איום קיומי הוא לא תנאי כלשהו, לא תנאי הכרחי ולא תנאי מספיק לפיתוח תעשייה צבאית.
לישראל יש תעשייה צבאית מהסיבות האלו:
1. חרם ערבי - לא רצו למכור לנו נשק. אם היה לנו ספק נשק גדול, לא היה לנו צורך בתעשייה צבאית.
2. יש לנו כוח עבודה משכיל. יש לנו את המהנדסים שיכולים להקים פרוייקטים לפיתוח וייצור נשק.
3. אין לנו צבא של עשרים מיליון חיילים, שמספיק לצייד אותם בקלאצ' בלי כדורים ולהצעיד אותם לכיוון בירת האויב כדי להכריע מלחמות בזריזות.
4. יש ביקוש עולמי לנשק, ורתיעה מהחיבור הפוליטי לארה"ב / בריה"מ / אירופה. ישראל מחליקה לתוך הנישה הזו בקלות.

ליפאן יש תעשיית נשק מתקדמת ומפותחת מאוד. לשוויץ יש תעשיית נשק. לצ'כיה יש תעשיית נשק. כך גם לצרפת גרמניה רוסיה וסין. אילו סכנות קיומיות עומדות עבור המדינות האלו? על אחת כמה וכמה: ארה"ב. סכנה קיומית אינה הסיבה שיש לנו תעשיית נשק. יש עוד מדינות עם סכנה קיומית שאין להם תעשיית נשק מוצלחת: כמו: מדינות המפרץ, אתיופיה, טאיוואן, דרום קוריאה, הודו, דרא"פ וסניגפור. (לא לכל המדינות הללו האיום הוא חיצוני. לכל המדינות האלו יש תעשיית נשק אבל היא לא גדולה כמו של התעשייניות הגדולות: ארה"ב, סין, רוסיה, גרמניה, צרפת, בריטניה, אחריהן: איטליה, צ'כיה, בלגיה, אוקראינה, ישראל... ).

"כדי להכות באויב יש למלא את החיילים בחימה [על האויב]"
על החיילים להאמין בצדקת הטיעון למלחמה".
סון טסו - אומנות המלחמה