האשכול הזה נועד במקור לפלח גיל "של אבא שלי", בני ה60-80 של היום שנלחמו במלחמות הגדולות - ששת הימים, התשה וכיפור ועד של"ג. עם הזמן נוספו לוחמי "המלחמות הקטנות": לבנון השניה, האינתיפאדות, ושלל המבצעים בעזה.

שום דבר כנראה לא הכין אותנו ל7.10. בהתחלה לזוועות, וככל שהמלחמה נמשכה/נמרחה גם לשחיקה המצטברת. אישית שירתתי במלחמה שלושה וחצי חודשים ברצף, ולאחר מכן עוד גיחות קצרות פה ושם לתגבור (בכל זאת, זקן השבט שסוגר 30 שנה על מדים).

בחוויה שלי, יש דברים שאפשר לספר ויש דברים שלא. את בת הזוג הנוכחית, את האקסית שהיא עדיין חברה טובה, את ההורים ובמקרים נדירים גם את הגרושה שיתפתי בסיפורים די כלליים על הפעילות והרבה יותר על ההוויי ועל החבר'ה - מבחינתנו אחרי חודש זה כבר לא היה "מילואים" אלא יותר בכיוון של "חזרנו לצבא".

חברה טובה שהיא אע"צ ועבדה בין היתר במחנה שורה שיתפתי קצת יותר בדברים האיומים והמזעזעים שחווינו בימים הראשונים, והיא שיתפה אותי בזוועות שהיא נאלצה להיות מעורבת בהן מתוקף תפקידה.

השורה תחתונה היא שבניגוד לבני אשר ומרקו שהם בני דור המדבר, הדור שלנו הרבה יותר וורבלי ויש לו לגיטימציה הרבה יותר גדולה לשתף ולפרוק. המהפכה שהחלה בטרגדיה של איציק סעידיאן התממשה במלחמה הנוכחית, ובמציאות של היום הסתרה והדחקה של חוויות קשות נחשבת על ידי הסביבה כמעשה מטופש ולא נכון. גם צה"ל ומשהב"ט הבינו את גודל האירוע ומספקים סל גדול של פתרונות - חלקם קונוונציונליים וחלקם- אולי לראשונה - גם אלטרנטיביים מתוך הבנה שכל חייל הוא עולם בפני עצמו ופיתרון שמועיל לאחד פחות רלוונטי או אפקטיבי לאחר.

ובנימה קצת קיטשית אבל הכי אמיתית: כאחד שמתעב את המילה הזאת, אחרי שהשתחררתי וחזרתי הביתה הבנתי שהיתה לי זכות ענקית להשתתף. כמו שנאמר בסיום "אחים לנשק" - אני לא גיבור, אבל היתה לי הזכות לעמוד לצד כמה כאלה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל