|
15-05-2006, 12:30
|
|
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
15.5.74- אסון מעלות- סקירה
15.5.1974- אסון מעלות
אסון מעלות הוא אירוע טרור שהתרחש במעלות אור ליום כג' אייר התשל"ד, ובמסגרתו נרצחו על ידי מחבלים שלושה מתושבי המקום, 22 תלמידים ושלושה מבוגרים שהתארחו בו.
חוליית מחבלים מארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" (ארגונו של נאיף חוואתמה) חדרה לישראל מגבול לבנון.
המחבלים נכנסו לבית משפחת כהן במעלות ורצחו את אבי המשפחה, את אשתו ואת בנו בן הארבע. החוליה השתלטה על בית הספר "נתיב מאיר" במעלות, ולקחה כבני ערובה 105 תלמידים ו-10 מורים מבית הספר התיכון הדתי בצפת, ששהו בבית הספר במסגרת פעילות גדנ"ע. המחבלים דרשו לשחרר 20 מחבריהם הכלואים בישראל, אחרת יהרגו את בני הערובה. מועד פקיעת האולטימטום נקבע לשעה 18:00 באותו יום.
ראשי מערכת הביטחון סברו שאין לסטות מהעיקרון של אי כניעה לפיגוע מיקוח, ולכן הורה שר הביטחון, משה דיין, על חילוץ בני הערובה. רבע שעה לפני פקיעת האולטימטום פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לבית הספר על-מנת לחסל את המחבלים. כל המחבלים אכן חוסלו, אך קודם לחיסולם רצחו המחבלים 21 ילדים (בהם אח ואחות), ו-3 מבוגרים מקרב בני הערובה, וכן פצעו 68. גם לכוחות צה"ל נגרמו נפגעים, ובהם הרוג אחד (רב"ט סלויאן זרה).
משך תקופה ארוכה עמדו המורים מול האשמות בהפקרת הילדים. ההאשמות נבעו מכך שהמורים נצפו נמלטים בעודם משאירים את הילדים בשטח.
תוצאותיה הקשות של פעולת החילוץ נבעו מכשלים מבצעיים אחדים:
· הצלף שתפקידו היה לפתוח את פעולת החילוץ בחיסול המחבל במסדרון, רק פצע אותו קל.
· מפקד החוליה הפורצת, סרן עמירם לוין, טעה בקומה ובכך איבדה החוליה שניות יקרות.
· החייל שהיה אמור לטפס על "סולם גנבים" שעשה חברו ולהגיע לחלון החדר שבו התבצרו המחבלים עם בני הערובה, לא ביצע את תפקידו מסיבה שלא הובררה עד היום.
רצף הכשלים גרם לכך שבמשך זמן רב מדי מתחילת פעולת החילוץ היו שלושה מחבלים בחיים ויכלו לטבוח בנערים.
פעולת המחבלים הפכה לאחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה. תמונות הילדים ההרוגים וסיפורי הניצולים מילאו את דפי העיתונים. במיוחד נחרת בזיכרון תצלום שבו נראה אחד הלוחמים נושא בזרועותיו את אחותו הפצועה.
פעולת טרור זו, יחד עם פעולות נוספות באותה עת, נחשבת לזרז שגרם להקמתם של המשמר האזרחי והימ"מ.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אימו של המחבל זיאד אקעיק מטייבה שבמשולש, שהיה מעורב בפיגוע במעלות בשנת 1974, עתרה לבג"צ בכדי שיורה על איתור איתור גופת בנה, כדי שתוכל להביאה לקבורה על פי מצוות דת האיסלם.
הטיעון המשפטי שמביאה האם בבקשתה לאיתור גופת בנה הוא פקודת מטכ"ל מאוגוסט 1949 שכותרתה "חללי צבא אויב, נוהל זיהוי, דיווח וקבורה בזמן קרבות", המושתתת על אמנת ג'נבה.
בנימוקים לעתירה טוענת האם, סבריה אקעיק, כי בנה עזב את טייבה ונעלם מבית הוריו כשמלאו לו 18 שנה ללא התרעה מוקדמת והשאיר אחריו זוג הורים ו-7 אחים ואחיות וכך אבד אתו הקשר.
האם טוענת: צה"ל לא הזמין לזהות את הגופה
בתאריך ה-15 במאי 1974, טוענת האם בעתירה, הסתננה מגבול לבנון חולייה בת 3 אנשים מארגון החזית העממית, השתלטה על בית הספר הדתי "נתיב מאיר" בעיר מעלות, ולקחה תלמידים ומורים כבני ערובה. במהלך הניסיון של סיירת מטכ"ל לשחרר את בני הערובה, נהרגו שלושה מחברי החוליה שזיאד אקעיק היה אחד מהם.
מאז הפיגוע במעלות לפני כ-30 שנה לא זומנו ההורים, לטענתם, לזהות את גופת בנם, ובינתיים נפטר אב המשפחה לפני שנתיים, והאם, שאינה בקו הבריאות, מבקשת להביא את גופת בנה לקבורה בטרם תלך לעולמה.
לטענת האם היא פנתה למכון לרפואה משפטית, שם בוצעה נתיחה שלאחר המוות בגופות שלושת המחבלים, ולמשטרת ישראל שטיפלה לטענת הצבא בקבורת הגופות, והתשובה שקיבלה היתה "שגופת בנה נטמנה ככל הנראהבבית קברות סמוך לצפת, אולם נוכח הזמן הרב שחלף מאז האירוע, לא ניתן לאתר את מקום קבורתו המדויק של בנה".
http://news.msn.co.il/news/CriminalLawCourt/Law/200510/2005102716214.htm
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מתוך- סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר (ותודה לעידו על ההעלאה מזמן!)
יום ראשון 13 במאי 1974 בשעה 10 בערב חדרו לישראל מאזור זרעית שבגבול הצפון שלושה מחבלים מארגונו של נאיף חוואתמה. על כביש מעונה הם תקפו טנדר שהסיע פועלות מכפר אתא לכיוון פאסוטה, אחת הפועלות נהרגה ואחרות נפצעו. נהג הטנדר נפצע אף הוא אך המשיך בנסיעה.
בחצות וחצי אור ליום שני נמסרה הודעה על הפיגוע למשטרה ולפיקוד צפון. חוליות צבא סרקו את הסביבה אך לא איתרו את המחבלים.
בבוקר יום שני יצאו 102 תלמידים מכיתות ט-י"א בבית הספר הממלכתי בצפת לטיול שנתי. ביום שבו טיילו התלמידים בגליל המערבי שמע מפקד הטיול, המורה לגדנ"ע יונא אמרוסי על חדירת המחבלים. הוא ביקש וקיבל אישורים ממשטרת עכו להמשיך לטייל בתנאי שהתלמידים לא ירדו מהכבישים הראשיים.ב-17:00 הגיעו המטיילים ומלוויהם למעלות והתארגנו ללינה בבית הספר "נתיב מאיר". הבנים התארגנו ללינה בפרוזדור הקומה הראשונה והבנות בפרוזדור הקומה השניה.
ב-3:30 נכנסו שלושת המחבלים לבית מספר 134 הנמצא בשולי העיירה מעלות. הם נתקלו בפורטונה כהן בת ה-35 שהחזיקה בבנה אלי בן ה-4, ורצחו אותם.
מיד אחר כך רצחו את האב ז'וז'ו בן ה-45 ופצעו את הבת. רק התינוק החירש אילם יצחק כהן שהיה בן שנה וחצי לא הרעיש ולכן גם לא נפגע. המחבלים יצאו מהבניין לכיוון בית הספר "נתיב מאיר", הם לא ידעו שבאותו הזמן לנים במקום יותר ממאה תלמידים.
ב 4:00 יצא לעבודתו פועל הנקיון שמעון קדוש, כשהגיע לאזור בית הספר פגש שלושה אנשים ובירך אותם לשלום, במהלך חילופי הדברים בעברית ובערבית שאלו אותו על הדרך לבית הספר. לאחר מכן ירו בו ופצעו אותו.
דקות ספורות אחר כך הגיעו המחבלים אל המורה פנחס וקנין, שישן במכונית שליוותה את המטיילים. הם דרשו ממנו באיומי נשק את המפתחות לרכב, אך מרוב לחץ ובלבול הוא לא מצא אותם. וקנין צעק למורה ציון כהן שיפתח את מנעול השער.
אחד המחבלים נשאר בקרבת דלת הכניסה, והשניים האחרים עלו לקומות הראשונה והשנייה שבהן ישנו התלמידים.
אחד מהם העיר את הבנים וריכז אותם בסוף המסדרון, השני עשה זאת בקומה השנייה והוריד את הבנות לקומה הראשונה שם התרכזו כולם.
באותן שניות התעורר אחד המלווים, החייל גבי אלפסי שישן בקומת הקרקע, הוא הבין מה קורה ונמלט אל מחוץ לבניין מאחורי גבו של המחבל ששמר בקומת הקרקע. אחותו שולה נשארה שבויה בבניין.
המורה וקנין טיפס במדרגות כשהוא צועק:"מחבלים ! כל מי שיכול שיברח". רוב התלמידים חשבו שזאת מתיחה אבל הבינו מה קורה ברגע שנשמעו קולות ירי.
מספר תלמידים ומלווים הספיקו לברוח ע"י קפיצה מחלון אחת הכיתות- 17 תלמידים סך הכול, עם התלמידים נמלטו חייל, שני מורים, הרב, ונהג האוטובוס.
המחבלים ראו את ההימלטות והחליטו לרכז את כל התלמידים בכיתה אחת.
85 תלמידים בגילאי 15-17, שתי חובשות, ושני מורים, זה מניין בני הערובה.
המחבלים מילכדו את הכיתה, את חדר המדרגות והמסדרון.
הדרישה שלהם היתה שחרור 20 מחבלים מבוקשים והטסתם לדמשק.
שעת הגג נקבעה ל 18:00 ולא- הם יפוצצו את בית הספר על יושביו.
במהלך הבוקר הוטסו למעלות במסוקי יסעור עשרות לוחמים מסיירת מטכ"ל בפיקודם של סא"ל גיורא זורע שהיה מפקד הסיירת ורס"ן עמירם לוין סגנו.
את שר הביטחון משה דיין הדרישות לא עניינו, לא היתה לו שום כוונה לשאת ולתת עם המחבלים, הוא אמר ללוחמים: "כשתהיה לכם הזדמנות-תדפקו אותם".
המלווים הבוגרים של התלמידים לא תפקדו- דווקא חלק מהתלמידים הם אלה שגילו יוזמה, תושייה וקור רוח.
המנהיג שהתגלה שם היה יעקב קבלה מכיתה י"א, נער שקט ומופנם אשר בשעות השבי הקשות התגלו בו כוחות נפש יוצאי דופן. הוא הרגיע את חבריו, העז לבוא בדרישות למחבלים, דאג לאספקת מים ומזון לכיתה ואף דיבר במגפון עם אנשי השב"כ.
ב- 11:00 החל "טקס" מבעית, מדי חצי שעה נבחרו 5 תלמידים אשר הועמדו בשורה מול חלון הכיתה, נופפו לשלום ומאחוריהם נורה צרור יריות לכיוון הריצפה.
ב 14:00 שודרה ברדיו הידיעה שממשלת ישראל החלטיה להכינע לדרישה לשחרור האסירים, ידיעה אשר שימחה את המחבלים ואת בני הערובה. התלמידים אף מחאו כפיים, כאשר ראו את המחבלים מנתקים את פתילי ההשהיה מהמטענים אשר הוטמנו בכיתה ובבניין.
במקביל לפעולות המדיניות נערכה סיירת מטכ"ל לקראת מבצע החילוץ.
זורע מפקד היחידה תדרך את לוחמיו ופיצל אותם למספר כוחות.
שלוש חוליות צלפים תפסו את מקומן: חוליה אחת נערכה מדרום לבניין, משקיפה על החלון שבו עמד אחד המחבלים. אחד הצלפים בחוליה הזאת היה י' מנהלל- בכיר הצלפים ביחידה. שתי חוליות נוספות נערכו מצפון לבניין מול חלונות הכיתה.
קצין מהיחידה שהיה בשטח ציין כי רובי הצלפים היו מדגם לא משוכלל- רובים לא מתאימים ותחמושת לא מתאימה כדבריו.
עמירם לוין מונה כמפקד כוח הפריצה העיקרי, מוקי בצר (שהיה ממקימי שלדג מאוחר יותר) מונה למפקד כוח פריצה נוסף שתפקידו היה להגיע ליד החלונות של הכיתה ולהרוג את המחבלים.
אל הכוח של לוין הצטרף אלוף פיקוד הצפון רפאל איתן. הכוח עשה איגוף גדול מסביב לבניין וכך גם הכוח של בצר. שני הכוחות הגיעו ללא התגלות של המחבלים.
בינתיים נבחנו עוד מספר אפשרויות לחילוץ אך כולן נפסלו- כניסה מהגג ונסיון לצליפה מרחוק היו חלק מהן.
הכוחות הפורצים המשיכו להמתין לפקודת הפריצה, המתנה אשר ארכה כמעט 5 שעות.
בבית הספר המחבלים החלו לגלות סימני מתח ועצבנות, ואחד מהם ראה חייל משקיף על החלון- ירה בו והרגו, החייל ההרוג היה סילבן זרח בן 20 מחצור.
המחבלים זכרו היטב את פעולת "סבנה" שארעה שנתיים קודם לכן ונזהרו לא ליפול בפח- הם לא הסכימו לחלק מהדברים שביקשו מהם והזהירו מנסיון להוליך אותם שולל.
ב -15:15 אישרה הממשלה למשה דיין להורות על פעולה צבאית.
הרמטכ"ל מוטה גור החליט לעכב את הפעולה עד 16:30.
תוכנית הפעולה הסופית כללה ירי צלפים וכניסה מהירה של כוח הפריצה העיקרי בפיקוד עמירם לוין.
אחרי עוד מספר עיכובים שנבעו מידיעה אשר התבררה כלא נכונה על כך ששגרירי רומניה וצרפת בדרכם למקום על מנת לשכנע את המחבלים לשחרר את בני הערובה, פקד מוטה גור על פתיחת המבצע. השעה היתה 17:15, 45 דקות לפני פקיעת האולטימטום. גיורא זורע עידכן מייד את כל החוליות.
כל הכוחות נדרכו ועשו הכנות אחרונות לקראת הפריצה שאמורה להתחיל בירי צלפים.
כוח הפריצה של עמירם לוין החל בפריצה, הלוחמים נכנסו לחדר המדרגות ופתחו בירי. הלוחמים המשיכו לכיוון הכיתה ובדרך נתקלו באחד המחבלים אשר ירה לכיוונום ופצע שלושה לוחמים.
החוליה השנייה המשיכה ואז התפוצץ רימון זרחן שזרק אחד הלוחמים ונוצר מסך עשן.
הבעיה עם עשן של רימון זרחן היא שזה עשן דחוס מאוד, אי אפשר לראות דרכו וגם לנשום.
מישהו תיאר את מה שאירע בתוך העשן- "חיילים רצים כמו בוקים". בגלל העשן הם פיספסו את הפנייה לקומה הראשונה ועלו בטעות לקומה השנייה, ממש בכניסה לקומה השנייה הם הבינו שטעו וחזרו למטה.
הטעות גרמה לעיכוב של כ 7-15 שניות.
בזמן הזה הספיק המחבל שנפצע בכתף לרצוח את התלמיד יעקוב קבלה אחרי שקבלה נאבק בו וניסה לנטרל אותו.
אותו מחבל המשיך לירות לעבר התלמידים והוא זה שאחראי על רוב הפגיעות בהם.
עקב הצפיפות בכתה- 85 תלמידים ב 48 מ"ר כמעט כל הכדורים פגעו ו 22 תלמידים נהרגו, 18 בנות 4בנים.
החיילים בינתיים חיסלו את שאר המחבלים אך הזמן היקר שאבד עקב הטעות בכניסה לקומה וההחטאה של הצלף גרמו לאבידות הרבות.
רשימת הטעויות של היחידה:
1. הצלף י' נכשל ולא הצליח להרוג את המחבל זיאד רחים.
2. בקרב כל הכוחות היה חוסר בהירות לגבי מתן ההוראה לפתיחה באש ותחילת המבצע.
3. הכוח הפורץ ירה צרורות במהלך הכניסה לבניין בצורה בלתי מבוקרת, ירי אשר סיכן חלק מהתלמידים.
4. סרן צ' ל' טעה וזרק רימון זרחן על המחבל. הרימון החטיא וגרם למסך עשן מחניק אשר עיכב את ההתקדמות.
5. רס"ן עמירם לוין טעה בקומה וגרם לעיכוב של 7-15 שניות.
6. היה היסוס לגבי המשך הריצה לכיתה עקב מסך העשן שנוצר.
7. אי הבנה בשרשרת הפיקוד בין מפקד היחידה לבין מוקי בצר אשר פיקד על החוליה שהיתה אמורה לטפס אל חלון הכיתה.
8. נגרם עיכוב גדול בפריצת הכוח מהחלון משום שהם הופתעו מעיתוי תחילת הפעולה. הם פרצו לכיתה רק לאחר רוב הירי.
אסון מעלות מוגדר עד היום ככישלון הצורב ביותר של היחידה.
אלה שמות ההרוגים:
מלכה אמרוסי בת 15
מלכה (מלי), בת מאיר ושושנה, נולדה בב' באייר תשי"ט, (10.05.1959), בצפת. הייתה תלמידה במגמת תפירה בתיכון דתי בעירה.
ביום רביעי לפנות בוקר, כ"ג באייר תשל"ד, (15.05.1974), חצתה חוליה בת שלושה מחבלים את הגבול מלבנון לעבר העיר מעלות. בשעה שלוש וחצי הגיעו אנשי החוליה לעיר, אחרי שהרגו בדרך תושבת מפסוטה, והחלו לדפוק על דלתות הבתים, בתקווה שמישהו יתפתה ויפתח להם את הדלת. בהגיעם לבית משפחת כהן, הם הצליחו לפרוץ את הדלת ולהרוג שלושה מיושבי הבית.
משם המשיכו המחבלים והגיעו לבניין בית הספר נתיב מאיר, בו ישנו באותה עת תלמידי בית ספר מצפת שהיו בטיול שנתי, ביניהם גם מלכה. הם ריכזו 85 מהתלמידים בכיתות העליונות ודרשו שחרור של מחבלים מהכלא בישראל תמורת שחרור התלמידים.
במשך כל אותו היום נערך משא ומתן. גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, סרבה להיכנע לדרישות המחבלים והדגישה כי צה"ל לא ייכנע. מספר דקות לפני השעה שש בערב, הוחלט לנסות ולשחרר את בני הערובה בכוח. במהלך החילוץ, בטרם הספיקו החיילים לפגוע במחבלים, פתחו המחבלים באש תופת על הילדים והטילו לעברם רימונים. 22 מתלמידי בית הספר נהרגו ועשרות רבות נפצעו. כמה מהתלמידים כנראה נהרגו מאש כוחות צה"ל.
מלכה, שנפצעה אנושות מהירי, הובהלה לבית חולים בצפת, שם הוצא מראשה כדור של תת מקלע עוזי. מבית החולים בצפת היא הועברה לבית חולים רמב"ם בחיפה, אך בדרך נפטרה מפצעיה.
מלכה הייתה בת 16 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.
רחל אפוטה בת 16
רחל, בת חנינה וניסים, נולדה בצפת בכ"א בטבת תשי"ח (13.01.1958). גדלה בצפת.
היא למדה בבית ספר תיכון, בכיתה י', וציוניה הטובים העידו על חריצותה ועל תבונתה. נערה תמירה וחייכנית, שתמיד עזרה ברצון לזולת והתחבבה על כל מכריה.
רחל הייתה בת 16 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.
שרה בן שמעון בת 16
שרה, בת משה ומרים, נולדה בב' באדר תשי"ח (22.02.1958) בצפת. היא גדלה במשפחה ובה 12 ילדים. שרה למדה בבית הספר הממלכתי-דתי כי"ח ובתיכון הממלכתי-דתי בצפת. אהבה אמנות וספורט, והייתה פעילה בחברה ובעזרה לזולת.
שרה הייתה בת 16 במותה. היא הותירה אחריה הורים ו- 11 אחים ואחיות. הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בצפת.
תמר דהן בת 16
תמר, בת מכלוף וגזילה, נולדה בי"ח בתשרי תשי"ט, (02.10.1958), בצפת.
תמר, תלמידת כיתה י' בתיכון עיוני דתי בצפת בעת האירוע, הייתה נערה יפת תואר בעלת כישורים רבים. ספורטאית מצטיינת שזכתה במדליות על הישגיה. בעלת כושר משחק, כשרון חיקוי ומעל לכל בעלת שאיפות גבוהות. היא ביקשה להצטיין בכל תחום. הייתה בעלת חוש צדק מפותח והאמת הייתה בשבילה דרך חיים. היא חלמה ללמוד משפטים ולהיות עורכת דין.
תמר כתבה שירה ובה ביטאה את כמיהתה לשלום: "כשהשמש שולחת קרן אור / קרן זיו תקוה ושלום / כשהשמש יוקדת חום שלום / אז קיבוץ גלויות יבוא... כשפרח יפרח יש סיכויים / כשגן אילנות פתאום ישיר / כשעם עצוב פתאום יצהל / כשהוא ישוב עם הפתעה... כשההסכם יהיה פה עוד היום / יש זיו של תקוה ושלום / וכשהמצרים יתנו להם כרטיס / אז את כולם נוכל להטיס... כשפתאום יבואו מלבנון / כן מסוריה ורבת עמון / שהשטחים יהיו משותפים / וכן תעלת המים המתוקים... מלת שלום בלי הרהורים / מלת שלום בלי היסוסים / מלת שלום היא רק תקוה / הוי, מתי יהיה שלום?... תנו תקוה קרן אור - יבוא שלום".
תמר הייתה בת 16 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.
יוכבד דיעי בת 15
יוכבד, בת יוסף (שישף) ומרים, נולדה בי' באלול תשי"ט (13.09.1959) בצפת. הייתה אחת מעשרת ילדי משפחת דיעי. היא התחנכה בבית הספר הממלכתי-דתי "בירב" והמשיכה לתיכון דתי בעירה. הוריה המבוהלים של יוכבד חיפשו אותה בין רשימות הפצועים, אך ללא הועיל. לרווחתם, שמה לא הופיע ברשימת ההרוגים. הם עברו בין 21 גופות התלמידים המתים ולא זיהו את בתם. ואז נמסר להם שיש עוד נערה, חסרת הכרה ופצועה בצורה אנושה. הייתה זו יוכבד. כעבור 10 ימים, בג' בסיוון תשל"ד, (24.05.1974), נפטרה יוכבד מפצעיה.
יוכבד הייתה בת 15 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.
יפה כהן בת17
יפה, בת יהודה וסבירסה, נולדה בח' בתמוז תשי"ז, (07.07.1957) בצפת. גדלה בצפת, אחות יחידה לארבעה אחים: ג'רי, מרדכי, צבי ושמעון. יפה, כשמה כן הייתה, בעלת עיניים כחולות כשמיים וגם בעלת יופי פנימי. היא הייתה משען לאמה, ובמשפחתה פינקו ואהבו אותה.
