פרש - הצג הודעה בודדת - כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים

כתבתו של אביחי בקר "גולני שלי, גולני שלהם", "הארץ" 08.10.1998
בה מרואיינים דוד זיני, לימים אל"מ, ושלומי כהן אשר שימש כמח"ט אלכסנדרוני במלחמת לבנון השנייה.
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
אגב, בכתבה מצויין כי זיני לא התגייס במקור לגולני העבר לשם רק כמ"מ, מישהו יודע לאן התגייס במקור?

גולני שלי, גולני שלהם\ מאת אביחי בקר

מלחמת יום כיפורים תפסה את פלוגה ג' של גדוד ברק על הדשא, בהמתנה לעצרת לציון 25 שנה לגולני. השנה, ערב עצרת ה-50, נפגש מפקד פלוגה ג' אז עם פלוגה ג' מודל 98'

"חושניה היא אותה חושניה - אפורה כשהיתה. האורז שמוגש בארוחת הצהריים הוא אותו אורז, הפנים אותם פנים, אפילו השמות זהים. כאז כן עתה, עדיין מעירים בסיכום תרגיל על רווחים קטנים מדי בזמן התנועה. נכון אמנם שהפלוגות היום גדולות בהרבה מאלה של פעם, אבל מהתרשמות חטופה ובלתי מחייבת - במרכיב האנושי לא נמצא הבדל ניכר בין פלוגה ג' בגדוד 'ברק' מודל 98' לזו של אוקטובר 73', שבה שירתתי. לקראת עצרת היובל של חטיבת גולני, הנחגגת הערב בפארק הירקון בתל אביב, ביקשתי להציץ בפלוגה שבה הייתי מ"פ במלחמת יום כיפור. אמנם חלפו כבר 25 שנה, אבל בלבי נשארתי פלוגה ג'. זו הסיבה ששמחתי, כאילו עדיין הייתי המ"פ, על הניצחון בבוחן פלוגה שהתקיים לפני שבועיים. בזמני, יש להודות, לא זכיתי להתקרב לתוצאה דומה. עכשיו הם לקראת סיום אימון קיץ. התרגילים שלהם נדרש הדור הנוכחי מפרכים ומסובכים יותר מהסטנדרדים שהוצבו לנו בשעתנו. המ"פ של ג' הוא סרן דוד זיני, שנה בתפקיד, נשוי ואב לילדה, ירושלמי, בן כמעט 25. זיני, שנולד קצת אחרי המלחמה ההיא, הוא בוגר הישיבה התיכונית בחיספין ולמד זמן קצר גם בישיבת 'שבי חברון'. לגולני הגיע רק כשהיה כבר מ"מ. 'קל מאוד לא להיות ביחידה קרבית. היפה הוא שהאנשים פה, שלא גדלו במקומות שאני ואתה גדלנו, שאף פעם לא דיברו אתם על ציונות, הולכים לך 30 ק"מ עם מק"כ (מקלע כבד) על הגב, ותוך כדי הם אפילו מחייכים. אז הם לא טובים בדיבורים, את הציונות שלהם הם לא מבטאים במלים, הם אמנם לא קוראים לילד בשמו, אבל הם אלה שבפועל עושים אותה'. מה עברה פלוגה ג' ביום כיפור, זיני לא ממש יודע, על הקרבות בנאפח ובמזרעת בית ג'אן הוא רק קרא. הוא גם לא שמע על כך שבפרוץ הקרבות היתה הפלוגה שרועה להנאתה בחורשות פארק הירקון, ערוכה לעצרת, שבסופו של דבר לא התקיימה, לכבוד 25 שנה לחטיבת גולני. המורשת שממנה הוא ניזון, כמו כל היתר, היא קרב החרמון - וזהו, בעצם, סיפורם של גדודים אחרים בחטיבה. למיתוס הוא מתייחס בצורה מפוכחת. בצד הגבורות הוא מכיר גם את התקלות שליוו את שני ניסיונות כיבוש החרמון. להמחשת עניין זה, בתרגיל הגדודי של אימון הקיץ הם עלו לחרמון על הציר ששימש את הלוחמים של 73'. בתעסוקה האחרונה שלה ישבה הפלוגה בעיישיה בדרום לבנון. לעיתון הם נכנסו כשהרגו, בהיתקלות ליד סוג'וד, שני אנשי חיזבאללה. בקרוב הם עולים לשם שוב. על הדילמות שלו כמ"פ זיני מדבר בגילוי לב. בגולני מתקיים בהשראת המח"ט, אל"מ גדי אייזנקוט, תהליך נוקב שמטרתו שינוי האקלים התרבותי בחטיבה. הדילמה היא איך לא לשפוך את התינוק עם המים, כיצד להשאיר את רוח ה'אחי' ובו בזמן להתנער מהרעות החולות. 'מה שאני מנסה כל הזמן להחדיר למ"מים', מסביר זיני, 'זה להתחבר לכל רובאי ורובאי, להאמין בזה שהוא מסוגל, למצוא אצלו לפחות דבר אחד טוב, ודרך זה להתחבר; אחרת הוא לא יתחבר אלינו. להגיד 'חייל מצ'וקמק' זה בעיני תירוץ קלוש לכישלון שלנו כמפקדים להניע אותו. החייל טבעו לבכות, המפקד טבעו לדרוש. זה הקונפליקט הנצחי. השאלה היא רק איפה להציב את נקודת החיכוך, באפס או בעשר. כמ"פ, המטרות שעומדות לנגד עיני הן להכין את הפלוגה למלחמה בצורה הכי טובה שאפשר, ולהחזיר אותה ממנה במינימום אבידות. מזה בעצם נגזר הכל. מכאן המאבקים חסרי הפשרות שאנחנו כמפקדים מנהלים בנורמות מקולקלות של ותיקות מול צעירות. כמה שאומרים גולני גולני, בתחום הזה המצב פה חיובי בהרבה לעומת חטיבות חי"ר אחרות. אצלנו לא קרה שצעיר חייב היה לצאת מהמקלחת כשוותיק נכנס. זה שבעניין הזה דווקא לנו יצא שם רע - זה רק בגלל שבגולני לא מחביאים את הבעיות'. אף כי זה לא אופייני רק לגולני, סוגיית הוותיקות-הצעירות היא שאלת המפתח. לשם שינוי הדפוסים נדרש חריש עמוק. כאשר נוגעים בפריווילגיות הנתפשות כמסורת עתיקת יומין, השטח לא תמיד מקבל בהבנה את המסרים החדשים. 'ברגע שלקחו את הסמכויות של הוותיקים פגעו במקצועיות של הפלוגה', טוענים רובאים. לדבריהם, "זה ממש לא נכון שמה שבראש של הוותיק זה רק לתזז או להשפיל את הצעיר, שיכין לו נס ויצחצח לו נעליים. ותיק שהראו לו שסומכים עליו היה לוקח את הצעיר ומטפח אותו, דואג לחיילות שלו ומעלה אותו על כוננות. בתרגילים, רק מהמבט של הוותיק - הצעיר היה נשכב על הבטן. ההשפעה שלו על הצעיר היא הרבה יותר מזו של המ"כים. היום, כשלוותיק כבר לא אכפת, אפשר לבוא לתרגיל ולראות את הצעיר מסתלבט על הגב'.

'התפישה אצלנו', אומר זיני, 'היא שכשיש מוגלה, חייבים להיכנס בה ולפנצ'ר אותה גם אם המחיר הוא פיצוצים. להגיע למרד זה לא באמת מסובך. כמה פעמים כשנלחמתי לשנות דברים ביחסי צעירים-ותיקים הייתי ממש על הסף. רק לפני שלושה שבועות כמעט פרץ פה מרד. החוכמה האמיתית היא להוביל מהלך ערכי מתוך הבנה ולא בכפייה, מבלי לרסק את הפלוגה. זהו מין משחק מוחות בלתי פוסק: מתי להבליג ומתי להכות. עד כמה שזה יישמע מוזר, כל החיכוכים האלה הם ההכנה הטובה ביותר למלחמה. אתה, כמפקד, מתמודד על מקומך אצל החיילים - ילכו אחריך או לא? אם במלחמה נגד אויב אני אפעיל תחבולות כמו שפה אני מפעיל בעימותים על נורמות, אהיה מאושר. כמו שבמלחמה יכולה התחמושת להיגמר, ואז לא אהיה מסוגל לצאת ליעד הבא, ככה גם פה: אם בעיני הפלוגה ביזבזתי את הקצאות המנהיגות שניתנו לי - מבחינתם נגמרו לי המחסניות'. כפלוגת החוד המובילה את הגדוד, ג' היא בבת עינו של המג"ד, סא"ל שלומי, ולא רק משום שלפני שש שנים הוא היה בה המ"פ. באימון, באחת השבתות הפנויות, הוא אסף את החיילים לשיחת נפש בלי נוכחות הסגל. 'זאת פלוגה מעולה, הטירוף שלהם זה היופי שלהם, לראות את פלוגה ג' בתרגיל זה ממש מרגש. במוטיווציה, במקצועיות ובגאוות יחידה, בכל אלה הם הטופ. אני גם לא מתרגש מזה שלפני שהם עולים ללבנון הם עושים קעקוע מוות. כשיושבים במוצב ריחן וחוטפים כל היום על הראש פצמ"רים (פצצות מרגמה), זאת תגובה לגמרי טבעית. נקודות הכשל הן אך ורק ערכיות. הרבה ממנהגי העבר עקרנו מהשורש, התנהגות אלימה וזובורים קטלניים הורדנו מהפרק. האווירה היום בגולני, לעומת המציאות שלתוכה אני התגייסתי לפני 12 שנה, שונה לחלוטין. כבר אמרתי לזיני שכשאני הייתי מ"פ ג', החיילים היו הרבה יותר קשים משלו. היו אז בעיות אלכוהול, היו סמים. כל זה נעלם'.

