

זה אינו תרחיש מופרך: ככל שהמשטר הנוכחי ישרוד אל תוך העידן הגרעיני, יש יסוד סביר להניח שמנהיגיו יבחרו ביציבה הקרבית. הסיבה נעוצה באיום המרכזי על משטר האייתולות: תקיפה מעצמתית נוסח זו שהכניעה את סדאם חוסיין ב־2003. נוכח יתרונה העצום של ארצות־הברית, נדרש לאיראנים שובר שוויון, שישכנע את האמריקאים לא לתקוף או, למצער, לחדול ממתקפה טרם הפלת המשטר. האיום בענישה גרעינית עלול לא להספיק מול מעצמה שביכולתה לחסל על הקרקע את כושר התגובה של יריב נחות, כמו איראן.

התקדים הרלוונטי בהקשר זה הוא של צפון קוריאה. אפשר היה לחשוב, שמדינה זעירה כמו צפון קוריאה תסתפק בכוח גרעיני קטן על מנת לבסס הרתעה אסטרטגית במסגרת יציבה תגובתית. אך בשנים האחרונות שוקד קים ג'ונג און על פיתוח כוח גרעיני גדול, בעל שרידות גבוהה, שכולל טילים בליסטיים מונעי דלק מוצק, לשלל טווחים, המוצבים על משגרים ניידים ביבשה ובים. מדוע בחרה מדינה ענייה כל כך להשקיע הון עתק בכוח גרעיני שמתאים יותר למעצמה? משום שהיריבה המרכזית שלה היא המעצמה החזקה בתבל. הצפון קוריאנים מעריכים, שהסיכוי היחיד שלהם מול ארצות־הברית טמון בהסלמה מהירה של קונפליקט קונבנציונלי למישור הגרעיני. לשם כך נחוץ להם ארסנל גדול ומבוזר. אילו הסתפק קים ג'ונג און בדוקטרינה תגובתית, ארצות־הברית הייתה עלולה להסתכן במתקפת פתע קונבנציונלית, שתחילתה במכה מדויקת לחיסול פרויקט הגרעין הצפון הקוריאני, וסופה הפלת המשטר. מול תרחיש זה, רק האיום בהסלמה יזומה למישור הגרעיני מקנה חסינות מפני תקיפה, ומספק תעודת ביטוח מפני ניסיונות לחסל את המשטר מבחוץ (Panda, 2020, p. 8).

ההיגיון הצפון קוריאני עובד כך: אם האמריקאים יחליטו לפלוש, הם ירכזו תחילה כוחות בבסיסים קדמיים בדרום קוריאה, ביפן ובאוקיינוס השקט. במקרה כזה תונחת מכה גרעינית מקדימה על הבסיסים הללו. מכה כזו תסב לאמריקאים אבדות כה קשות, עד שישתכנעו, בלחץ דעת הקהל, לחדול מתוכניות הפלישה. למקרה שהאמריקאים בכל זאת יחליטו להמשיך במבצע, ואם יעזו להשתמש בנשק גרעיני, הקוריאנים שומרים עתודה של טילים בין־יבשתיים, שאותם יאיימו לשגר על ערים מרכזיות בארצות־הברית. הנחת העבודה של קים ג'ונג און היא שאף נשיא אמריקאי לא יקריב את לוס אנג'לס בעבור חיסול המשטר בפיונגיאנג (Panda and Narang, 2017).

הדילמה הצפון קוריאנית דומה מאוד לזו המטרידה את האיראנים. התרחיש הרלוונטי הוא של שתי מלחמות המפרץ נגד עיראק. בשני המקרים, לפלישה האמריקאית קדם שלב של ריכוז כוחות במדינות ידידותיות במפרץ הפרסי. אם האיראנים יחקו את הצפון קוריאנים, הם ישאפו להרכיב על טילים בליסטיים ראשי חץ גרעיניים, שיכוונו בראש ובראשונה לבסיסים שיארחו כוחות אמריקאים. אלו ישוגרו אם וכאשר האיראנים יגיעו למסקנה שמתקפה אמריקאית עליהם היא סכנה ממשית קרובה. וכדי לבטח את עצמם מפני מכת נגד גרעינית, האיראנים ישאפו לפתח גם טילים גרעיניים בין־יבשתיים, שיחזיקו את תושבי אירופה, צפון אמריקה וכמובן ישראל, כבני ערובה של החלטות הנשיא בוושינגטון.

