לא מדויק. לא מגיעים ל-0 מומסים (כי אז היינו שותים מים מזוקקים), אלא מגיעים למים בדרגת נקיון של מי שתיה, כשהכוונה היא בעיקר לנקיון ממיקרואורגניזמים וחומר אורגני.
טיהור נעשה קודם כל ע"י שיקוע מוצקים בבריכות שיקוע. לאחר מכן המים עוברים תהליך של בוצה משופעלת - בוצה מועשרת בחיידקים אירוביים (ולכן בבריכות אלה, בניגוד לבריכות שיקוע, יש איוורור וערבול מתמיד של המים) אשר ניזונים מהחומר האורגני השאריתי (שכולל, בין היתר, גם את רוב הדטרגנטים והתרופות שמגיעים למים). לאחר תהליך זה הבוצה משוקעת ומקבלים מי קולחין באיכות סבירה - אלה המים בהם משתמשים היום לרוב בחקלאות להשקיה (יש מחזור של כ-70% ממי השופכין בישראל).
מי השופכין עדיין מכילים כמויות חיידקים שפוסלות אותם לשתיה, וכן מלחים דו ערכיים (סידן ומגנזיום) בריכוז יחסית גבוה. על מנת להפוך אותם ראויים לשתיה המים צריכים לעבור טיהור נוסף, ע"י תהליך החלפת יונים וסינון ממברנלי (דומה להתפלה) והכלרה. מים ראויים לשתיה בישראל הנמצאים בשימוש מערכות המים העירוניות הם בעלי כלור שאריתי על מנת למנוע גדילה מחודשת של חיידקים.
מי הכנרת, אגב, עוברים תהליך נוסף של סינון על פחם פעיל. ביקור במרכז המבקרים באתר אשכול בהחלט מומלץ.
התקן בישראל למי שתיה הוא פחות מ-100 חיידקים ל-100 מ"ל, או 3 חיידקים קוליפורמים ב-100 מ"ל וכן אף לא קוליפורם צואתי אחד ב-100 מ"ל.
מי (RO (reverse osmosis אינם מי שתיה, כי אינם מכילים מספיק מינרלים.

אגב, שפכים תעשייתיים עוברים קודם כל טיפול כימי במפעלים עצמם, ורבים מהם אינם מיועדים למיחזור מים עקב כמויות גבוהות מדי של מתכות כבדות, שמנים ורעלים.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20