סליחה על התגובה המאוחרת, אבל פשוט לא היה לי זמן ועדיף מאוחר מאשר לעולם לא

הנה בכל מקרה קצת יותר מידע על הטיל:

תוכנית ה-AIM-155 Advanced Air-to-Air Missile, או בקיצור AIM-155 AAAM, פותחה לאור הצורך של הצי האמריקאי לפתח יורש לטיל ה-AIM-54 Phoenix מתוצרת יוז, שנכנס לשירות בשנת 1974 על גבי מטוסי ה-F-14 Tomcat, והיווה את הנשק העיקרי שלהם. מרכז מערכות הנשק הימיות האמריקאי החל בבדיקת היתכנות טכנולוגית של פיתוח הטיל כבר בתחילת שנת 1982, במטרה לבצע סימולציות שיובילו לניסויי חומרה שיכללו ניסויים בטיל מונחה שלם.

מהטיל החדש דרשו מספר דברים. הדבר הראשון היה שיהיה לו טווח גדול יותר. בעוד של-AIM-54 היה טווח של בערך 180 ק"מ, מה-AIM-155 דרשו שיהיה טווח של 270 ק"מ. הדבר השני שדרשו הוא שיהיה לו מהירות של 4 מאך, אותה מהירות של ה-AIM-54. הדבר השלישי שדרשו מה-AIM-155 זה שהוא יהיה קטן יותר, או ליתר דיוק – קטן בהרבה יותר. בעוד שהקוטר של ה-AIM-54 הוא 38 ס"מ ומשקלו 460 ק"ג, מה-AIM-155 דרשו שהקוטר שלו יהיה 23 ס"מ ושמשקלו ינוע בין 13.6 ל-22.7 ק"ג. הקטנת הגודל המשמעותית הזאת הייתה אמורה לאפשר למטוסי ה-F-14 לשאת 8 טילי AIM-155 במקביל, לעומת 6 טיל AIM-54 בלבד שהם יכלו לשאת.

הקונגרס רצה שהתוכנית הזאת, שהייתה שייכת לצי בלבד, תהפוך לתוכנית משותפת של הצי וחיל האוויר האמריקאי, אבל מנגד העמדה הרשמית של חיל האוויר הייתה שאין לו צורך בטיל עם טווח מוגדל, ולכן הוא תחם את התפקיד שלו בתוכנית לפיקוח בלבד. למרות זאת, חיל האוויר אמר שאם הצורך בטיל עם טווח מוגדל יתעורר בו פתאום, הוא ירכוש את ה-AIM-155 וינשאו על ידי מטוסי הירוט של חיל האוויר: ה-F-15C/D Eagle וה-F-22A Raptor. ה-AIM-155 היה אמור להעניק למטוס הנושא אותו יכולת פגיעה במטרות חמקניות הרבה יותר טובה מאשר היכולת שמעניק להם טיל ה-AIM-120 AMRAAM. הצי תכנן לרכוש את ה-AIM-155 ולוהציא את ה-AIM-54 רק כשיהיה לו מסה קריטית של הטילים החדשים. בשנת 1990 נראה היה שמהלך ההחלפה הזה יקח 10 שנים, אך למרות שהתוכנית נראתה מאוד מבטיחה, היא בוטלה בשנת 1992 משיקולי תקציב ומהעובדה שהמלחמה הקרה הסתיימה וברה"מ התפוררה, מה שהפך את האיום שנגדו היה מיועד ה-AIM-54 ה-AIM-155 – מפציצים סובייטים שיתקפו את נושאות המטוסים האמריקאיות – ללא רלוונטי במיוחד.

הפיתוח עצמו של ה-AIM-155 החל בשנת 1988, כש-2 קבוצות זכו במכרז ועמדו להתמודד ראש בראש: הקבוצה הראשונה הורכבה מג'נרל דיינמיקס ומווסטינגהאוז, והקבוצה השנייה הייתה יוז, ריית'און ומקדונל-דאגלאס. ל-2 הקבוצות הללו היו גישות טכניות מאוד שונות לגבי הפיתוח של ה-AIM-155.

ג'נרל דיינמיקס וווסטינגהאוז הציעו טיל עם מנוע רקטי המונע בדלק מוצק(היה כתוב שם משהו על pulse motor , אבל לצערי לא הצלחתי להבין מה זה, מישהו יודע?) ועם מערכת הנחייה כפולה – גם הנחיית מכ"ם חצי-אקטיבית וגם הנחייה אלקטרו אופטית. הטיל שלהם היה קטן, והורכב בתוך מעין צינור שיגור קטן כדי להגביר את המהימנות שלו, ועל אחת הכנפונים שלו הורכב פוד עם מכ"ם בחזיתו ובאחוריו, וזאת כדי לא לחייב את המטוס המשגר לטוס לכיוון המטרה בזמן שהטיל עף לעברה. משקל הפוד היה אמור להיות 340 ק"ג והמידות שלו היו אמורות להיות 360 ס"מ X 40 ס"מ. זמן קצר לאחר השיגור, הכנפונים של הטיל היו אמורות להיפתח וצינור/שפופרת השיגור הייתה אמורה להיפרד מהטיל וליפול. כאשר ה-AIM-155 מגיע ליד מטרתו, המכ"ם שבפוד הופך לאקטיבי. אם המטרה משתמשת באמצעי ל"א, ה-AIM-155 היה אמור להתביית על אותות הל"א. במקרה וההנחייה נכשלת, היה לטיל גם ראש חיפוש IR. השימוש בכל דרכי ההנחייה הללו היה הופך את ה-AIM-155 לטיל ממש מושלם ובלתי

מנוצח. ה-AIM-155 גם תוכנן להינשא על ידי מטוסי VSTOL/STOL. המשקל של הטיל הזה היה אמור להיות 172 ק"ג ומידותיו 14 ס"מ X 365 ס"מ.

ההצעה של יוז, מקדונל-דאגלאס ורייתאון עשתה שימוש במערכת הנעה שהייתה בגדר הכלאה בין מנוע מגח-סילון למאיץ עם דלק דלק מוצק. הסוג הזה של ההנעה סיפק האצה נמוכה יותר מהמערכת שהותקנה בטיל של הקבוצה המתחרה, אבל היא מעניקה יתרון כאשר הטיל עובר 2/3 מהטווח המקסימלי שלו, שכן אז מנוע המגח-סילון יותר מהיר. כאשר הטיל היה מגיע ליד מטרתו, הוא היה אמור להשתמש בהנחייה כפולה של מכ"ם-אקטיבי ו-IR. אורך הטיל היה אמור להיות 365 ס"מ.