יפה למדה בכיתה י"א במגמת תפירה בביה"ס התיכון העירוני-דתי בצפת. הייתה תלמידה מסודרת מאד. בחדרה אהבה לתפור, ללמוד ולכתוב ביומנה האישי. אהבה לעזור לחברותיה והייתה סקרנית להכיר חברים חדשים ולטייל.
יפה הייתה בת 17 במותה. אמה, סבירסה, אמרה אחרי מותה: "בלעדי יפה הבית ריק, לא אוכל להישאר כאן ללא יפה".
יפה הותירה אחריה הורים וארבעה אחים. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.
רינה כהן בת 17
רינה, בת דני ורחל, נולדה בה' בניסן תשי"ז (06.04.1957) בצפת. למדה בבית הספר היסודי האר"י בצפת והמשיכה לתיכון הדתי. בעת האירוע הייתה תלמידת כיתה ט'.
רינה, אחת מבין חמשת ילדי משפחת כהן, הייתה בת למופת להוריה ותלמידה שקדנית. הייתה יד ימינם של הוריה ועזרה בכל עבודות הבית. היא סייעה בניקיון הבית ובכביסה ואף טיפלה באחיה הצעירים. אהבה לבלות בחיק משפחתה. בשעות הפנאי שלה נהגה רינה לרקום.
רינה הייתה בת 17 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.
שושנה כהן בת 16
שושנה, בת משה ואסתר, נולדה בד' בסיוון תשי"ח, (23.05.1958), בצפת. למדה בבית ספר יסודי ממלכתי דתי והמשיכה לתיכון דתי. היא הייתה תלמידת כיתה ט'.
שושנה הייתה בת 16 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.
יעקוב לוי בן 17
יעקב, בן אליהו ומסעודה, נולד בי"ח בחשוון תשי"ח, (12.11.1957), בצפת. גדל בעיר עם שמונה אחים ואחיות.
יעקב למד בבית הספר היסודי אגודת ישראל והמשיך לתיכון המזרחי בצפת. אהב לעסוק בשעות הפנאי בספורט ובנגרות. הוא הירבה להתנדב לעזור לאביו בעבודתו.
יעקב היה בן 17 במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בצפת.
דוד ויהודית מדר בני 15
דוד, בן יקוטה וסאסי, נולד בעיר ג'רבה בתוניס בו' בסיון, שבועות תשי"ט (12.06.1959). בגיל חמש עלה לארץ עם הוריו ואחיו חיים, יהודית, מנחם, אסתר וינון. המשפחה התישבה בצפת, דוד למד בבית ספר יסודי ובתיכון מקיף דתי בעיר. בכיתה ט' דוד כבר היה מדריך לסייף בתנועת הנוער בני עקיבא בעירו.
אחרי האירוע סיפרו ניצולים כי דוד יכול היה לברוח, אך העדיף להישאר ולחפש את אחותו, עד הסוף הטרגי.
בן 15 במותו. דוד הותיר הורים, אחות ושלושה אחים. הובא למנוחות בבית העלמין בצפת, לצד אחותו יהודית שמתה איתו.
יהודית נולדה בעיר ג'רבה בתוניס בו' באדר תשט"ז (18.02.1956). בגיל שמונה עלתה לארץ עם הוריה ואחיה חיים, דוד, מנחם, אסתר וינון. יהודית למדה בבית ספר יסודי ובתיכון מקיף דתי בעיר.
היא הייתה תלמידה מצטיינת והרוח החיה בין חברותיה, אהבה לעזור לכל ילדי קרוביה בלימודיהם. בשעות הפנאי עסקה יהודית הרבה בתפירה ולמעשה תפרה לעצמה את רוב בגדיה. מלבד לימודיה בבית הספר למדה גרפיקה ידנית ורכשה מקצוע.
יהודית הייתה בת 18 שנים במותה. הותירה הורים, אחות ושלושה אחים. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, לצד אחיה דוד שמת איתה.
שבוע אחרי הרצחה הגיעה לידי הורי יהודית תעודת הגמר שלה מקורס הגרפיקה שלמדה.
שרה מדר בת 16
שרה, בת מכלוף ויסמינה, נולדה בצפת בכ' באדר ב' תשי"ט (30.03.1959). הייתה תלמידת כיתה ט' בבית הספר התיכון שבעיר.
הייתה אגדה בפי הכל. כולם ספרו עליה שהיא הייתה הרוח החיה, המעודדת, המנהיגה, גם בשעותיה האחרונות. זה העיד על אופיה המיוחד.
הוריה ואחיה התגאו בכשרונותיה הרבים של בת הזקונים המחוננת. בקיאה בספר הספרים. אהודה על הכל.
תחביבים רבים היו לה ובעיקר קריאה ודאגה לאחיה החייל ... בראשית דרכה נגדעה נערת התורה והעבודה.