'אני ער לעובדה', קובע זיני, 'שקיימת אצלנו בגולני תופעה של דריסת החיילים השקטים על ידי העדר. רובאי שהוא יפה נפש ולא סכינאי קשה לו להתמודד מול המאסה. אחת המלחמות שלי היא למנוע את הנתק הזה, ליצור תודעה שזאת לא סתירה, שבהחלט אפשר להיות גם אינטליגנט וגם לוחם טוב. אלה דברים שאני מדבר עליהם הרבה עם הפלוגה'. בשבוע שעבר, להמחשת הדבר, הקרין לפלוגה את הסרט 'הנחשול', שבו מכתירה עליה קבוצת נערים דיקטטור פאשיסטי. לאחר מכן הנחה דיון בנושא. 'היה לי חשוב שהפלוגה תבין שחברה המשוללת בסיס ערכי מוצק, שמה שמניע אותה זו רק המאסה, עלולה להוביל לצמיחת מנהיג שאף אחד מאתנו לא היה מאחל לעצמו'. השפעת הסרט היתה חזקה מששיער, יומיים אחר כך עוד התנהלו בביתנים ויכוחים ערים בנושא. 'בעיני זה מכפיל עוצמה. אני בספק אם בזמנכם ניתן היה לקיים דיון כזה. כשהייתי מ"מ, גם אצלנו לא עשינו את זה. זה רק מוכיח לי שוב, שהבעיה העיקרית שלנו היא לא החיילים, אלא גובה המעוף שלנו כמפקדים. עיקר ההשקעה של האנרגיות והמרץ שלי זה ברמת הנורמות. אז נכון שקל מאוד ליצור גיבוש בקבוצה על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל מה קורה לחייל שלא מקובל עליו שתנאי ההתקבלות זה להתלהם, להתחרע, לקלל את הפלוגה המסייעת; שמנטלית הוא לא רגיל לסגנון כזה? היו תקופות שדקה הוא לא היה שורד אצלנו. היום, נדמה לי, האקלים כבר יותר נוח. תמיד אחרי שירות ממושך בשטחים אנחנו נדרשים לטפל בבעיות נורמטיוויות לא פשוטות. ברוב המקרים זה גורם משבר לפלוגה, הדילמות שמתעוררות שם מביאות לקלקולים של או אפתיה, או חמור לא פחות, היפר-ברבריות וחוסר ערכיות ברמות קריטיות. זו התמודדות שדורשת מאתנו לרקוד על חבל דק, שהוא כמעט בלתי אפשרי. כי אם אני כמ"פ לא בדיוק יודע למה אני נדרש, איך יגיב החייל הקטן? לפלוגה לוחמת, חברון זה שיא הריקבון. אין נזק מוסרי גדול מזה. בבת אחת כל הקלקולים פורצים החוצה. כשיושבים ארבעה חודשים כל יום שמונה שעות במחסום על ג'יפ, מרוב בטלה זה בקלות יכול להידרדר להצקות, לזריקת אבנים לחצרות של ערבים, סתם בשביל הכיף. פלוגה ותיקה, כשהיא לא ממש עובדת, כשכל מה שהיא מתעסקת בו זו פעילות זבל - בשבילה שעמום זה המתכון הבטוח לצרות. זה לא מקרי שאף אחד לא רוצה לשרת בשטחים, שלמרות הסכנה לחיים מעדיפים את לבנון. גדוד שחוזר מחברון כשהוא לא מפורק - זה הישג. אלה עובדות שחייבים להכיר בהן'. השטחים הורסים - קובע גם המג"ד שלומי חד משמעית. אחרי חברון, הוא אומר, לקח לנו הרבה זמן להרים את הפלוגה הזאת למקום שבו היא צריכה להיות. זיני הוא מ"פ מוערך. הצעות לקידום לא חסרות לו. הוא מצדו מתלבט 'אם לצאת קצת לחופש, לנשום אוויר, לתדלק רוחנית ומנטלית. המסגרת הצבאית היא כוחנית ולא מאפשרת עידון. סגנון הדיבור שלי, לדוגמה, הוא לא זה שאתו הגעתי. בתחומים מסוימים בהחלט מתקלקלים, וכדי לא להתבהם חובה לפעמים לעצור ולעשות חשבון נפש'. לפני שקיבל את הפלוגה הוא שאל את עצמו לא אחת אם הוא ראוי לתפקיד. התמונה שדימה בנפשו היתה של קרב נואש שבסיומו לפלוגה 30 הרוגים. 'לא יכולתי לעשות שקר בנפשי. מה שהטריד אותי היה, אם יהיו בי הכוחות להעמיד אותם על הרגליים אחרי מצב קיצוני כזה, לצאת נחושים למשימה הבאה'." ("הארץ", 08.10.1998)