כאשר פתח צה"ל במבצע למניעת יכולות אש"ף לפגוע ביישובי הצפון, התארגנו השלומיסטים ביוזמה
חדשה. הומצא מושג "הבוץ הלבנוני" (עוד מנטרה מסדרת המנטרות של השלומיסטים), והוחל במהלך
מרשים שמטרתו להציג את לבנון כוויטנאם ישראלית. העובדה שלבנון שוכנת מטר מבתיהם של
רבבות ישראלים (בהשוואה ל15,000 הק"מ שבין וויטנאם לארה"ב), לא הטרידה את השלומיסטים
ועושי דברם, שדאגו לבשר לנו עד כמה המבצע מיותר ונפשע.
במהלך המלחמה הלכו השלומיסטים קדימה, ואף יצאו להפגנה גדולה (שממימדיה נופחו כמובן
בהתאם למסורת השלומיסטית...) במחאה על כך שערבים נוצרים הרגו ערבים מסלמים, כשהטענה
השלומיסטית הראשית דרשה שישראל תיקח על עצמה אחריות למעשה.
המהלך הצליח, וראש הממשלה הקים וועדת חקירה ממלכתית, שפסקה, למרבה הפלא, בדיוק כפי
שרצתה המערכת השלומיסטית שתפסוק.
כאשר נסוגה ישראל לרצועת הבטחון, המשיכו השלומיסטים לטפטף כנגד "המשך השקיעה בבוץ
הלבנוני", ובישרו שאם רק נצא יהיה שגעון. יצאנו משם תחת אש, וכמובן שתוך כמה חודשים הפיקו
הפלסטינים (שחומשו, כידוע, כמסגרת רעיון שלומיסטי מבריק אחר....) במלחמה, כשחזבאללה עצמו
יצא לפעולה, חטף ורצח שלושה חיילים ישראליים. במשך השנים הבאות היה הצפון שקט וסוער
לפרקים, לפי רצון חזבאללה, שנמנע מחימום מאסיבי של הגזרה, שכן הקפיד לבנות מערך ענקי
בדיוק על הגדר, מטר מהיישובים.
ב2006 חטף החזבאללה שני לוחמים והרג שמונה אחרים. ישראל יצאה למלחמה, שחלק
מהשלומיסטים תמך בה - אבל סירב להכיר בכך שהיא תוצר ישיר של בריחת העיוועים, שש שנים
קודם לכן.

השלומיזם טען שהשהות בלבנון עלתה לנו בהמוני חיילים הרוגים. העובדה שהיא חיסלה כמעט
לחלוטין את מס' הנפגעים האזרחיים (דבר שהוא מטרתה העליונה של מדינה), לא ממש עניינה
את השלומיסטים, שברובם לא סופרים אזרחים שחיים בספר. כאשר התברר שהנסיגה עלתה
בעצם ביותר הרוגים משר השהות בלבנון (לפי הממוצע השלומיסטי, נהרגו בלבנון כעשרים חיילים
בשנה, אבל בשש השנים שאחרי הנסיגה, נהרגו הרבה יותר מ120 ישראלים מאש שיצאה
מלבנון), השלומיסטים פשוט התכחשו למציאות.
מהו הלקח? אותו לקח רגיל. השלומיסטים מחקים את השלומיזם המערבי ("לבנון היא וויטנאם"...)
מבלי לקלוט שכאן המצב שונה (אנחנו לא גרים אלפי ק"מ מהחזית...).