"שיר המעלות, רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל" (תהלים קכ"ט)
שרה הייתה בת 15 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.
לילי מורד בת 17
לילי, בת ניסים והלן, נולדה בג' בחשוון תשי"ח, (28.10.1957), בצפת. הייתה בת למשפחה של שמונה אחים ואחיות, שהתגוררה בחצור הגלילית. מכיתה ד' ועד כיתה ח' למדה בפנימיית ויינגרטן בירושלים בגלל המצב הכלכלי הקשה בבית.
לילי למדה בבית ספר תיכון עמל בצפת במגמת תפירה. אהבה לשיר, לרקוד ריקודי-עם, לעסוק בספורט ולקרוא. היא גם אהבה לעזור לזולת והתנדבה לתרום מעצמה במסגרות שונות.
גם בשעות הקשות, המשיכה לילי להושיט עזרה לחברים במצוקה, ולא חיפשה הזדמנות לברוח ולהציל את חייה. אחת הבנות הקיאה ולילי ביקשה מהמחבל להניח לה להביא מים לחברתה. המחבל הורה לה לרדת למטה ולהביא מים, אך התרה בה שאם לא תחזור - יהרוג את חברתה. לילי ביצעה בנאמנות את המשימה.
בפרסומים בתקשורת לאחר אירוע הדמים, היא כונתה "אנה פרנק מחצור הגלילית", שכן לילי השאירה יומן דמים - קרטון וופלה מוכתם בדם עליו כתבה ותיארה את השעות הקשות, מסמך יחיד במינו.
לילי הייתה בת 17 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בחצור הגלילית.
צביה מור יוסף בת 15
צביה, בת תקוה ויעקב, נולדה בי"ד בסיוון תשי"ט (20.06.1959) בצפת. היתה תלמידת התיכון הדתי המקיף בעיר.
צביה הייתה בת 15 במותה. הותירה אחריה הורים. הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, בחלקת ילדי מעלות.
יוכבד מזוז בת 16
יוכבד, בת יהודה ומתוקה, נולדה בישראל בכ"ו בסיון תשי"ח, (14.06.1958). נולדה וגדלה בצפת. יוכבד הייתה תלמידת כיתה י' בביה"ס התיכון הדתי בצפת, אהבה מאד ללמוד ספרות ואמנות. הייתה פעילה בגדנ"ע, חברותית ונכונה תמיד לעזור לזולת.
יוכבד הייתה בת 16 שנים פחות חודש במותה. הותירה אחריה הורים ושבעה אחים ואחיות. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, בחלקת ילדי מעלות.
לאחר מותה נולדה אחותה הצעירה, שנקראה על שמה - יוכבד.
אילנה נאמן בת 17
אילנה, בת מוריס-משה (מאיר) וצביה, נולדה בג' באלול תשי"ז, (30.08.1957), בצפת. בת למשפחה של תשעה אחים ואחיות. למדה בבית ספר יסודי ובתיכון ממלכתי-דתי. משפחתה הקרובה והמורחבת הייתה מגובשת והקנתה לה ערכים, שליוו אותה במהלך חייה. היו באישיותה המיוחדת הרבה חן והומור.
אילנה ייחסה חשיבות רבה ללימודים, ובד בבד, מצאה זמן להיות פעילה בספורט ובגדנ"ע. הייתה מקובלת מאוד על חבריה וחברותיה. אהבה לבוא לעזרת תלמידים מתקשים. אהבתה לבעלי-חיים הייתה כאהבתה לבני-אדם.
מייד לאחר שנלקחו כבני ערובה, האיצה אילנה באחותה רונית לקפוץ מהחלון ולהינצל. רונית אכן קפצה והצילה את חייה, ואילו אילנה החליטה להישאר ולא לנטוש את חבריה. היא נהרגה בירי המחבלים.
אילנה הייתה בת 17 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, בחלקת ילדי בית הספר שנפלו במעלות.
יונה סבג בן 17
יונה, בן דג'יריה ודוד, נולד בצפת בכ"ט בסיוון תשי"ז (28.06.1957). גדל בצפת, ולו תשעה אחים ואחיות. היה תלמיד בית ספר תיכון בעיר, בכיתה י'. ציפה לסיום הלימודים ולגיוסו לצה"ל, ורצה לשרת כצנחן.
יונה אהב לזמר פיוטי שבת וקטעי חזנות, ומשפחתו העניפה נהגה להאזין לפיוטיו מדי שבת וחג. הוא אהב מאד את מקצוע הנגרות, ותכנן לעסוק בו בעתיד.
בן 17 במותו. יונה הותיר הורים ותשעה אחים ואחיות. הובא למנוחות בבית העלמין בצפת.
