"אם הייתי מוזמן לסעודת 48, הייתי מוודא שלא יוותרו שאריות".

יש לרדת מן הקונספציה שהערבים, בניגוד לנו, אינם חומרניים והם "מלח הארץ" שמוכנים למות בשביך הזייתים שלהם ויש להם סבלנות של 10 דורות. הערבים דווקא חומרניים מאוד! ישנם הרבה מאוד דברים שחשובים להם, ולשם יש לכוון: כבוד המשפחה, שלמות החמולה, הבית וכו'. ב-48 ברחו רבים מהגליל משום שחששו לגורל הבנות שלהם (!) ולא מסיבות אחרות. העובדה שאנשים שיכלו לראות יהודים מקרוב במשך כל חייהם, פחדו מעניין שולי כזה (שכן היהודים לא נודעו כאנסים, גם לא כאשר לחמו במסגרת הצבא האדום), מעידה כאלף עדים על החולשה של החברה הערבית באזורינו, חולשה שמקורה בכך שהם אינם עם ואין להם דבר שילכד אותם מלבד העובדה שהם אינם שייכים לשום קבוצה מלוכדת אחרת.

במלחמת האזרחים שתיכפה עלינו ע"י "עזמי ושות' מפיקי הנכבה II", חשוב יהיה לנצל את הנטיה של החברה הערבית להתפורר כאשר מופעל עליה לחץ במינון וכיוון נכון (וראה 1938-9, 1948 ו 1967) ולרסק את הלאומנות האיסלאמו-פשיסטית שהחליפה את "משטר השייחים" של שנות ה-50 וה-60.

כבר עכשיו ניתן לעשות שימוש תעמולתי מצויין במראות המנוסה של הערבים מבית לאהיה ולהצהיר כי הנכבה עומדת להגיע גם אליהם אלא אם כן יתעשתו ויניחו את נשקם. אם קשה להם לזכור, שילכו לשאול את זקני בית חנון שכבר חוו את הנכבה ב 1948 כאשר צה"ל כבש את כפרם והם ברחו ממנו. הם היו מקרה נדיר של כפר שפונה במסגרת הסכמי שביתת הנשק, ותושביו חזרו אליו. יש "להזכיר" להם עכשיו שמה שלא הסתיים לפני 58 שנה, עלול להסתיים עכשיו. שום דבר לא מפחיד את הערבים יותר מהנכבה, ולכן יש ללחוץ בדיוק שם. כמובן שזו גם מדיניות שאינה כרוכה שמעשי זוועה, משום שהערבים יתעשתו עוד לפני שיהיה צורך לנקוט מעבר לכמה פעולות הפיכות. כפי שחטופים ונעדרים הם נשק בידי הערבים, כך יש להפוך את הנכבה לנשק בידינו. על כל ערבי לזכור כי בעין חילווה, שעם ועמאן יש עוד הרבה שטחים פנויים.

.