שימוש יזום בנשק גרעיני במסגרת מלחמה הגנתית על הבית איננו התרחיש היחיד שבו איראן עשויה לאתגר תפיסה הרתעתית המבוססת על היגיון של ענישה. אפשר בהחלט לדמיין מצבים שבהם האיראנים יתפתו לעשות שימוש באיומים גרעיניים לצרכים התקפיים. עיראק מספקת תקדים מדאיג בהקשר זה.

חיל האוויר, כידוע, שם קץ לשאיפותיו הגרעיניות של סדאם חוסיין ביוני 1981, וצבא ארצות־הברית השלים את המלאכה עשור אחר כך. על כן, כל התייחסות לשאלה "מה היה עושה סדאם עם הפצצה?" היא בהכרח ספקולטיבית. אבל הודות לשלל המסמכים שחשפו האמריקאים עם כיבוש בגדד ב־2003, יש בידינו תיעוד של כוונותיו המוצהרות של סדאם, כפי שהושמעו באוזני חבריו להנהגה העיראקית בשנים שלפני הפצצת הכור.

סדאם סבר, שכל עוד הציונים מחזיקים במונופול גרעיני (והוא הניח שלישראל יש מונופול כזה), אין לערבים סיכוי להחזיר את השטחים שנכבשו ב־1967 (ולא כל שכן, להשמיד את ישראל). לכן לעיראק, כטוענת מרכזית לכתר המנהיגות של העולם הערבי, נדרשת פצצה משלה – לא כדי להטילה באופן יזום (מעשה אובדני לנוכח יכולת התגובה המיוחסת לישראל) אלא כדי לנטרל את האיום הגרעיני הישראלי. סדאם הניח, שברגע שעיראק תוכל לענות על איום ישראלי להשמיד את בגדד באיום משלה להשמיד את תל־אביב, היא תנטרל למעשה את כוחה הגרעיני של ישראל. או אז תיפתח הדלת למערכה קונבנציונלית בתנאים אחרים לגמרי.

ייעודה של הפצצה הערבית, לתפיסתו של סדאם, הייתה לשמש חומת מגן, שמאחוריה ינהלו צבאות ערב, בניצוחה של עיראק, מלחמת התשה נגד הישות הציונית, תוך ניצול היתרון הכמותי האדיר של האומה הערבית והחולשה המובנית של תפיסת הביטחון הישראלית, המחייבת הכרעה מהירה בשדה הקרב. למעשה, סדאם ביקש ללמוד מטעותו של נאצר ב־1967, כאשר השכיל לאחד את העולם הערבי אך בזבז את ההזדמנות ההיסטורית על מלחמת בזק הרסנית בתנאים הנוחים לישראל. סדאם התכוון לכפות על ישראל מלחמה רב־חזיתית וממושכת, מגובה באיום גרעיני אמין (Brands and Palkki, 2011, pp. 133–166).

תוכניותיה של עיראק מלמדות על אחת הסכנות האפשריות במזרח תיכון גרעיני. אפשר לדמיין דוקטרינה איראנית השואבת השראה ממזימותיו של סדאם חוסיין, ובה את מקומם של צבאות ערב תופסים גדודי טרור מלבנון, מסוריה ומתימן הפועלים תחת מטרייה גרעינית איראנית. דוגמה זו, בתורה, מצביעה על סכנה נוספת הנובעת מהתחמשות עתידית של איראן בנשק גרעיני: הטשטוש בין טרור למלחמה.