שרה סופר בת 15
שרה, בת תוגה ורינה, נולדה בד' באב תשי"ט, (08.08.1959), בצפת. הייתה אחת מעשרה ילדים, ששימשה יד ימין של אמה ועזרה לטפל ולגדל את אחיה הקטנים. כבר מגיל צעיר הייתה עקרת בית קטנה.
תמיד הייתה מוקפת חברות לרוב. שרה, חברה בלב ובנפש, הייתה מוכנה לעשות עבורן מעל ומעבר.
שרה הייתה תלמידת כיתה ט' בבית הספר התיכון הדתי המקיף בצפת. תלמידה חרוצה ושקדנית, שהגיעה להישגים גבוהים בלימודים. היא ידעה לחלק את זמנה בין הלימודים, עזרה בבית ובילוי עם חברות, כך ששום תחום לא יפגע. אהבה לטייל ולהכיר את הארץ.
שרה ושתיים מחברותיה היו צמודות ועודדו אחת את השניה בשעות הקשות. בשלב מסוים, אחת החברות קפצה מהחלון והצליחה להימלט. לפני בריחתה, ניסתה לשכנע את שתי החברות להצטרף אליה. שרה, שהייתה אתלטית, לא חששה לקפוץ, אבל החברה שלישית חששה ושרה החליטה לא להפקיר אותה ולהישאר איתה. נאמנותה לחברתה עלתה לה בחייה.
שרה נורתה בליבה ופונתה לבית-החולים, שם נפטרה מפצעיה.
שרה הייתה בת 15 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת, בחלקת ילדי הפיגוע במעלות.
מיכל סיטרוק בת 16
שמחה מיכל, בת חנה ואלברט, נולדה בישראל בד' בחשוון תשי"ט (18.10.1958). התגוררה ביישוב חצור הגלילית שבגליל העליון, מצפון לראש-פינה, והייתה תלמידת תיכון בצפת, בכיתה י'.
שמחה מיכל נפצעה קשה, ומתה מפצעיה כעבור זמן קצר, לפני שהספיקו לפנותה.
בת 16 הייתה במותה, הותירה משפחה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין שבחצור הגלילית.
אביבה סעדה בת 15
אביבה, בת מזל ונסים, נולדה בישראל בכ' באייר תשי"ט (28.05.1959). גדלה והתחנכה ביישוב אליפלט, למדה בבית הספר "החיד"א" ובתיכון הדתי בצפת. אביבה הייתה אחותם של חיים, אמנון, דליה, יעל, שי, שרון ואביב.
במהלך החילוץ, בטרם הספיקו החיילים לפגוע במחבלים, פתחו המחבלים באש תופת על הילדים והטילו לעברם רימונים. 22 מתלמידי בית הספר נהרגו ועשרות רבות נפצעו. אביבה נהרגה במקום.
אביבה הייתה בת 15 במותה. הותירה הורים, אחים ואחיות. היא הובאה למנוחות בבית העלמין באליפלט.
יעקוב קבלה בן 17
יעקב, בן ניסריה ויוסף, נולד בי"ט בסיון תשי"ז (18.06.1957). גר עם משפחתו בצפת והיה תלמיד כיתה י"א בבית ספר תיכון בעיר. תכנן להתגייס לחיל האויר בתום לימודיו.
יעקב היה נער שקט וצנוע. פעל רבות להקמת מועדון נוער דתי באזור מגוריו. בשעות הפנאי שלו עסק בריקוע נחושת.
רבים מחבריו חייבים לו את חייהם. ברגעיו האחרונים ידע לנסוך עוז ואומץ רוח בחבריו, ואף הציל חלק מהם בגופו עד לנפילתו.
תכונה זו הפתיעה את מכריו כי אופיו היה שקט, צנוע ונחבא אל הכלים.
פנימיותו הסתירה משהו שנתגלה במלא עוצמתו בשעות האחרונות.
התכונן להתגייס לחיל האויר.
היה קשור מאוד לאמו, ולא פעם עזר לה מבלי שנתבקש לכך.
בשעות הפנאי עסק בריקוע נחושת. פעל רבות להקמת מועדון נוער דתי, שבזכותו נוספו בו נדבך על נדבך...
"ישא ברכה מאת ה', וצדקה מאלקי ישעו" (תהילים כ"ד)
בן 17 היה במותו, הותיר הורים ואחים. הובא למנוחות בבית העלמין בצפת.
אילנה תורג'מן בת 15.
אילנה, בת יוסף ורוחמה, נולדה בי"ב באלול תשי"ט, (15.09.1959), בצפת. בת למשפחה ברוכת ילדים של שבעה אחים ואחיות. הייתה תלמידת כיתה י' בבית ספר תיכון בצפת.
אילנה הייתה בת 15 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בצפת.
יהי זכרם ברוך.
תמונות מטקס הלוויה של הרוגי הטבח במעלות:
_____________________________________
|
|